הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
alanis morissette :: supposed former infatuation junkie
maverick, 1998    [אלבום]
האלבום הנוכחי עמוס לעייפה, מייגע ומקושקש עוד יותר מקודמו. טרחנותו היא במידה רבה פועל יוצא של ריבוי השירים בו (שבעה-עשר במספר, המשתרעים על פני למעלה משבעים דקות), המוכיחים כי מוריסט איננה בשלה להגיש אלבום רב-רצועות. כתיבתה עדיין גמלונית, משתרכת, לעיתים מתְגַבהת לשווא ולרוב פשוט מתסכלת, חסרת מוצא.
מאת: אורון בתאריך 05/08/04

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
elbow
leaders of
the free
world
nirvana
incesticide
rollins band
turned on
stereolab
transient
random-noise
bursts with
announcments
פלסטיק ונוס
פלסטיק ונוס
mogwai
young team
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 4    דירוג הגולשים: 8.5 (14 מדרגים)

יומני היקר
רוצים גם?
אלאניס מוריסט פרצה בסערה לתודעה הציבורית ב-1995 עם האלבום Jagged Little Pill. אותו אלבום, השלישי של מוריסט, והראשון תחת לייבל גדול, הפך לפנומן מסחרי ואף נשא במשך תקופה את התואר הנכסף ''האלבום הנמכר ביותר מפי יוצרת נשית''. סינגל אחר סינגל ששחררה הפך ללהיט היסטרי, ומוריסט מיצבה עצמה תוך זמן קצר כאחד השמות החמים ביותר בתעשיית המוסיקה העולמית, ממש לצדן של מגה-סטאריות כדוגמת מדונה ומריה קארי.

הצלחתו חסרת התקדים של האלבום הפכה את מוריסט במהרה למעין גורו למיליוני בני נוער מתבגרים, שראו בה מופת למודעות עצמית ומודל חיקוי למרד נעורים. טקסטים עסיסיים כמו: ''Would she go down on you in a theater'' או ''You took me out wine 69 me'' נראו בעיניהם ''חתרניים'' ו''אנטי ממסדיים''. נערות פותות, אווילות, התענגו על הפסאודו-פמיניזם הנשכני-כוחני, של מוריסט, ואילו הנערים מיהרו להפריש טסטוסטרון מאשכיהם בתגובה לאותה ''נקבה'' שזועקת בראש חוצות ''fuck'' ו-''ass''.

הציבור בכללותו העדיף את הדמות הפְלָקטִית והנבובה של מוריסט ואת השיח הסקסואלי הקלישאתי שיצרה, על פני חווית ההאזנה המסעירה והמעוררת שהציעו באותה תקופה יוצרות של ממש, כדוגמת טורי איימוס ופי.ג'יי הארווי. ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו קידמו גם הם בהתפעלות את המודל הנשי החדש, מתעלמים לחלוטין מהעובדה שכל מה שיש לו להציע הוא קשקשנות רדודה והבל-פה בגוף ראשון. אפילו טענתם של אנשי אקדמיה, מורים וסופרים כנגד השיר ''Ironic'', שהכיל רשימת דוגמאות שאף אחת מהן לא ממש ענתה להגדרת שם התואר ''אירוני'', לא מנעה ממנו להפוך ללהיט ענק.


isn't it ironic...don't you think?



לאחר שלוש שנות שתיקה, כשהוא נישא על גלי ציפיות עצומים, שחררה מוריסט את אלבומה העוקב, Supposed Former Infatuation Junkie. קמפיין יחסי הציבור, מלווה בשחרור מוקדם של סינגל הפופ-רוק ''Thank U'', התיימר להציג מוריסט חדשה – טולרנטית, בוגרת, סלחנית יותר. הצעירה הלבנה העצבנית, ששפכה קיתונות של חרפות וכעס במה שהפך ההמנון הפמיניסטי האולטימטיבי, ''You Oughta Know'', מרננת כעת:
''How 'bout me not blaming you for everything
How 'bout me enjoying the moment for once
How 'bout how good it feels to finally forgive you
How 'bout grieving it all one at a time''

אבל גם האלבום הנוכחי עמוס לעייפה, מייגע ומקושקש עוד יותר מקודמו. טרחנותו היא במידה רבה פועל יוצא של ריבוי השירים בו (שבעה-עשר במספר, המשתרעים על פני למעלה משבעים דקות), המוכיחים כי מוריסט איננה בשלה להגיש אלבום רב-רצועות. כתיבתה עדיין גמלונית, משתרכת, לעיתים מתְגַבהת לשווא ולרוב פשוט מתסכלת, חסרת מוצא. כמעט כל הרצועות מסתמכות על משפט מנחה בודד (''Thank U'', ''Are You Still Mad'', ''That I Would be Good'') באופן שמקשה להתייחס אליה ברצינות כאל כותבת שירים. היא עדיין מתקשה להגיש בלדות, ומרבית הניסיונות שלה בתחום הרסניים לחלוטין; ''Are You Still Mad'' ו-''Your Congratulations'' בנויים בהתאמה על ארבעה ושמונה צלילי פסנתר בודדים מחזוריים, והוספת כלי המיתר הפומפוזיים ברקע בעיקר מבדחת. ניסיונה הכושל של מוריסט לשיר ברגיסטר גבוה יותר ב-''Heart of the House'' הוא בעיקר מקרה מצער, בעוד ש-''Unsent'' נדמה כי נלקח ישירות מיומנה של נערה בחטיבת ביניים. רצועות אחרות, כמו ''Sympathetic Character'', ''One'', ''Can't Not'' או הרצועה הפותחת ''Front Row'' פשוט רחוקות מלעמוד במבחן ביקורת כלשהו.

אבל כל הניסיון מביא בסופו של דבר לכמה תוצאות הגונות, ביניהן הסינגל הגרובי ''So Pure'', הבלדה הראויה ''That I Would Be Good'' ו-''I Was Hoping'' עם הפזמון האגרסיבי הסוחף. הקול והדיאלקט של מוריסט עדיין צורמים ומלאכותיים, אך לפחות מתונים ומפוקסים יותר. הרצועות מגוונות וההפקה עשירה יותר בהשוואה ל-Jagged Little Pill. מוריסט גם נוטלת חלק פעיל יותר בנגינה (פסנתר וחליל בנוסף למפוחית פה), בהפקה ובלחן, וגם אם אלה לא פועלים תמיד לטובתה, מן הראוי להעניק לה קרדיט על העצמאות והתעוזה.

מאז ממשיכה מוריסט להוציא אלבומים באופן סדיר כמעט כל שנתיים-שלוש, בלי שום יכולת או רצון להתפתח כאומן. היום כבר ברור כי היא איננה מסוגלת לעשות הרבה יותר חוץ מלהרים כמה לופים ולבנות סביבם רוק-פופ שיטתי, סטנדרטי. ההגשה – אותה הגשה מקלקלת קיבה, הטקסטים – אותם הטקסטים מרובי הלהג, והמקצבים – אותם מקצבים מונוטוניים עליהם נבנים בצורה מתודית כל השירים. עם שום אפיקי מחשבה או כנפי מעוף באמתחתה, מוריסט ממשיכה למכור את מרכולתה הסרוחה והממוחזרת לאותם הקונים הסומים.
שתף
אלבומים קשורים:
alanis morissette :: jagged little pill |||

אמנים קשורים:
tori amos || fiona apple || the cardigans || paula cole || sheryl crow || madonna || liz phair || 

סגנונות נוספים:
Pop/Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©