 רוצים גם? |
|
|
 |
המפגש המשמעותי הראשון שלי עם אלג'יר היה ממש במקרה. אצבע, שהיתה ודאי שייכת ליד הגורל, לחצה על השלט של הטלוויזיה והעלתה את ''הבמה המרכזית'' של קוטנר, שם הבטתי באביב גדג', עטוי שחורים, שר את המלים הכל-כך סמליות: ''אולי אני איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל אני בעצם על הרצפה''. סמליות כל-כך, ומייצגות כל-כך טוב את המוסיקה של אלג'יר, עד שהן מופיעות באלבום פעמיים – פעם אחת בתחילתו, ב''דם על הים'', ושוב לקראת סוף האלבום, ב''בתוך הצינורות''. וכך, ממש במקרה, המוסיקה של אלג'יר תפסה אותי, ולא הניחה לי יותר.
כל מיני פרטים קטנים, פיסות של מידע, היו לי בראש למשמע השם ''אלג'יר'' – העובדה שהם ממושב בדרום, קישור כלשהו לכנסיית השכל, האלבום הראשון ששמעתי מזמן והיה כבד ופסיכדלי מדי בשבילי אז, הזמר שהוא אחיו הקטן של שלום (''סוף המדבר'') גד. עד היום אני לא מבין איך פרטי הטריוויה האלה נתקעים אצלי בראש לנצח, אבל פרצופים של אנשים שאני פוגש כל יום נעלמים ממני בשנייה. אחר-כך באו הכתבות ה''צהובות''-משהו, שסיפרו על החזרה בתשובה, נסיונות ההתאבדות, האשפוזים בבתי משוגעים. כל אלה לא סיפקו את הרעב שלי לשמוע עוד מאלג'יר, והיות שעל הרדיו אי אפשר לסמוך בעניין הזה, וממילא הוא אינו משמיע את השירים של אלג'יר, שלחתי את
הציפור לתור בשמי הרשת ולהביא לי מטעמים. והיא, כמו יונה עם עלה של זית השבה לתיבה, חזרה ובידה ה''סקיצות'' שאלג'יר הקליטו לאלבום הזה. האיכות היתה רחוקה ממושלמת, גם ההפקה והעיבודים, אבל היו שם הרים של כישרון ומלים מדהימות והרבה רעש ובלבול. כמו שצריך.
תמיד תמהתי איך זה דווקא אצלנו, במדינת היאללה-בלאגן, כאשר הכל מסביב גועש ורועש, פוליטיקאים צורחים בטלוויזיה, ילדים זועקים מרעב, חיילים בוכים בטלוויזיה – דווקא אצלנו הרוק יישר קו עם ה''נעים'' של גלגל''צ והוריד פרופיל. מי שכבר מעז להרעיש היום עושה זאת באנגלית (
איזבו, ווקי טוקיז, פליינג בייבי). כמו שחמי רודנר שר, (כמעט) אין רוק'נ'רול (אמיתי) בעברית. וכך אני נשאר בעיקר עם געגועים, מוצא את עצמי מאזין ברגעים של טירוף (ויש הרבה כאלה) ל''מציאות נפרדת'' של היהודים, ''
אהוד בנאי והפליטים'', ''זכות הצעקה'' של הטרקטורים,
ברי סחרוף (כל אלבום מתאים...) – לגיטרה המנסרת את הלילה, לזעקה השבורה, לרוח הנעורים. עצוב לי לגלות שגם אני התרגלתי כבר לשירים הקטנים, הקצרים, הרכים, המתאימים כל-כך לרדיו או למצב רוח הלאומי או השד יודע מה. התרגלתי, אבל כמה טוב זה עושה לגלות ש''על חורבות ירושלים, על הריסות תל-אביב... על שרידי תלמי אליהו'' אלג'יר מביאים איתם פעמונים של רעש.
גדג' ובלחסן בהופעה
האסוציאציות שעולות בי אינן מקריות. מקרה אלג'יר מזכירים במידה רבה את היהודים - עם האנרגיות העודפות, ההתעלמות הפושעת של הרדיו (לא ברור לי מי העורך המוזיקלי שיכול להתעלם מכמות הלהיטים הבלתי נגמרת שיש באלבום הזה) והאהבה וההערצה הכמעט פנאטיים של הקהל. כמו אהוד בנאי ו
ברי סחרוף, גם אלג'יר לא מוותרים על המורשת, שואלים צלילים אתניים והשפעות מהתפילה, ועושים את זה בדרכם הם, בלי להתנצל. כי אלג'יר, כך נראה, לא מבינים משהו בטרנדים. הם, ממש כמו בשם שהם נתנו לאלבום, פותחים את המנועים קדימה, שולפים את החשמלית הרצחנית של גבריאל בלחסן ומחברים אותה לפלאג תלת-פאזי, מצרפים את אביב ברק (טרקטור, זוכרים?) שירביץ בתופים בלי רחמים, ומקנחים בכלי מיתר, אם נשאר לכם עוד כוח. וזה נשמע
בן זונה. זו לא הגדרה מדעית ממש, גם לא פוליטלי קורקטית, אבל גם אלג'יר לא כאלה. החל מהצלילים הראשונים, מהקול המרוסק של גדג' המבשר כי ''תיפתח האדמה'', ברור שלמרות שזה דומה לכל-כך הרבה דברים, זה בעצם לא דומה לשום דבר אחר. המוסיקה של האלבום הזה גדולה ומנופחת, חזקה והמנונית, ברורה ולא מתפשרת. ''אנחנו משתמשים בקלישאות רוק'', אמר אביב גדג' ב
אירוח חי ב-YNET, ''אבל מנסים ליצוק בהן תוכן חדש''. מנסים ומצליחים.
יש ב''מנועים קדימה'' שירי רוק נהדרים - שלושה כאלה פותחים את האלבום. ההפקה המוסיקלית (גם היא של גדג', כמו גם כתיבת כל השירים) לא הולכת עד הסוף. ממש כמו השירה שלו היא מהוססת, כמעט נבוכה. ובכל זאת, כשהוא שר על כך ש''השירים ניבאו את עצמם, הם חזו את מה שקרה, השאירו דם על הים'', אתה רוצה לצלול לשם יחד איתו, וכשהוא מייחל למישהי ''שהיית יכול לאהוב אותה פעם אחת, פעם אחרונה'', אתה שונא אותה בדיוק כמוהו. כל כך הרבה רגש יש במילים של גדג', כל הרבה כאב מתוק. מתוק כמו ''קיטש'', שהוא פשוט שיר מעולה. מעולה עד כדי כך שהוא חדר את גדר הפלייליסט של אותה תחנה צבאית מושמצת, מעולה עד כדי כך שאני מכיר אנשים שהתמכרו בגללו ל''הפיצוציה''. המנון רוק של ממש.
אבל המוסיקה של אלג'יר לא מסתכמת ברוק גיטרות וכסאח. דווקא השירים השקטים, הרכים, הפסכידליים באלבום הם השירים היפים ביותר. שירים כמו ''מתנה'' המסונתז והילדותי, שם גדג' נוגע בשיא הרגש. ''מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש זרמים תת קרקעיים של יופי'', הוא שר שם, וזה כל-כך יפה, שאתה יכול להרשות לעצמך לשחרר בשקט דמעה. נכון, לא תמיד זה מושלם (ב''הביאו את הנגרים'' חסר משהו לטעמי), לא תמיד זה עובד עד הסוף (''שיר הבתולים'' קצת מפוספס בעיניי), אבל אין ספק שבכל סטנדרט, האלבום הזה הוא יצירת מופת. וככזה, הוא מנפק למוסיקה העברית את ''יום אחד'', שהוא לדעתי אחד השירים העצובים ביותר שנכתבו כאן וללא ספק אחד היפים שבהם, שיר שאפשר לשמוע בו את הדכאון והלחץ ואי השפיות בכל תו, לחוש איך ''התקוות של היום הן הכשלונות של מחר'', להתפלל עם גדג' שיום אחד הוא יהיה מאושר, וכל זה לצלילי לחן קורע לב, שמזכיר בעיקר שיא של סצנה דרמטית מתוך סרט קולנוע ים-תיכוני.
גדג', עם ספר תפילות וספר קללות [או רשימת תודות]
ההתחשבנות עם העבר עוברת באלבום הזה כמו חוט שני - החיים בדרום, על העליבות שלהם והקושי והאונס והגועל (''שיר הבתולים'', ''מנועים קדימה''); הרצון לברוח, להרוס (''פעמוני המאה''); האושר, בין אם אמיתי ובין אם לא (''זיקוקין'', יום אחד''); ובעיקר, היחס האמביוולנטי לדת. גדג' ובלחסן גדלו במושב דתי, שניהם גם חזרו בתשובה. בהתחשב בנתונים האלה, לא מפתיע שהאלבום כולו מכיל אסוציאציות, ציטוטים וטקסטים הנוגעים לדת. כמו אלמודובר בסרטים שלו, כך גם גדג' מנהל יחסים מורכבים עם הדת, אוהב ושונא, מעריץ ומתעב, תקוע לנצח ''עם ספר תפילות וספר קללות''. נדמה שכל האלבום נמצא בצילם של היחסים האלה, מיטלטל כמו החיים של גדג', שמעיד ב''ירח במזל עקרב'' איך ''החיים שלו מתהפכים: טמא, טהור, טמא וטהור''.
נדמה שגדג' ובלחסן כבר ראו הכל, והכל הותיר בהם סימן. ב''מנועים קדימה'' יש דוגמאות לכך, אבל בעיקר חשבון נפש, כשגדג' שואל וגם עונה: ''מה אתה מחביא בתוך הגרון – אני מחביא המון המון רעל. ומה אתה מחביא בתוך הבטן – אני מחביא את התרופה''. ועוד לא הזכרתי את ''בתוך הצינורות'', השיר היחיד ששר בלחסן, שיר שהוא מעין סיכום, אולי ניצחון, אבל בעיקר שש דקות של כאב מזוקק דק-דק לתוך המיתרים של הגיטרה, שפתאום מפלחת את השקט, פוצעת את הבשר החי ומאיימת להפיל מחדש את ''החומה'' עליך. בלחסן שר על ''מוסיקה של מחלה, מוסיקה של גיהנום'', אבל הצלילים שלו מתדפקים על שערי מרום. כמה כוח יש בשיר הזה, כמה רגש. וכמות ענקית של פסיכדליה, ברמות שלא זכורות לי בעברית. זה שיר שאי אפשר להישאר אדיש אליו, גם בלי לדעת את הסיפור שמאחוריו (שלא קשה לפענח אותו מהמלים). אבל כשיודעים את הסיפור, ובמיוחד כששומעים כמה השיר הזה
אוטוביוגרפי, מבינים שמדובר ברגע של חסד.
בלחסן, בתוך הצינורות
קוטנר אמר פעם שהוא משמיע כל הזמן מוזיקה מזרחית בתוכנית שלו, ונתן כדוגמה את
ברי סחרוף. באותה נשימה ניתן גם לכנות את האלבום של אלג'יר מזרחי. המזרחיות נמצאת שם בכל נשימה, גם כשהיא נסתרת – בצלילים של ''האדמה תיפתח'', בלחן של ''פעמוני המאה'' – אבל היא זוקפת את ראשה בגאווה ב''ירח במזל עקרב''. מדובר ביצירה מורכבת, לא קלה לעיכול, ארוכה מאוד, עם מלים גבוהות וקטעי חזנות, שהמושג ''רוק מתקדם'' נראה תפור עליה בדיוק. אף אחד לא כותב היום שירים כאלה, אפילו לא שלמה בר (ש''ירח'' מתכתב במידה רבה עם ''אצלנו בכפר טודרא'' שלו), וגם זה מעיד על הכשרון הגדול והוורסטיליות של גדג' והלהקה שלו. ''הייתי רוצה להגיד תפילה ולהתכוון בה כוונה שלמה'', גדג' מבקש במילים של השיר, אבל בעיניי השיר הזה הוא תפילה גדולה, אמיתית ונהדרת.
לאחר כמעט שעה של מוסיקה, שמטלטלת אותך לכל הכיוונים בלי רחמים, ''מנועים קדימה'' מסתיים עם ''זיקוקים'', תרתי משמע. כמו השיר עליו גוללים את כותרות הסיום, אלג'יר אומרים ''להתראות ילדים וילדות'' ומשאירים אותך על הרצפה, כואב ומדמם, אבל גם קצת מאושר, כמו שרק מוסיקת רוק יכולה לעשות. אני מוצא את עצמי שומע את האלבום הזה שוב ושוב מאז הפעם הראשונה, מגלה בכל שמיעה משהו חדש, אחר. אני מוצא את עצמי חושב שחבל שאין הרבה אלבומים כאלה אצלנו. אני מוצא את עצמי מברך אנשים כמו אביב גדג' (וגם שאול מזרחי), שלא מתייאשים בקלות, שנלחמים בטחנות (וגם בתחנות...) רוח, שיוצרים אלבומים כאלה.
''מנועים קדימה'' הוא לא אלבום הרוק הטוב ביותר בעברית, כפי שחלק מהמבקרים כתבו עליו. לא צריך להיסחף. אבל אין ספק שמדובר פה ביצירה מדהימה, מאת להקה חיה ובועטת, שצפוי לה עתיד גדול, אם רק תוסיף להתקדם ולהתבגר. ואם יש צדק בעולם (והתחלתי לפקפק בכך כבר), אלג'יר תוציא – בעוד שנה, שנתיים, שמונה שנים – את המאסטר-פיס שלה, וזו תהיה יצירה גדולה וחסרת תקדים. ואז, בשיא כוחה האומנותי, היא תחרים את תחנות הרדיו שסירבו לנגן את ''מנועים קדימה'', היא תבוז לחברות התקליטים שלא פרגנו, והיא תחזיר באהבה גדולה לאנשים הפשוטים אי-שם, שהאמינו בה, אז היום והלאה. אני אחכה בסבלנות, עכשיו רק צריך לצאת לדרך, מנועים קדימה.
