 רוצים גם? |
|
 |
אי שם בין שבע לשמונה בבוקר. אי שם באוטובוס בין ראשון לתל אביב, אי שם בין שינה לערות, רוני ורטהיימר (88FM) מנגן לי מוזיקה לאוזניות. ואז, משהו קורה שגורם לי להזדקף במושב שלי. כל הריכוז שאני מסוגלת לגייס בשעות כאלה בבוקר מופנה לצלילים שאני שומעת באותו רגע. אני עוד לא יודעת מה אני שומעת ומי שר את זה ואיך אני משיגה את הדיסק, אבל אני יודעת שאני צריכה את זה. הידיעה הזאת, שתוך 3 דקות פחות או יותר, אני אהיה מאוד מאושרת.
מוזיקה קוראת לי כמו אנשים. כמו התאהבות. אתה מזהה בקהל גדול ולא מיוחד משהו שאתה לא יודע בדיוק למה, אבל אתה יודע שאתה אוהב. אתה יודע שהחיים לפני ואחרי לא יהיו בדיוק אותו דבר.
וזה מה שקרה באותו בוקר. השיר היה ''Cheers darling''' של Damien Rice . מוזיקה מקברית. מילים פצועות, קול מחוספס ופגוע. ואני התאהבתי.
וכמו ההתאהבויות הטובות – הוא היה קשה להשגה. אחרי בירורים רבים הסתבר שאי אפשר להשיג אותו בארץ. אבל מכשולים באהבה זה חלק מהעניין וכל עוד אפשר להתגבר עליהם בכמה קליקים וסכום ניכר שירד לי מהוויזה, אני יכולה לחיות עם זה.
ואז קיבלתי אותו. דק, צנוע, שתי דמויות מצויירות קטנות על העטיפה. הפנים – סיפור אחר לגמרי. ציורים יפים שצייר דמיאן. צבעוניים ומטרידים. כמו השירים עצמם. מילות השירים כתובות בכתב יד קטן, לא קריא. לא מוגש בקלות. צריך להקשיב טוב-טוב למילים, להשתדל לשמוע. אין שירון.
דמיאן רייס נולד בשנות ה–70 המוקדמות בפרברי דבלין, אירלנד. ב–1997 הוא היה חבר בלהקה שקראו לה ''Juniper'', שמעולם לא הוציאה אלבום, רק שני שירים: ''The World Is Dead'' ו-''Weatherman”. רייס עזב את הלהקה בגלל חילוקיי דעות אמנותיים. שאר חלקי הלהקה הפכו להיות Bell X1''''.
ב–1999 דמיאן עבר לטוסקנה וטייל ברחבי אירופה. לאחר שנה הוא חזר לדבלין והתחיל להקליט. הוא לווה כסף מכל מי שהסכים להלוות לו והקליט דמו שנשלח לדיוויד ארנולד (מפיק שהפיק בין היתר את ביורק). ארנולד אהב את הדמו ואיפשר לדמיאן לקנות אופן הקלטות נייד ולהקליט את האלבום הראשון שלו.
רייס עם ליסה האניגן
הדיסק ''o'' יצא באירלנד בתחילת 2002 וזכה לתגובות נלהבות. הוא יצא באנגליה ביולי 2002, ובארצות הברית ב–2003, וזכה לתגובות דומות. הרולינג סטון, ניוזוויק, ועוד, כולם חשבו שהוא יוצר מרגש ומוכשר.
אני מתאהבת ילדותית במקצת. קורה לי המון שאני שומעת שיר אחד, הופכת עולמות כדי למצוא את הדיסק ואז מתאכזבת ממנו ועוברת הלאה. לא הפעם. הפעם מדובר באהבת אמת. זה אחד מהדיסקים הנדירים האלה (האהבות הנדירות האלה), בהן כל שיר הוא תגלית חדשה ונפלאה ורק רוצים לשמוע עוד ועוד. מחכה לגלות עוד שורה מדויקת להפליא, עוד נגיעה כמעט בלתי מורגשת.
זה לא דיסק שמח, רבותיי. הוא דיסק פגוע, פוגע, נעלב וכואב. טקסטים שנוגעים במקומות האלה שלא ממש אוהבים שנוגעים בהם, אבל הוא עושה את זה כל כך בשקט, בכזאת חמלה, שזה כמעט בסדר.
''Why did you sing hallelujah
if it means nothing to you
Why did you sing with me at all.''
רוב השירים הם דו שיח עם מישהו שלא נמצא שם, מישהו שהלך, שהשאיר אותנו לבד לשאול שאלות ולא לקבל עליהן תשובות. אם מישהו אמר פעם על ההופעה של
אלאניס מוריסט שזה כמו לשמוע מישהי צועקת על חבר שלה במשך שעה וחצי, כאן אפשר לשמוע מישהו שבוכה לבד. ותאמינו לי, אני יודעת איך זה נשמע. איזה מזל שיש מישהו שיכול להוציא משהו כל כך יפה מכל האיכסה שלו.
למשל שיר מס' 4, ''Cannonball''? ההחמצות הקטנות, דברים שהוא לא הספיק לעשות ואולי גם לא יעשה. הרשימה הזאת שאנחנו עושים כשמשהו נגמר, כשמשהו לא מספיק, מפוספס. והפחד להרחיק מישהו בדיוק בגלל שאתה אוהב אותו כל כך.
יש בשיר הזה נגיעה באפל, במקברי. תורמת מאוד לתחושה הזאת זמרת מוכשרת עם קול נפלא שקוראים לה ליסה הניגן (Lisa Hannigan). ליסה מופיעה עם דמיאן ומופיעה בכמה וכמה שירים בדיסק. הקול שלה מוסיף נגיעות של משהו מוזר ויפהפה.
היא עושה נפלאות לשיר מס' 2, ''Volcano'', אחד השירים היפים והמיוחדים בדיסק ובכלל.
היא גם שרה גרסה עצובה שהיא בעצמה כתבה, לפי הלחן של ''Silent night'', שיר חג המולד הידוע, ברצועה נסתרת בדיסק.
שיר מס' 7, השיר שגם לי להתאהב, (“Cheers darling'') הוא שיר פרידה אולטימטיבי. קל מאוד להזדהות איתו. הוא אמיתי, הוא מעלה על פני השטח את מה שנמצא שם ממילא. כמו הדיסק עצמו. מאוד אינטימי, מאוד נוגע.
יש כאן משהו שונה, נדיר ביופיו, ולגמרי מבקש שיאהבו אותו. וזה משהו שמאוד קל לעשות.
''it's not hard to fall
when you float like a cannon ball''
תודה לרוני ורטהיימר מ – 88FM שהכיר לי את הדיסק הנפלא הזה. 
