 רוצים גם? |
|
 |
שאנן סטריט ממשיך להשתפר. גיא מר עובר לקדמת הבמה ומפסיק להתעסק רק עם הפטיפונים. הדג נחש לא נחים, ושנה אחרי
''לזוז'' מוציאים אלבום שלישי. הרצון המבורך להתחדש, לרענן ולהפתיע קיים אצל הדג נחש יותר מאשר אצל הרבה אמנים בארץ, מה שעושה את המוזיקה שלהם למעניינת הרבה יותר, ולבולטת – הדג נחש הם הנרקיס של הביצה המקומית, ו''שירת הסטיקר'' הגיע בדיוק בזמן כדי להגיד לנו הכל, אבל בעצם לא להגיד לנו שום דבר. בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו.
בעיני ההמונים נתפסים הדג נחש כהרכב שעושה מחאה. אבל הדג נחש לא עוסקים במחאה אמיתית אלא בגרוב, Fאנק והתמודדות עם המציאות. אין להם את האופטימיות ושמחת החיים של
שוטי הנבואה, למשל, אבל הם הרבה יותר עם הרגליים על הקרקע – גם בשיר כמו ''רק פה'', האווירה הכללית היא ''בואו ניתן לכם כמה סיבות למה טוב פה, למרות שתכל'ס לא משהו''. או לפי שאנן סטריט: ''רק פה אני מרגיש שייכות, למרות שאני כועס על השחיתות''.
האלבום החדש של הדג נחש, שלישי במספר, מעורר תיאבון באופן כללי. הסינגלים שיצאו לרדיו עד עכשיו מתגלים כמוצלחים, העטיפה מושקעת והחוברת היא בעובי כזה שנדמה שמדובר באלבום כפול. ואכן, ''חומר מקומי'' מתגלה כאלבום מוצלח למדי, אבל שונה מקודמו, לטוב ולרע.
שאנן סטריט ממשיך להשתפר. אמנם לאט, ויש לו עוד המון מה לשפר בראפ שלו – בעיקר בקול (והפעם הוא ניסה לאמץ לעצמו קול מעט מחוספס – מה שלא כל כך מצליח), ובפלואו שלו, למרות שיש יותר שיפור בהגשה ובדיקציה. גיא מר גם הוא השתפר, אבל נדמה שהוא מבצע את תפקידו טוב יותר מאחורי עמדת ה-DJ. הטקסטים טובים, אבל לבנאדם אין קול של ראפר. הביצוע של ''הכאפה המצלצלת'' קצת מעצבן, אך באופן כללי הרעיון שעומד מאחוריו הוא יפה. הגרוב וה-Fאנק קיבלו גם כאן את הייצוג שלהם, בשירים מצוינים כמו ''בראשית'' ו-''הפה לפתוח''.
יש באלבום פזילה גדולה של הדג נחש לכיוון ההיפ-הופ, מה שמתבטא בעיקר בשימוש בלופים. אין כאן צלילים עמוקים כמו ב
''לזוז'', ובמספר שירים מחליפים ביטים את המלודיות הסוחפות. את הביטים המונוטוניים תשאירו למסיקה או לפישי הגדול – מהדג נחש הציפייה היא לגיטרות, תופים וכמובן חצוצרות. מה גם ששאנן סטריט וגיא מר מתאימים לגרוב כמו כפפה ליד, ולא להיפ-הופ שעשוי מביטים.
למי שהגרוב והמלודיה הם המנה העיקרית שלו, קטעים כמו ''גן התות'' או ''זה לא אני'' הם שיא שהדג נחש לא הצליחו להגיע אליו באלבום הזה. אבל החדשנות של הדג נחש הופכת את ''חומר מקומי'' לאלבום מרענן וטוב, שמנצל חלק גדול מהפוטנציאל שלהם כהרכב שמסרב להתקבע, בייחוד בשירים ''מה נעשה'', ''מוסיקה'' (עם נביא המוזיקה השחורה בארץ, יוסי פיין) ''רציתי שתדע'' (לטעמי השיר הטוב ביותר באלבום, שמופיע כרצועת בונוס), ושני קטעי הגרוב המצוינים שהזכרתי קודם (''הפה לפתוח'' ו-''בראשית''). מבחינת המלל, יש כאן קטעים חזקים כמו ''שביתה'', שלהוציא את הבית של שירי, מתגלה כשיר מצוין שמוחה על השביתות שכבר מזמן נמאסו על כולנו. בנוסף, גם באלבום הזה, כמו בקודם, ישנם קטעי קישור אינסטרומנטליים מעניינים.
''חומר מקומי'' הוא אלבום חדשני ונועז לא פחות מהאלבום הקודם – שההשוואה אליו מתבקשת למדי. הדעות לגבי האלבום הזה ביחס לקודם הן די חלוקות. אבל אם נעזוב לרגע את
''לזוז'' ונתרכז באלבום הנוכחי – כנראה שמדובר באחד מהאלבומים הטובים והמרעננים שיצאו במוזיקה הישראלית השנה. לגבי העקשנות, היצירתיות והקרוס-אובר של הדג – להוציא את הראיונות לתקשורת – הלוואי שאחרים רק יתחילו ללמוד מהם.
