 רוצים גם? |
|
 |
בעיני זה אולי התקליט הישראלי הכי מוחמץ בכל הזמנים. ''בלובנד'', הלהקה. ''בלובנד'', התקליט.Blue באנגלית מתפרש פעמיים: ''כחול'' ו''עצב''. העטיפה של בלובנד צבועה כחול ורוויה בעצב. להקה מבאר שבע, להקה כחולה, עצובה, מחפשת אהבה, משדרת סימני מצוקה מאולפנים עם שם טעון: אולפני ''סוף היקום''. חבריה הם
דויד פרץ, אלעד שופן, חגי נחתומי, יאיר שליידר, יוחנן קרסל ועדי הילל.
הבדיחה אומרת שדויד פרץ - היוצר והסולן - הקים את ההרכב רק כדי שלא יהיה כתוב ''דויד פרץ'' על העטיפה, ועורכים מוזיקליים סתומים יזרקו את זה מבלי לשמוע בכלל לערימת הדיסקים המזרחיים המתגבהת בצד החדר.
אבל גם ככה לא רבים הם העורכים המוזיקליים שבכלל שמעו את האלבום המופלא של ''בלובנד''. אולי בעיית שיווק, בטוח בעיה של יחסי ציבור ואולי גם משהו שקשור במנהיג להקה, שבכלל לא רוצה להנהיג אף אחד - אבל מנגן כאילו הוא נמצא על הר קירח, לפני מפולת סלעים שתיכף תבוא.
האלבום של ''בלובנד'' נפתח ב''ערים וזיכרון'', עם סימפול מתוך הסרט ''פאריז טקסס'' של וים ונדרס מ-1984. יצירת רוק בלוזית, איטית וסוחפת בת 11 דקות. אין ספק: רק משוגע פותח ככה אלבום בכורה בישראל, קטע ארוך כל כך, בקצב של BPM 45.
אבל אפשר גם לומר את זה כך: גם אם באלבום של בלובנד היה כלול רק הקטע הזה, ''ערים וזיכרון'', הוא עדיין היה נחשב בעיני ליצירת מופת. עד כדי כך. ב''ערים וזיכרון'', שנושא את הדי.אן.איי של האלבום כולו, יש כל מה שאתם מבקשים מאמנות גדולה. חסד ועצב, יופי וכאב, עוצמה שקטה ומוזרות - מוזרות שרק יוצר באר שבעי, שחי בבירת הנגב אבל אוהב את
Low ממינסוטה יותר מכל הלהקות שבעולם, שולט בבלוזים מהדלתא של המיסיסיפי ומחזיק את הקטלוג השלם של פאפא אם - רק הוא יכול להפיק.
אבל ''ערים וזיכרון'' אינו לבד. מופתיים לא פחות הם ''חלומות רטובים'' - עם סולו גיטרה חשמלית שלוקח אותך למסע אל השמיים ומסתיים במבוע של צלילים שמעורר חשש שמישהו שם השאיר את הגיטרה שעונה על המגבר והלך לקפוץ מהחלון - ''רקוויאם למריונטה'' האינסטרומנטלי (שמזכיר את
קינג קרימזון בראשיתה) וכמובן ''האידיוט'', שהוא מפץ של אהבה נכזבת, טרופת-דעת, למישהי שלא ידעה להעריך.
אז מדוע בלובנד לא הפכה ללהקה שדור שלם מוכן להישבע בשמה? אולי מפני שזהו לא אלבום רוק שנותן בראש ולא דיסק של חבורה שמחה שנותנת שאנטי-שאנטי ולא תקליט שמכוון אל אמצע הדרך הגלגלצי, אלא יצירת פרוגרסיב מודרנית שמחברת בין סרטים, ספרות ומוזיקה, עם דגימות של זמרת אופרה סינית וסרטי קולנוע אמריקאים ומרבדי קלידים וגיטרות שמוקלטות הפוך.
וכן, כנראה שגם רוב הישראלים לא מוכנים לקבל להקה מקומית שטובלת עד כדי כך בתוגה.
ובלובנד, כשמה כן היא: מעין ''טינדרסטיקס'' ישראלית, גירסת הנגב של Bedhead הטקסנית, אופציית Sad-core כחול לבן, או אולי אפור-לבן, שהוא בעצם צהוב כמו המדבר.
:: :: :: ::
קארין, הבת הבכורה שלי, היתה בת חמש בערך, כשהיא אמרה ''זה נורא עצוב, אבא'', באיזשהו בוקר כשהכנתי אותה לגן, והגיטרות של דויד פרץ התערבלו באוויר הבוקר, בסיום הכי ארוך שאני מכיר לשיר ישראלי כלשהו, ב''ערים וזיכרון''.
למה עצוב, מותק שלי?
''כי אני שומעת את החפרפרות בוכות, מחפשות את אמא שלהן, שהלכה לאיבוד, והן לא מוצאות אותה והן לא יודעות מה לעשות''.
אני חושב הרבה על ההגדרה הזאת. חפרפרות עיוורות. חיות מתחפרות. אנחנו עיוורים, שלא חיבקנו את ''בלובנד'' בחום. אבל עדיין לא מאוחר, אף פעם לא מאוחר לאמנות גדולה להתגלות לעולם.
