הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
the rolling stones :: sticky fingers
atlantic, 1971    
אצל הסטונס נושא הסמים אינו חדש, אלא שהפעם הגישה כבדה, כואבת ומודעת לצדדים האפלים של הסם. כשיצא האלבום הזה, באפריל 1971, האופוריה של שנות השישים כבר החלה להתפוגג. בעולם הרוק רק קברו את הקורבנות הראשונות של הסיקסטיז וברור היה שספירת הקורבנות רק בראשיתה
מאת: גדי שבת בתאריך 27/04/04

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
stereolab
transient
random-noise
bursts with
announcments
opeth
my arms, your
hearse
the band
the last
waltz
weird chicken
reuptake
the new york
dolls

one day it
will please
us to
remember even
this
ed harcourt
here be
monsters
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9 (13 מדרגים)

רוק, רול והתפכחות
רוצים גם?
הרולינג סטונס הם בעיני תמצית הרוק'נ'רול; הגילום המושלם של הז'אנר עם מינימום סטיות. סאונד מלוכלך עם ריפים עצבניים, כוחניים, בוטים, רגישים, סקסיים, מסוממים, יונקים מהשורשים וקרובים להם ועם הרבה חכמה, כוח ורגישות שאפשרו להם למשוך את הז'אנר קדימה. ב-Sticky Fingers זיקקו הסטונס את אותה תמצית ויצרו את אחד האלבומים הטובים ביותר בתולדות הז'אנר.

בעידן הויניל, זה התחיל בעטיפה שעיצב אנדי וורהול (Andy Warhol): קנקן המעיד היטב על הטמון בו. אי אפשר היה לטעות כאן: הג'ינס הצמוד, עם הריץ' רץ' האמיתי, המשופשף, המסתיר איבר בולט. צריך היה לפתוח בזהירות את הרוכסן ולשלוף מבעד לתחתונים את התקליט הגדול הזה של הסטונס. האגדות מספרות שהריץ' רץ' האמיתי שעל העטיפה היה גורם לשריטות בתקליט, במקרה או שלא במקרה, בדיוק ברצועת השיר “Sister Morphine”.

האלבום עצמו היה שיאו של מקבץ אלבומי רוק-בלוז מפוארים שהוציאו הסטונס בשנים 1968-1972. לאחר שיטוט קצר בשמי הפסיכדליה, חזרו הסטונס באלבום Beggars Banquet מ-1968 וירדו אל הבלוז המחוספס של המיסיסיפי ואל הסאונד המלוכלך שאפיין גם את אלבומיהם הבאים ואת Sticky Fingers ביניהם. אלא שבשילוב בלדות ענוגות לכאורה, מהיפות של הסטונס, השפעות קאונטרי קלות ואף עיבודי מיתרים הופך האלבום למגוון ועשיר מהקודמים לו ועדיין מהודק וממוקד יותר מ-Exile on Main Street הכפול שיצא אחריו.

הסטונס נצמדים למאפיינים הבסיסים שהגדירו אותם כלהקה, אך בו זמנית מוציאים אלבום שקל מאוד להתחבר אליו. אלבום שמייצג היטב את הסטונס ונגיש לשמיעה באזני המתחילים את ההיכרות עמם, ויחד עם זאת טומן בחובו עצב וכאב לא מעטים.

“Brown Sugar” פותח את האלבום. להיט קלאסי טיפוסי של הסטונס עם הריף האופייני כל כך של קית ריצ'ארדס. רוק קופצני, נוטף סקס, כוחני ומלא עוצמה נמצא גם ב-“Bitch” ו-“Sway”. לצידם מופיעים בלדה קורעת כמו “Wild Horses”, בלוזים עמוקים (ואין כמו הסטונס לבצע בלוזים) כמו “You Gotta Move” או “I Got The Blues”, ג'אם רוק'נ'רולי מחוספס עם סקסופון נהדר וגיטרה מרשימה של מיק טיילור (“Can´t You Hear Me Knocking”), ניחוחות קאונטרי (“Wild Horses”, “Dead Flowers”) וסיום מרשים בעיבוד מיתרים עם “Moonlight mile”.

הקטע החזק באלבום הוא, ללא ספק, ''Sister Morphine''. שיר סמים והזיות מפחיד. תיאור מדויק ומצמרר של מכור לסמים שמודע לכך ששעותיו ספורות לחיות, אינו מאמין שיעבור את הלילה ומבקש שיגאלו אותו מייסוריו והזיותיו. הסטונס מבצעים את השיר כמי שיודעים דבר או שניים על הסיטואציה.

אצל הסטונס נושא הסמים אינו חדש, אלא שהפעם הגישה כבדה, כואבת ומודעת לצדדים האפלים של הסם. כשיצא האלבום הזה, באפריל 1971, האופוריה של שנות השישים כבר החלה להתפוגג. בעולם הרוק רק קברו את הקורבנות הראשונות של הסיקסטיז וברור היה שספירת הקורבנות רק בראשיתה. אם בסוף הסיקסטיז עדיין שרו שירי הלל לסמים, הרי שבתחילת הסבנטיז החלה מחלחלת לתודעה גם הפן האחר של הסם - הסבל, המוות וההרס. שיר זה (לצד “Cold Turkey” של ג'ון לנון ו-“The Needle And The Damage Done” של ניל יאנג), מבטא באופן המובהק ביותר את ההתפכחות ממסיבת הסמים של שנות השישים.

הלהקה החלה את שנות השבעים כשסביבה תחושת אי בהירות. הסטונס עצמם ניגשו להקלטות האלבום לאחר שני אירועים טראומטיים: הרצח במהלך ההופעה באלטמונט בדצמבר 1969, ומותו של בריאן ג'ונס ביולי 1969. אמנם האלבום הקודם – Let it Bleed – הוקלט ברובו ללא בריאן ג'ונס, אך העבודה עליו החלה עם ג'ונס והוא עצמו משתתף בשני קטעים. לעומת זאת, Sticky Fingers היה האלבום הראשון שהסטונס החלו את העבודה עליו ללא מנהיג הלהקה בגלגולה הראשון.

מחליפו של ג'ונס בלהקה, מיק טיילור, הספיק לנגן מעט באלבום הקודם וכאן היה מבחנו הראשון. לראשונה בתולדות הלהקה חולפת לה שנה אזרחית ללא אלבום אולפן חדש של הסטונס ורק באפריל יוצא האלבום שסימל גם התחלה של תקופה חדשה - ללא בריאן ג'ונס ועם מיק טיילור (שהוחלף לאחר שני אלבומים על ידי רון ווד), אלבום ראשון בחברת אטלנטיק, אחרי שנים רבות בחברת דקה, וגם לוגו חדש ללהקה - השפתיים והלשון הארוכה.

שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Blues | Psychedelic Rock | Rock & Roll | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©