טור איימוס מתהפכת ב... איפה שהיא לא תהיה

רוצים גם?

קנו את האלבום

אני עדיין מייסר את עצמי (בגבולות הסביר, כמובן) על שלא קניתי את הדיסק ההוא. הייתי עובר כל פעם בין שתי שורות המדפים והייתי רואה אותו. שיער שחור ולוק איטלקי, מסתכל עלי במבט הזועם והמזלזל שלו, עם כיתוב בפונט גדול – “If Bob Dylan had balls, he would sound like me...''
לא זוכר את השם של הזמר המתיימר, אבל נראה שלמי שיש את הרצון להגיד כזה דבר, יש בטוח משהו להציע. מתישהו הדיסק נעלם (מישהו כאן, אולי?) מהשורה של המוזלים ואני נשארתי עם עוד סימן שאלה. בעסה, אולי בעבור כמה עשרות שקלים הייתי זוכה להגיע לההארה הגדולה. מצד שני, אה.

אחרי ההקשבה הראשונה לדיסק הבכורה של The Dresden Dolls, המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש- אם לטורי איימוס היו ביצים, היא הייתה נשמעת כמו הדרזדן דולז. ואכן, זה רק התגבר עם כל שמיעה נוספת... אם לטורי איימוס היו גחלים בתחת והיא הייתה אוהבת קברט גרמני ומלחמות עולם בשחור-לבן, היא הייתה נשמעת קרוב איכשהו אליהם. אם לטורי איימוס הייתה גישת רוקנ'רול יותר בריאה והיא הייתה מוותרת על הפמיניזם-בגרוש שלה, היא הייתה מגיעה לעוצמות הרגשיות שהבובות הדרזדניות רוצים ומנסים להגיע אליהם בדיסק הבכורה שלהם.

הבובות מדרזדן. רגע... נו, בחיי שזה מוכר לי מאיזה מקום

האמת היא שמלכתחילה החיבור שלי לדיסק היה כושל קצת... שילוב פסנתר-תופים כמרכז למוזיקה של להקה שאני מקשיב לה הוא לא ממש כוס התה עם נענע שלי (2.5 סוכר, שקיק תה של ליפטון, סטירד נוט שייקן) אבל פה היה איזשהו עניין נוסף, שאני קורא לו אלמנט הנשמה. ואת זה יש להם ולא מעט. כל הדיסק משדר עוצמות רגשיות שלא יכולות להשאיר אותך אדיש. ואולי זה גם לרעתם, כאן לפחות – במצבי רוח שונים נוכחתי לדעת שהתעוקה הרגשית שמורגשת במוזיקה שלהם לפעמים מעצבנת ממש. אולי בגלל הרציפות הזו שלא מרפה מאותו הלך רוח לאורך כל הדיסק.
ולמרות הרפטטיביות, הנגישות אל הדיסק אולי תהיה קלה יותר, כתוצאה מכך, לאוזן הממוצעת. ואולי בכלל לזה הם חתרו מלכתחילה, ואני סתם עושה להם הנחות.

הדרזדנים מתחילים בסוער ועוברים לקו שהוא הרבה יותר מדי רגוע לטעמי האישי, ואני מוצא שכל העוצמה הרגשית שאני מרגיש מתחת לפני השטח נעצרה איפושהו, מוזיקלית, וחבל שכך. זה יכול היה להיות חזק יותר וסוער ומנער... אבל הדעיכה הזו מורגשת בצורה הדרגתית עד סוף הדיסק, כאילו הם עצרו לנוח ונפגשו עם הג'ינג'ית ההיא לאיזה כוס תה ויסוצקי עם שקית יד שניה.

הפתיחה הנינוחה-קפריזית של הדיסק, שמבשרת על ''יום טוב'', מכניסה אותך למוד מתאים, ואז מתחיל הקטע ''Girl anachronism'' ההיסטרי, שמבהיר בודאות שבין התחת של אמנדה (הסולנית והפסנתרנית) לכיסא הפסנתר נמצא זר דרדרים וקפצונים שמענה אותה עם כל תזוזה, עם כל פריטה עלי פסנתר. מה שמאכזב הוא שהטרק הזה לוקח כל כך למעלה, שמפה חייבת לבוא ירידה. ואכן, מפה אנחנו יורדים אל האשפתות של מועדוני קברטים חשוכים, שמהר ובבטחה השמש וצבעי הפסטל מתחילים להשתלט עליהם... כן, רבותיי, לאט לאט, אמנדה הופכת במטמורפוזה כואבת להיות יותר ויותר טורי איימוס, או שטורי פשוט עשתה ''טורה! טורה!'' והשתלטה על הכיסא, העיפה את הדרדרים באבחת שיער אימתנית, ויאללה, באק טו זה טראק מיסטר מתופף. מחוק ת'מייק-אפ מעל פניך ותן ברישרושים. בעצם, עדיף שתהיה יפה ותשתוק.

אמנדה פאלמר. בחיי שאסטרו צדק, מישהו שם לי קוצים על הכיסא!

טוב, לא כל כך מהר... בשני הקטעים הבאים הכל עוד בסדר, ''Missed me'' קורע לב ואירוני באותה נשימה, ו-''Half Jack'' מנסה לנסוק לגבהים של הקטע השני, בהצלחה מסוימת. קטע נוסף הראוי לציון בהמשך הוא ''Coin Operated-Boy'' המשעשע, שמבהיר לך שיש כאן משהו מאד מיוחד, שמצליח כבר להתפספס לגמרי בטרקים הבאים עד לסוף הדיסק. פה כבר ''טורי'' תפסה שליטה טוטאלית, לוקחת את הלהקה לשדות זרים קלוקלים, איפה שהקיטש נושק לאלטרנטיב המלנכולי.

דווקא נקודה נוספת לחיוב היא מארז הדיסק והבוקלט הכל-כך יפים ומושקעים, שתמונות הלייב שם מראות לי בוודאות ששם טורי לא קיבלה באק-סטייג' פאס. נראה שההופעות שלהם פרועות למדי ושהגרעין המוזיקלי שלהם באמת טוב. חבל שבדרך לדיסק האנרגיות והעוצמה הפכו להיות מינוריים, והמילים הבאמת-טובות הפכו להיות השריד שנותר מהרגש והסערה שהייתה אמורה לפרוץ.

עם יריית פתיחה כזו מעניינת אני מקווה רק שהדיסק הבא שלהם יקח אותם בחזרה לקברטים הרקובים של דרזדן המופצצת ולא לרצועות ה-VH1 בטלויזיה. נראה לי שאפשר לסמוך עליהם שהם יוותרו על המפגש המוזר עם ההיא, לטובת הדבר שלהם.
קפצו לאתר שלהם לביקורון ולכוס תה. תרגישו בבית.

שתף

אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים: