הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
ween :: quebec
sanctuary, 2003    [אלבום]
האגדה, שהשניים חוזרים עליה שוב ושוב ונשבעים כי כל כולה אמת, מספרת כי באחד מן השיעורים הללו התגלה בפניהם שד רב עוצמה בשם בוגניש, שדרש מהם לסגוד לו ולהפיץ את דבר גדולתו ברבים. בתמורה, הציע להם אותו בוגניש יכולות מוזיקליות על טבעיות שיבטיחו לצמד אספקה קבועה של שלושת אבות המזון הידועים - סקס, סמים ורוקנרול. כמו כל זוג מתבגרים שטוף הורמונים ממוצע, שני החברים לא חשבו פעמיים וקפצו על הצעתו של השד
מאת: jam Econo בתאריך 19/08/04

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
the dandy
warhols

13 tales from
urban bohemia
sonic youth
experimental
jet set,
trash and no
star
r.e.m
up
john
frusciante

the empyrean
elvis perkins
ash wednesday
athlete
tourist
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8.8    דירוג הגולשים: 6.7 (3 מדרגים)

צוחק מי שבוכה אחרון
רוצים גם?
''I think I'll be a clown when I get grown,'' said Dill. ''Yes, sir, a clown.... There ain't one thing in this world I can do about folks except laugh, so I'm gonna join the circus and laugh my head off.'' ''You got it backwards, Dill,'' said Jem. ''Clowns are sad, it's folks that laugh at them.'' ''Well, I'm gonna be a new kind of clown. I'm gonna stand in the middle of the ring and laugh at the folks.''
[מתוך: To Kill a Mockingbird / הרפר לי (1960)]


דמעות של ליצנים
קלישאה עתיקת יומין אומרת כי מתחת לשכבות האיפור של כל ליצן שמח מסתתר לו ליצן עצוב. יש משהו מאוד מטריד בעצם העובדה שאותם האנשים שייעודם בחיים הוא להשכיח מאתנו, האנשים הנורמלים כביכול, את קשיי היום-יום, הם בסך הכל אנשים פגיעים בדיוק כמוני וכמוך. נותר לנו רק לתהות כיצד הם מצליחים להמשיך ולהצחיק אותנו day in and day out, בימים טובים כרעים - כאשר המשכנתא לוחצת והלב שבור. די לנו להביט בגדולי ליצני הוליווד לדורותיהם - החל מצ'פלין ובאסטר קיטון, דרך ג'רי לואיס וכלה בסטיב מרטין ורובין וויליאמס - ונבחין בקיומו של השלב הבלתי נמנע בקריירת הליצן – הרגע בו מעטה השמחה נסדק, החיוך נמחק ועצב אשר נכלא בפנים במשך שנים פורץ לפתע החוצה. רגעים מסוג זה נוטים להותיר את הקהל פעור פה וחסר יכולת תגובה. הרי לא בשביל זה הוצאנו את מיטב כספנו, נכון? אם היינו רוצים דרמה סוחטת דמעות, היינו הולכים לראות סרט של ''שחקן רציני''...

אין צל של ספק שאם ישנה להקה שראויה לתואר ''ליצנים'', זוהי Ween. אין גם אף להקה אחרת שסבלה כמותם מהסטיגמה השלילית הנלווית לתואר זה, בין אם אלו שותפותיה לדרך הנונסנס (Meat Puppets, Melvins, Mr. Bungle, Primus) ובין אם זה האב הרוחני שלהם, פרנק זאפה, שעורר לא מעט מחלוקות בזמנו, אך מוכר כיום ובצדק, בתור אחד מגדולי המוזיקאים בכל הזמנים. שלא תבינו אותי לא נכון, ''האחים'' דין וג'ין לבית ווין נושאים בגאון את נס הקומיקאים של עולם המוזיקה, אולם מבחינתם אין שום סיבה לראות בקומדיה ז'אנר נחות, כזה שבלתי אפשרי להביע במסגרתו אמירה אמנותית רצינית. ובכל זאת, מבקרים רבים בחרו להתעלם מהפן הסאטירי של Ween ומהאווירה הסוריאליסטית האפלה שעוטפת את שיריהם והעדיפו במקום זאת להדביק להם את התווית המעליבה “novelty act”, שמעידה כי הנ''ל אינם ראויים לתואר אמנים וכי אין כל סיבה להתייחס ל''מוזיקה'' שלהם ברצינות. על אף כל הניסיונות שלהם להציג חזות נון-שאלנטית, אדישה לדעותיהם של מבקרי המוסיקה למיניהם, היה ברור למדי כי חוסר ההערכה הזה פוגע בצמד קשות. אחרי הכל, גם לליצנים יש רגשות, וזו הייתה רק שאלה של זמן עד שיגיע הרגע בו הרגשות הללו יפרצו החוצה.


נעים מאוד: Ween



האלבום האחרון שלהם, Quebec, אשר יצא ב- 2003, מסמן את הרגע הזה. הדבר לא מפתיע כלל בהתחשב בשנתיים הקשות שעברו על חברי הלהקה קודם להקלטת האלבום הנ''ל. עסק הביש של Ween התחיל ב-2001, כאשר חברת התקליטים Elektra בחרה שלא להאריך את החוזה שלה עם הלהקה ואף תבעה מהם פיצויים על הכספים הרבים שהושקעו בקידום הקריירה שלהם. בניסיון נואש למחוק את חובותיהם לתאגיד הענק החליטו ג'ין ודין לפצוח בקריירה חדשה בתור כותבי ג'ינגלים. כאשר ענקית הפיצה ''Pizza Hut'' פנתה לצמד בבקשה שיפיקו עבורה ג'ינגל, נדמה היה כי סופסוף האיר להם המזל פנים – הכסף שהוצע להם תמורת עבודתם היה אמור לכסות את חובם ולאפשר להם לפתוח דף חדש. אולם, כדרכם של תאגידים קפיטליסטים בוגדניים, החבר'ה בפיצה האט חטפו רגליים קרות ונסוגו מהצעתם ברגע האחרון.

החמרה דרסטית במצב חלה ביוני 2002 כאשר קלוד קולמן, המתופף הקבוע של ההרכב, נפצע קשה בתאונת דרכים. לרוע המזל, קולמן לא היה מבוטח ו-Ween, מבלי לחשוב פעמיים, זנחו את עיסוקיהם והחליטו לפתוח בסיבוב הופעות מיוחד בכדי לממן את עלות האשפוז והניתוחים שקולמן עתיד לעבור. הפרידה של ג'ין מאישתו, שרה (שהייתה בת זוגתו מאז גיל 19), לקראת סוף השנה, שכנעה רבים כי בא הקץ על דרכה הארוכה של הלהקה. הרי אף להקה נורמאלית לא מסוגלת לספוג סדרת מכות שכזו ולשרוד, לא כל שכן לקום ולהמשיך כאילו כלום לא קרה.
הממ... כבר ציינתי ש-Ween הם ממש לא עוד להקה נורמלית?


אהרון ומיקי מוכרים את נשמתם לשטן
השנה היא 1984, ושני נערים תושבי העיירה הרדומה ניו-הופ, פנסילבניה, עומדים לחוות התגלות יוצאת דופן. אהרון פרימן (הוא משלנו!) ומיקי מלצ'יונדו (פרענק!) התחברו במהלך שיעורי ההדפסה המשעממים של כיתה ח' וגילו כי הם בעלי טעם מוזיקלי משותף, החל מההארדקור האלים של Black Flag וכלה בפרוגרסיב רוק סטייל Yes. כמו כן חלקו השניים חיבה משותפת לאי אלו חומרים אסורים, דבר שעשוי להסביר כיצד בא לעולם המיתוס המכונן של Ween – מיתוס שנשמע יותר מכל כמו טוויסט סטלני במיוחד לסיפור רוברט ג'ונסון והשטן, שהוא קרוב לוודאי ה-מיתוס של הרוקנרול לדורותיו.

האגדה, שהשניים חוזרים עליה שוב ושוב ונשבעים כי כל כולה אמת, מספרת כי באחד מן השיעורים הללו התגלה בפניהם שד רב עוצמה בשם בוגניש, שדרש מהם לסגוד לו ולהפיץ את דבר גדולתו ברבים. בתמורה, הציע להם אותו בוגניש יכולות מוזיקליות על טבעיות שיבטיחו לצמד אספקה קבועה של שלושת אבות המזון הידועים - סקס, סמים ורוקנרול. כמו כל זוג מתבגרים שטוף הורמונים ממוצע, שני החברים לא חשבו פעמיים וקפצו על הצעתו של השד, ובתור אקט סימבולי של שותפים לסוד, החליטו לשנות את שמותיהם לג'ין (אהרון) ודין (מיקי) ווין.


הלהקה נותנת בראש בעוד הבוגניש משגיח ממעל



את המחצית השנייה של האייטיז העבירו השניים בהקלטה של מאות, אם לא אלפי הקלטות 4 ערוצים ביתיות (אשר מרביתן לא ראו את אור היום) ובחימום של אגדות פאנק ואינדי, כמו ה-Butthole Surfers, Fugazi ו-Rollins Band, שהופיעו באזור. לאחר שהוציאו שני אלבומים מצוינים - אך יחד עם זאת גם ביזאריים לחלוטין - בלייבלים העצמאיים Twin/Tone ו-Shimmy Disc, אירע הבלתי יאומן ומישהו (מסטול במיוחד, כנראה) במשרדי אלקטרה חשב שהקלטות ביתיות של פאנק-Fאנק-פרוגרסיב-סול, משולבות בהרבה הומור וולגארי, הן בדיוק מה שהציבור הרחב רוצה. כך החלה אחת מן ההתקשרויות היותר הזויות בתולדות עסקי המוסיקה ואשר למרבה הפלא החזיקה מעמד מעל ומעבר למצופה.

במהלך שמונה השנים שלהם באלקטרה, Ween גיבשו אסטרטגיית הקלטה הרבה יותר משוכללת מבעבר ואף נעזרו בנגני אולפן שונים, ביניהם גם המפיק הקבוע שלהם עוד מימי Twin/Tone, אנדרו וייס, נגן הבס הראשון של הרולינס בנד ומכר וותיק של הלהקה. אולם בסופו של דבר בא הקץ על יחסיה הטובים של הלהקה עם הלייבל הענק, שהחליט כי על אף הספק מרשים של חמישה אלבומי אולפן (ועוד אלבום חי כפול), ולמרות מכירות מרשימות עבור להקה שהיא במהותה להקת אינדי, הגיעה העת להיפרד מ- Ween.

על אף שהיו נתונים בחובות לשותפתם לשעבר, בחרו השניים לממן את הקלטות אלבומם החדש, Quebec, מכיסם הפרטי וללא כל תמיכה מלייבל אחר. לרגע קט נדמה היה כאילו 15 השנים האחרונות נעלמו כלא היו, כמו היו חלום מתוק שהתפוגג לפתע. שוב, כאילו כלום לא קרה, דין וג'ין יושבים בבית ומקליטים ביחד מוסיקה.


הרפתקאות ג'ין ודין בקוויבק
סטפן תומאס ארלוויין, בביקורתו (הדי חיובית, בסה''כ) עבור AMG, טען כי Quebec הוא האלבום הכי פחות מגובש ש-Ween אי פעם עשו. עכשיו, עם כל הכבוד שיש לי כלפי ארלויין וכלפי ה-AMG (ויש כבוד, גם אחרי העיצוב מחדש המזעזע), הדברים הללו לא היו יכולים להיות רחוקים יותר מן האמת. כשמאזינים לאלבום, קשה מאד שלא להבחין במלנכוליה המרירה-מתוקה שעוטפת את מרבית שיריו, ושכתוצאה מכך מעניקה לו ארשת מאוד מהורהרת ופגיעה, שונה לחלוטין אומנם מזו של כל אלבום קודם של הלהקה, אולם גם הרבה יותר אחידה מבעבר.
ייתכן שהבחירה של הלהקה לחזור לסגנון האקלקטי המגוון שאפיין את אלבומיהם המוקדמים היא זו שגרמה לארלוויין להגיע לאותה המסקנה. ואכן, נדמה כי מאז Chocolate and Cheese המבריק שיצא ב-94', לא היה ל-Ween אלבום שחצה כל כך הרבה גבולות ז'אנריים.

“Zoloft”, שיר הלל לכדורים נוגדי דיכאון, מתהדר במקצב בוסה נובה מרגיע ומרענן, בעוד ש-“Chocolate Town” הקצבי הוא שיר קאנטרי לכל דבר. “Captain” נשמע כמו Funkadelic המוקדמים ואילו “The argus” נשמע כמו הכלאה בין “Stairway to heaven” של זפלין לבין יס בתקופת הזוהר שלהם. לאורך כל האלבום Ween פוסעים על הגבול הדק שבין גרנדיוזיות לבין פומפוזיות וברוב המקרים מצליחים להישאר בצד החיובי של אותו גבול דמיוני (להבדיל מפינק פלויד, למשל). הדבר בולט במיוחד בשירים “Transdermal Celebration”, “If You Could ''Save Yourself ,(You’d Save Us All)” ו-“I Don’t Want It”, המנוני רוק גדולים מהחיים עם גיטרות שממריאות לשמיים ופזמונים שנתקעים עמוק-עמוק בראש.

ועדיין, על אף כל הגיוון והעושר המוסיקלי של האלבום, הטון הכללי שלו נשאר אחיד למדי, בעיקר בגלל מוטיב הדיכאון והפרידה שחוזר ועולה, בצורה כזו או אחרת, במרבית השירים (נדמה כאילו Ween מעולם לא כתבו שיר כה ישיר ונוגע ללב כמו “I Don’t Want It”, שעוסק בהתפרקות נישואיו של ג'ין).

מהאזנה ראשונית, נדמה כאילו ארבעה מתוך חמשה-עשר שירי האלבום אינם משתלבים בהצלחה יתרה בתוך הקונספט הרופף ש-Ween עיצבו עבור Quebec. אחרי עוד כמה האזנות נדמה לי כי אפשר לומר בבטחה ש-Ween היו יכולים לוותר על “It’s Gonna Be a Long Night” (מחוות Motorhead משעשעת בפני עצמה) ו-“The F**ked Jam” (ניסוי noise די מעצבן), שפשוט אינם מתאימים לקונטקסט של האלבום הנ''ל. לעומת זאת, ההאזנה הנוספת גרמה לי לשנות את דעתי בקשר לשני השירים האחרים. “So Many People in the Neighborhood”, בפשטות, הוא שיר רחוב סומסום מהגיהינום, שמצליח מצד אחד להוות אתנחתא קומית בתוך שטף המלנכוליה של האלבום, ומצד שני להיות מספיק אפל ומוזר בכדי להשתלב בתוכו. “Hey There Fancypants” הוודווילי, לעומת זאת, נשמע כאילו ירד הרגע מבימות לאס וגאס – שמחת החיים, העליזות ורוח השטות שמובעים בו נראים לכאורה כל כך לא שייכים באלבום כמו Quebec. אולם כשמקשיבים למה שג'ין שר בקול הדין מרטין שלו, הכל כבר נהיה מובן:

“Hey there fancypants/ Play the songs that make us dance/ Play the tunes that make the ladies swoon/ A song for all the lonely hearts, shattered dreams and broken parts/ But it feels like sunny days are coming soon.”

אין מילים טובות מאלו בכדי לסכם את האפקט הכללי של האלבום היפהפה הזה, שעל אף כל המלנכוליות שלו תמיד מצליח להשאיר אותי עם תחושת אופטימיות בלתי מוסברת. בתור אחד שתמיד ראה במוזיקה כלי תרפויטי אפקטיבי למדי (עבור האמן ובוודאי שגם עבור המאזין), אין לי ספק שהשמש של Ween עוד תשוב לזרוח. הליצנים האלה עוד ישובו לצחוק על הקהל שלהם.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
beck || the flaming lips || primus || super furry animals || 

סגנונות נוספים:
Alternative Rock | Lo-Fi | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©