הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
רונה קינן :: לנשום בספירה לאחור
NMC, 2004    [אלבום]
ההגשה הווקאלית של השירים כל כך נוגעת ללב, שפשוט בלתי אפשרי להישאר אדיש מולה. רונה, כיאה לנסיכה אמיתית, מגובה בחבורת מוזיקאים מוכשרים שמרימים את התקליט שלה מעמדת הסינגר-סונגרייטר למשהו אחר לגמרי, בעזרת שימוש בכלים קצת אחרים במקומות הלא צפויים
מאת: drumpy בתאריך 07/06/04

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
הפליז
בהשפעת הכישוף
זקני צפת
תן לי שלאגר
להקת חיל הים
רפסודה בכחול
אבי עדאקי
מודע אני
מרסדס בנד
מרסדס בנד
השיבולים
פרוייקט שירי
הגבעטרון
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9    דירוג הגולשים: 8.6 (36 מדרגים)

רונה שלי יא רונה
רוצים גם?
שמתם לב שכולם יוצאים בזמן האחרון מהארון? כולן, ליתר דיוק. בסביבה שלי המגמה הזו התחילה כבר די מזמן: אי שם לקראת סוף שירותי הצבאי (2001) החלו הטובות בחברותיי לפצוח בווידויים מגומגמים על אהבה לבנות מינן. כך קרה שמ' הבריזה לי מהנסיעה המתוכננת שלנו לניו-זילנד לטובת בת-זוג אוהבת, ע' הודתה ברגשות לא הולמים כלפיי ואילו ג' הצליחה לגרור אותי מדי ערב שישי למינרווה בנימוק שעליי לתמוך בה רגשית, ובתקווה לצוד סוף סוף את מבטה התכול של הגברת קינן. מיותר לציין שזה לא קרה. שמעתי עליה כל כך הרבה, שאין פלא שפיתחתי כלפיה אנטגוניזם הולך ומתגבר: סירבתי ללכת להופעות שלה, ואח''כ גם הפסקתי להגרר למינרווה בנימוק (ההגיוני, הלא תודו) שאינני לסבית ועל כן אין לי מה לחפש שם. על רונה סירבתי לשמוע, ואמרתי לג' בנחרצות שאין טעם לפתח אובססיה כלפי מישהי שאפילו לא זוכרת איך קוראים לך, ושהיא לא שווה את כל כאב הלב הזה. מעבר לזה, טענתי, להתאהב בכוכב רוק זה, כמו שאומרים, כל כך כיתה ח'.
אז איך אמר דליק וולניץ? מסתבר שטעיתי!

כששמעתי לראשונה את ''מבול'', אי שם בתכנית לילית ברדיו, הרגשתי שליבי נקרע לחתיכות קטנות. לא ידעתי מי הזמרת עד לסיום השיר, וכשהוא נגמר התיישבתי על המיטה בתדהמה, מחוסרת יכולת לנשום. שמעתי אותה כבר ב''אתה חברה שלי'' ואצל טל גורדון, אבל שום דבר שעשתה עד כה לא התקרב לשיר המסעיר הזה. כשמצאתי את עצמי מאזינה ל''שתיקת הכבישים'' בגלגל''צ מתוך תקווה קלושה שאולי ישמיעו אותו, היה לי ברור שאני מכורה, ושאני חייבת לשים את היד על האלבום שלה, כמה שיותר מהר.
אח''כ הוציאו את ''לחיות נכון'' (את ''אהבה שקופה'' פספסתי איכשהוא ברדיו) ואני חייבת לומר שקצת התאכזבתי. זה שיר חמוד, חשבתי, אבל לא מעבר, והתחלתי לחשוש שמא אתאכזב נואשות מהאלבום, וש''מבול'' יהיה השיר הראוי היחיד בו.

לרווחתי התברר ששוב טעיתי, משום ש''לנשום בספירה לאחור'' הוא תקליט ענק. אולי דווקא משום שאינני שייכת לגרעין הקשה של המעריצים, נכבשתי בקסמה באופן גורף. והיא אכן מקסימה.


צילום: מיכל חלבין


קודם כל, הטקסטים. רונה זכתה בפריווילגיה לעבוד עם ערן צור בגיל די צעיר, וכנראה שזה עשה לה רק טוב, כי למילים שלה יש איכות בלתי רגילה. מעבר ליכולת לרגש באמצעות מילים, רונה עושה שימוש מאוד מוקפד, כמעט מושכל, בשפה - השירים ''תפורים'' על הצד הטוב שלהם, וכמעט בשום מקום לא הרגשתי כפיה של חרוז או משקל על הטקסט. ועדיין - הכל מתלבש טיפ-טופ לתוך הלחנים (ועוד נגיע לזה). כמו ערן צור, גם רונה אוהבת טקסטים אפלוליים משהו - ויש כאן אפילו שיר מורבידי במיוחד של יעקב אורלנד, ''מיהו המיילל ברוח'' (אחת הרצועות החזקות בתקליט, אגב).

שנית, הלחנים. שלושת הסינגלים מהאלבום לא ממש משקפים את הלך הרוח המוזיקלי השורה עליו. לרוב השירים יש איכות כמעט קברטית, אפלולית, לא-פופית במובהק. מהבחינה הזו, ''לחיות נכון'' הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ודווקא בגלל שהוא כל כך שונה מהשאר, הוא מצליח להשאר רענן וקסום גם אחרי שבוע רצוף של השמעות. אפשר בהחלט לומר שרונה היא רוקרית, אבל לא תמצאו אצלה אקורדים שחוקים. גם שירים קצביים יותר כמו ''עשר שניות'' הפותח ו''גלויה'' מסרבים להשמע לקלישאות הז'אנר.

ואחרונה חביבה, ההפקה. ההגשה הווקאלית של השירים כל כך נוגעת ללב, שפשוט בלתי אפשרי להישאר אדיש מולה. רונה, כיאה לנסיכה אמיתית, מגובה בחבורת מוזיקאים מוכשרים שמרימים את התקליט שלה מעמדת הסינגר-סונגרייטר למשהו אחר לגמרי, בעזרת שימוש בכלים קצת אחרים במקומות הלא צפויים, כמו מיתרים ופסנתר.

ובכל זאת, יש בעיה אחת גדולה עם התקליט הזה. הוא מכיל יותר מידי שירים, והם ערוכים לא ממש נכון. דווקא חמשת השירים הראשונים יושבים בדיוק במקום, אבל הבחירה לשים את ''מבול'' באמצע התקליט (רצועה 6 מתוך 14) היא עשיית עוול גם לשיר הזה וגם לאלה שאחריו. ''הצמא והרעב'', קטע אינסטרומנטלי-ווקאלי, לא עשה לי כלום. והשירים באנגלית מאכזבים - ''Train'' סתמי בעיניי, ו-''Wait'' סתם לא מספיק טוב. מעבר לכך: הבחירה למקם אותם כחטיבה אחת, בסוף התקליט, ועוד אחרי ''הצמא והרעב'', כאילו מחלקת את התקליט לשניים ויוצרת שבירת עניין לקראת הסוף. זה לא פועל לטובת השיר הבודד הטוב בחטיבה הזאת (''Waltz'') וזה לא פועל לטובת רונה: חבל לבזבז את האפקט המהמם של תחילת התקליט ושל ''מבול'' על שגיאות עריכה. אני, למשל, הייתי מקצרת את התקליט ב-3 שירים, הופכת את ''מבול'' לשיר הלפני-אחרון, וכבר הכל היה זורם קצת יותר חלק. יכול להיות שלתפקידו של יזהר אשדות כמפיק מוזיקלי יש חלק בעניין, ויכול להיות שזה נובע מהעבודה הארוכה על התקליט הזה, מן ניסיון להכניס כמה שיותר חומר. קשה לדעת, אפשר רק לנחש.


צילום: ניצן


אבל, בסופו של דבר, אפשר לומר שהשלם גדול מסכום כל חלקיו, שכן רונה קינן מתגלה כיוצרת בעלת כשרון עצום ונוכחות כובשת. אח, רונה רונה. שבע שנים ארוכות חיכו לך שתוציאי את התקליט הזה, ועכשיו הוא כאן, אולי בוסרי במקצת, אבל קסום לגמרי. ''כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות...'' - ולא נותר לי אלא להסכים עם כל מילה.
שתף
אלבומים קשורים:
רונה קינן :: ארבעה שירים |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Singer Songwriter | רוק עברי | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©