 רוצים גם? |
|
 |
השילוש הקדוש של אלבומי הרוק כבד הבריטי, Led Zeppelin II של
לד זפלין,Paranoid של Black Sabbath ו-Machine Head של Deep Purple, בהחלט ראוים לתואר הכל כך מכובד הזה. הלהקות האחראיות על יצירות מופת אלה בהחלט נכנסו לפנתיאון ענקי הרוק בכל הזמנים, אבל כמו שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה תומכת, כך גם כל אלבום בשילוש הזה מגובה בקודמו, כשבעצם הקודם הוא פורץ הדרך והנוכחי הוא בגדר 'משלים המשימה'.
לזפלין היה את
Led Zeppelin 1 המהפכני, לא פופולרי כמו 2 אבל מלא בלהיטי במה (“Dazed And Confuzed” תמיד היה ההיי-לייט בהופעות) וסאונד מהפכני המבוסס על דיסטורשנים כבדים לצד נעימות פולק רוק אקוסטיות או מנגינות הנשמעות כאילו יצאו היישר מכפרים נידחים בסקוטלנד.
לסאבאת' היה אתBlack Sabbath , אלבום המשלב רוקנ'רול ידידותי ומזמין (אבל אפל וקודר מבחינת התוכן) עם הבי מטאל איטי ומלא זעם, הצולף בפניו של מי שעומד בדרך.
ו... לדיפ פרפל היה את In Rock (שאחריו בא גםFireball , שאולי מתאים מבחינה כרונולוגית... אבל זה הכל).
הלהקה הוקמה ב-1968, על ידי כריס קרטיס המתופף וטוני אדוארדס, המנהל שלו. קרטיס צירף ללהקה את ג'ון לורד הקלידן, שניגן ב-The Flowerpot Men, ולורד הביא את ריצ'י בלאקמור, גיטריסט צעיר ומצליח שהיה בגרמניה באותו זמן. אחרי זמן מה קרטיס החליט שמספיק ואת מקומו מילא איאן פייס, מתופף הרעם ודוגמה למופת לכל המתופפים השמאליים. רוד אוונס צורף כסולן וניקי סימפר כבסיסט. שם הלהקה הוא, על פי השמועות, על שם שיר אהוב על סבתו של בלקמור.
הלהקה הוציאה בין השנים 68'-69' שלושה אלבומים שזכו להצלחה מאוד בינונית (''Hush'', הסינגל מאלבום הבכורה הגיע למקום ה-4 בארצות הברית והוא בעצם הקטע היחיד שהצליח במצעדים). האלבומים היו בסגנון רוק מתקדם, עם דגש על הקלידים וכלי ההקשה, כשבלקמור תופס תפקיד משני ומציג סגנון נגינה מחוספס, המשתלב בשלמות עם שירתו האצילית של אוונס.
אוונס עזב אחרי האלבום השלישי, ב-69', ואיתו עזב גם סימפר ואת מקומם תפסו איאן גילאן (סולן) ורוג'ר גלובר (בסיסט) מלהקת Episode Six.
גילאן וגלובר החמיאו לבלקמור על כשרונו ורצו להביא אותו לידי ביטוי. הלהקה ערכה ב-Royal Albert Hall קונצרט עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון, הקונצרט תועד בסרט ובאלבום שיצא מאוחד יותר תחת השם Concerto For Group And Orchestra. שוב ההצלחה הייתה בינונית (למרות שהקונצרט, שהקטעים בו הולחנו על ידי לורד המוכשר, זכה לביקורות מהללות) והלהקה חיפשה כיוון חדש.
וכך, ב-1970, יצא In Rock, שפשוט קרע את כל המוסכמות והציג לעולם להקה שנולדה מחדש עם חמישה וירטואוזים: סולן שהמיתוס גורס כי מיתרי קולו עשויים מכסף; גיטריסט מבריק שעד היום מלמדים בבתי ספר למוסיקה את שיטות הנגינה שלו; קלידן במהירות האור, מתופף ענק ובסיסט מצוין.
על עטיפת האלבום מצוים החברים חקוקים באבן - כמו בארצות הברית, שם חקוקים ארבעת אבות האומה, כאן חקוקים חמשת אבות הרוק כבד. חברי הלהקה ראו לנכון להגיד למעריצים שלהם בעזרת התקליט משהו מעבר למה שעל הפלסטיק. כך בגב האלבום, מתחת לכל שיר, רשום הסבר קצת על נושא השיר.
האלבום מתחיל בסערה... מהסוג שבדרך כלל מסיים שירים בהופעות, כל הכלים במן סערה אדירה שמסתיימת באקורדים מתחלפים מהאורגן של לורד, לאט ומותח, משאיר את המאזין על קצות האצבעות לקראת הדברים העתידים לבוא ובהחלט מפתיע בכניסה ''Good Golly Silly Little Miss Molly!” בשיר “Speed King”, שפשוט מותיר את המאזין פעור פה והמום. השיר בעצם הוא גיבוב מלל של כל מיני קלאסיקות רוקנ'רול מהפיפטיז שחברי הלהקה גדלו עליהן.
באלבום בסך הכל 7 שירים וכל אחד מהם מבליט מישהו אחר מהלהקה.
בעוד ש-“Speed King” הוא מין קטע בו כל חבר להקה נותן את הטאץ' שלו, שני קטעים אחריו הלהקה מציגה את אחת הקלאסיקות הגדולות שאי פעם נכתבו לעולם הרוקנ'רול. השיר מוצג באלבום כסיפורו של מפסידן שעלול להיות אתה. וזה בהחלט מה ש-“Child In Time” משדר. בלדה שמדברת בעצם על לגדול בצל המלחמה וזורמת באופן מאוד שגרתי, עד שאיאן גילאן מחליט שבמקום מלים בפזמון הוא יציג את כל הכאב והתסכול בצורה הפשוטה ביותר - יבבות מתגברות עד לצרחה אלוהית. הסולו לא מאחר לבוא ובלקמור נותן בקטע הזה את אחד מרגעיו הגדולים ביותר, בסולו של לפחות 5 דקות, בקצב ומהירות מתגברים. אם יש שירים שנוגעים ללב, השיר הזה קורע את הלב לחתיכות הכי קטנות ומגיש למאזין 10 דקות ומשהו של עור ברווז וצמרמורת.
האלבום מקפיץ את הרוק הכבד כמה שנים קדימה ובעצם גילאן, יחד עם פלאנט, מרקורי (וקוברדייל, דיו, יוז ועוד כמה אחריהם) פותחים את הדלת לאנשים כמו ברוס דיקנסון וסולני הגלאם מטאל למיניהם ונותנים לגיטימציה לשירה גרנדיוזית בהאבי מטאל. בלאקמור לוקח את סולו הגיטרה ושם אותו במקום המגיע לו. בלאקמור הוא אחת הסיבות שאנשים למדו להעריך את טיב סולו הגיטרה, והוא עושה את זה באלבום בצורה מושלמת.
רוב חברי ההרכב ששותף ליצירה (כידוע לדיפ פרפל היו 3985298 הרכבים משתנים, כך שרק חמישה אנשים לקחו חלק בהרכב ששותף לאלבום) הסכימו שהאלבום האהוב עליהם הוא In Rock, שבאמת לא היה דומה לשום דבר שבא לפניו. שירי האלבום עדיין מבוקשים בהופעות הלהקה והאלבום עצמו הגיע למקום ה-4 במצעד ונשאר שם למעלה משנה. ההרכב עצמו שרד עוד 3 אלבומי אולפן (שהמצליח בניהם הוא Machine Head) ואלבום הופעה אחד (Made In Japan), וגלובר וגילאן אמרו שלום.
עוד לפני הסינטיסייזרים, המחשבים והסמפלרים היו אי שם איזה חמישה חבר'ה עם כלי נגינה שידעו לעשות את זה הכי נכון בעזרת איברי גוף נטו. אלבום מופת לרוק הכבד, מהאלה ששמים בריפיט במערכת. הכי טוב שפרפל עשו/יעשו (הם עדיין בועטים) והרוקנ'רול אחריו כבר לא נראה אותו דבר. זה על בטוח.
.jpg)
