הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
low :: things we lost in the fire
kranky, 2001    [אלבום]
הרבה להקות יכולות לנגן לאט, אבל מעטות הלהקות שהאיטיות שלהם באמת ניחנת בקסם מהפנט הממלא ומכלה את הנפש באותה העת. להקשיב ללאו זה להיות מילימטרים ספורים מהקתרזיס ולהיפרד ממנו בו בזמן. הזיכוך ישנו, אבל הוא מהול במועקה וכאב
מאת: undertow בתאריך 28/06/04

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
mgmt
oracular
spectacular
muse
hullabaloo
soundtrack
black label
society

hangover
music volume
#6
paradise lost
one second
the
fluorescents

exposure
sleepytime
gorilla
museum

in glorious
times
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9 (2 מדרגים)

שרפה, אחים, שרפה
רוצים גם?
''פחות זה יותר'' היא המנטרה שמלווה את Low להקת הסלואוקור ממינסוטה, סיסמה שבעידן פוסט-מודרני יושבת יפה יפה בין הרבה מאוד אומנים שמנסים להגדיר מחדש את המוזיקה בצורות שונות ומגוונות. אבל אי שם בשנת 1994, כשאלבום הבכורה של הלהקה, I Could Live in Hope, יצא אל עולם רווי גראנג', פוסט פאנק ואינדי רוק, המנטרה הזו הוטלה בהרבה מאוד ספק. למרבה הפלא, היה מספר אנשים שהזדהה עם המוזיקה האיטית והשקטה של לאו, ולאט לאט הלהקה תפסה תאוצה, אבל באיטיות כמובן (סלואוקור או לא סלואוקור?).

לאו הפכו את הסלואוקור מז'אנר לנחלה משלהם. הרבה להקות יכולות לנגן לאט, אבל מעטות הלהקות שהאיטיות שלהם באמת ניחנת בקסם מהפנט הממלא ומכלה את הנפש באותה העת. להקשיב ללאו זה להיות מילימטרים ספורים מהקתרזיס ולהיפרד ממנו בו בזמן. הזיכוך ישנו, אבל הוא מהול במועקה וכאב; לא ריגוש רגעי, אלא ערפול נפשי שילווה אותך בשנתך, שכן את לאו אפשר לשמוע בשעות הלילה בלבד בלא הפרעות.

אך דווקא התעצמותה של הלהקה בתוך הז'אנר עצמו הוא עקב האכילס שלהם. בראיון לדאלאס אובזרבר מספר אלן ספארהוק (גיטרה ושירה) שבפעם הראשונה שהוא הקשיב לאלבום בשלמותו הוא התאכזב קשות. למעשה, הוא שנא אותו. ''אלוהים, זה נורא!'' זה פחות או יותר הציטוט המדויק של תגובתו לצלילי הדברים שנכלו בשריפה. ספארהוק מספר שמה שלאו קיוו להשיג כשהגו את השירים, לא התממש במציאות, אבל בשמיעה השנייה הוא כבר מודה ש''הממ, טוב, זה לא כל כך נורא, אבל זה כנראה בגלל שהווליום היה יותר מתאים או שהסטריאו בטנדר מחמיא יותר למוזיקה''.

ההסתייגות של ספארהוק נובעת מהניסיון של הלהקה להגדיר את עצמם. אחרי שהם קוטלגו כ''הלהקה האיטית הזו'' זה הכניס אותם לבעיה מסוימת. שיר מהיר מדי זה לא שיר של לאו? ומה זה בעצם מהיר? ואם הם מחליטים להקליט שיר בצורה מסוימת, האם הוא נכנס לתבנית שהם הגדירו לעצמם או שמישהו הגדיר אותה בשבילם? Things We Lost in the Fire היה ניסיון של הלהקה לנסות כיוונים חדשים, אבל מבלי לאבד את עצמם. התוצאה, ע''פ ספארהוק, לא מימשה את ציפיותיהם של הלהקה.

אבל אם הם ירצו או לא ירצו, Things we Lost in The Fire הוא האלבום הטוב ביותר שיצא תחת ידיהם המאומנות של מימי פרקר, אלן ספרהוק וזאק סאלי. המלודיות הכואבות וההרמוניות הצובטות של מימי ואלן לא נזנחו, ואף התחזקו בתוספת מרעננת של כלי מיתר ועיבודים עשירים יותר מבעבר. סטיב אלביני, שעבד עם צ'יפ טריק, נירוונה, פי ג'י הארווי פיקסיז ועוד רבים וטובים, זומן ב-99' להפיק את Secret Name, אלבומה הקודם של הלהקה. הצליל הצלול והעשיר שנוצר בעזרת אלביני, שכנע את הלהקה לזמן אותו בשנית להפיק את הדברים שאבדו בשריפה. צלילי הצ'לו והקלידים שרעננו את הצליל של לאו ב-Secret Name, הפכו מרמזים וקישוטים לנפשות פועלות. האלמנטים שהניצו סאונד חדש ללאו באים לכדי שלמות באלבום הנוכחי.

האווירה המתוחה ו''הנגררת'' שמאפיינת את לאו, נשברת בעזרת אלביני על ידי תופים נוקשים וכלי קשת, ואפילו שיר אחד שמתנגן בקצב לחלוטין נורמטיבי, ''Like a Forest'', אחד מרגעי השיא של האלבום. הצלילים משדרים הרבה יותר חום (מן הסתם, הייתה שריפה!) מבעבר. הבשורה החדשה מורגשת כשכלי הנשיפה נכנסים בשיא של ''Dinosaur Act''.

למרות השינויים הדרסטיים לחלוטין שלאו נוקטים בהם, כמו להיות פחות חסכוניים בשימוש בצלילים והעלאת הטמפו לדרגה חדשה (דהיינו, מהיר כמו שיר של מאזי סטאר), לאו יוצרים את האפקט הכמעט-קתרטי המוכר שלהם במתכונת חדשה. המתח הדק והעצור שליווה את המוזיקה שלהם לאורך השנים, נוצר בליריקה דרך הדימויים הסוריאליסטיים ולעתים מטרידים. למשל, החזרה העדינה אבל הזדונית להחריד על המשפט ''You will get your reward'' בשיר ''Whore'', או התיאור של החיבוק האוהב עד כדי שבירת גולגלות ב-''Embrace''.

השיר שסוגר את האלבום, ''In Metal'', מבטא את הדואליות המהפנטת של האלבום בצורה המושלמת ביותר. מימי שרה לכבוד בתה החדשה, הוליס מיי. השיר מתקתק ומרגש, אבל כדי למנוע אפילו מהנושא הכי דביק להפוך לקיטש מוחלט, מצליחה מימי למקד את התחושה שלה בצורה הכנה והיפה ביותר. היא מבקשת לשמר את התינוקת לעד במתכת כפי שהורים רבים עושים לנעליהם הראשונות של ילדיהם.

Things We lost in the Fire מרמז על אובדן, או בעקבות דבריו של אלן ספארהוק, על ניסיון להתכלות. אבל אפילו בכותרת פטאלית כמהה כמו זו, ניתן לחוש בתחושה של השלמה. השריפה מכלה, אך היא גם מטהרת, ומהכלום שנותר אפשר להתחיל מחדש. יש הרגשה של משהו שונה לגמרי מלאו של Long Division ו-Secret Name, משהו יותר שלם, בוגר וגם סקרן, והכול במסגרת מאוד מוכרת. העיצוב של העטיפה הוא מפה של פני הירח, או איזשהו מקום אחר שכולו מכתשים. ספארהוק, פרקר וסאלי כמו חוקרים שבאים לחקור אתר שסבל מרעידת אדמה או התפוצצות, וכל מה שנותר הוא שממה בלתי נגועה ממקום שהיה פעם כל כך מוכר.
שתף
אלבומים קשורים:
low and dirty three :: in the fishtank |||

אמנים קשורים:
joy division || hope sandoval & the warm inventions || slowdive || elliott smith || mazzy star || 

סגנונות נוספים:
Alternative Rock | Slowcore | Sadcore | Dream Pop | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©