הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
slayer :: reign in blood
american recordings, 1986    [אלבום]
Reign in Blood שילב כמה דברים שעשו אותו לקלאסיקה כמעט בין לילה: ריפים ת'ראשיים מנתצי ראשים, סולואים שנשמעים כאילו מישהו דורס חתול, מילים שהורידו את המאזין לשיקוץ מעניש בגהינום ומהירויות ואגרסיביות שנלקחו מהארדקור Pאנק. מה שהוסיף ללחשוש שמו של האלבום מפה לאוזן בסצנת המטאל היתה העובדה ש-CBS סירבה להפיץ אותו.
מאת: ג'ורג' ו. בוש בתאריך 27/09/04

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
iron maiden
powerslave
manic street
preachers

journal for
plague lovers
david bowie
reality
jeff mangum
live at
jittery joe's
crosby,
stills, nash
& young

deja vu
eatliz
teasing
nature
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9.8 (4 מדרגים)

Praise Hail Satan
רוצים גם?
נו, מה? שאני אכתוב ביקורת על אלבום מטאל מובהק ואגדי כמו זה? אני? הגראנג'יסט הנוטה לPאנק? אני, שתחושותיי לגבי ז'אנר המטאל בכלליותו נעות בין ''חביב'' לבין ''מתי תתבגרו כבר?!'', בין בוז עמוק לבין חיוך סובלני כפי שמחייך אבא לילדו המפגר-שכלית? שאני אכתוב על אלבום שהשפעתו אולי לא ניכרת בכלל מחוץ לעולם המטאל, אך היה כפצצה אטומית המוטלת ביום בהיר בתוך הז'אנר? מאיפה יש לי את החוצפה?!

אבל ברוח הסובלנות וקבלת האחר ששורה היום בשרת (~גיחוך~), החלטתי שביקורת מעיניו של אחד שאינו-מטאליסט (וגאה בזה) דווקא יכולה לצאת נחמד. אולי יהיה אפשר לראות את זה בעיניים שנמצאות איפהשהו באמצע בין ''האלבום הזה אדיר!!!!11'' לבין ''מה זה החרא האוטיסטי הזה?! תנו לי בחזרה את [הכנס שם של להקה ניו-יורקית ארטיסטית אופנתית כאן]''. אז here goes nothing.

מדובר כאן באלבום Reign in Blood, של הלהקה בעלת השם הפואטי-משהו Slayer. סלייר הוקמה בשנת 1982 בהאטינגטון ביץ', קליפורניה, מן הסתם שכונה שטופת-שמש וחסרת דאגות. בפרפראזה על אחת מגיבורות השרת, הייתי אומר שהעובדה שדווקא שם בקליפורניה גדלו שלוש מתוך ארבע הלהקות המובילות של ז'אנר הת'ראש מטאל (Thrash Metal) - ז'אנר תובעני, חסר-עכבות וקיצוני ביותר של מוזיקה בלתי-מתפשרת – ''מעוררת את החשד שדווקא מתחת לשמיים התכולים והשמש הנעימה של קליפורניה, במחוזות האידיליים והפסטורליים ביותר לכאורה של המיינסטרים הבורגני, רוחשים זרמים תת-קרקעיים אפלים ואלימים.''

סלייר היתה אחת הלהקות המובילות של ז'אנר הת'ראש מטאל, ביחד עם Metallica, Megadeth ו-Anthrax (שאמנם הם מניו-יורק אבל למה להיטפל לפרטים). למי שלא מכיר, ז'אנר זה בעט בשאריות הבלוז ובכבדות האיטית של בלאק סאבאת' והחליף אותם בריפים מהירים כברק, טכניקה בלתי מתפשרת, טקסטים שדיברו על חורבן, אובדן, מוות והרס (לא בהכרח בסדר הזה), סולואים כאוטיים (בניגוד לאלו הבלוזיים של סאבאת' וזפלין), קומפוזיציות מורכבות ונטישה של כל דבר שמזכיר ''שיר'' במובן הקלאסי שלו.
הרעיון היה – רועש יותר, חזק יותר, מהר יותר, קיצוני יותר. עם זאת, כמובן שהלהקות נבדלו אחת מהשנייה במינונים של האלמנטים השונים. סלייר עשו עסקת חליפין – הם ויתרו על המלודיות היחסית ועל ה''מנגינתיות'' של מטאליקה לטובת נגינת ריפים במהירות שיא וסוג של גראולינג פרימיטיבי, שיוצא מגרונו של טום אראיה (Tom Araya), הסולן/בסיסט. ברגע שסלייר ויתרו על ''מנגינות'', כאלה שניתן עוד איכשהו לזמזם, או על ריפים ייחודיים שכן היו בנמצא אצל מטאליקה, זה איפשר להם בעצם לנגן באיזו מהירות שהם רק רצו. זאת מהסיבה הפשוטה שלמלודיות ולמנגינות יש את המהירות הפנימית שלהם, המהירות שהמנגינה עצמה מכתיבה, שאכן ניתן להאיץ או להאט, אבל בגבולות סבירים, אחרת המנגינה פשוט לא תישמע טוב. ברגע שסלייר בעטו במלודיה לכל רוחות השאול, הם יכלו לנגן איזה ריף דיס-מלודי שבא להם באיזה מהירות שבא להם. והם אכן משתמשים בחופש הזה. לא סתם נחשב אלבום הזה לשיאו של הספיד-מטאל.

Reign in Blood יצא ב-1986 בחברת התקליטים Def American של אותו מופרע טוב לב ריק רובין – אותו ריק רובין שהיה אחד משני מייסדי הלייבל Def Jam, והפיק בין השאר את הצ'ילי פפרז, סיסטם אוף אה דאון ואת האלבומים האחרונים של ג'וני קאש. ההפקה כאן נותנת סאונד מאוד יבש: שומעים יפה את שתי הגיטרות, את התופים גם שומעים יפה כעמוד שדרה למרות שאינם נשמעים כפטיש-האלים-המנפץ-את-הרמקולים, אך את הבס כמעט ולא שומעים, וזה באמת קצת חבל. היה שווה לשמוע את הבס רק בשביל לראות אם טום אראיה מצליח לעמוד בקצב של ג'ף הנמן וקרי קינג, שני הגיטריסטים המובילים. אבל בנוגע לדבר אחד אין ספקות – למתופף דייב לומברדו אין שום בעיה לעמוד בקצב. לומברדו נחשב בעולם המטאל למתופף האולטימטיבי אולי.

כפי שניסח את זה אריק שוורץ, אחד מכותבי ירחון המוזיקה של האוזן השלישית: ''...אבל מי שבאמת בעניין, יודע שסלייר זה קודם כל הבית של דייב לומברדו. לא היה ולא יהיה מתופף כל-כך איכותי ודומיננטי בעולם המטאל. השילוב שלו בין טכניקה חסרת תקדים לכוחניות בלתי מתפשרת היה ללא ספק עמוד השדרה של סלייר.'' לומברדו לא רק עומד בקצב המטורף של הנמן וקינג, אלא שהוא גם לא מוותר על מעברים ועל סגנון נגינה אגרסיבי. כשלומברדו עזב את סלייר בתחילת שנות ה-90', קהילת המטאל בעולם קרעה קריעה גדולה באבלה על מה שנתפס בעיניהם כאבידה גדולה. לשמחת כולם, לומברדו חזר למקום שהועידו לו האלים (או השטן, תלוי את מי שואלים), והתיישב בשנית על כסא המתופפים של סלייר בתחילת המילניום החדש.

סלייר הוציאו את Reign in Blood לאחר שהוציאו שני אלבומים מלאים (''Show No Mercy'' ו-Hell'' Awaits''), אי.פי. אחד (EP ''Haunting the Chapel'') ואלבום לייב אחד (''Live Undead''). Reign in Blood שילב כמה דברים שעשו אותו לקלאסיקה כמעט בין לילה: ריפים ת'ראשיים מנתצי ראשים, סולואים שנשמעים כאילו מישהו דורס חתול, מילים שהורידו את המאזין לשיקוץ מעניש בגהינום ומהירויות ואגרסיביות שנלקחו מהארדקור Pאנק. מה שהוסיף ללחשוש שמו של האלבום מפה לאוזן בסצנת המטאל היתה העובדה ש-CBS סירבה להפיץ אותו. כך צבר האלבום הילת אנדרגראונד עד שגפן רקורדס הרימו את הכפפה והפיצו אותו.

האלבום נפתח בקלאסיקה ''Angel of Death'', שיר מרובה חלקים שמתחיל בשורה הפסטורלית: ''Auschwitz, the meaning of pain, the way that I want you to die'', וממשיך בתיאורים מזוויעים כיצד מלאך המוות מרחף לו בשמי אושוויץ בזמן שהאסירים סובלים מכל העינויים שהשטן בעצמו לא היה מצליח כנראה להמציא, אבל הנאצים כן. סלייר גילו שהם יכולים להשתמש בריפים הא-מלודיים שלהם ובסולואים הכאוטיים כדי לתת תפאורה ולהגביר את התיאורים המזוויעים שלהם, בין אם הם על עינויי הארץ ושנאת אדם לאדם, או על השאול, השטן ועובדיו, והכל במהירות של תת-מקלע ובכוח של אגרופי פלדה.

אחריו בא השיר ''Piece by Piece'' ובו אנו מתבשרים שהדרך היחידה החוצה (ממה? שאלה טובה) היא piece by piece. אחריו השיר “Necrophobic”, שם נגלה שהדובר מפחד למות. אחריו בא ''Alter of Sacrifice'' המתאר קורבן אדם למלך השאול וכולי וכולי. גיוון רעיוני אין כאן. אראיה יורק את המילים החוצה במהירויות שיא המשתוות רק לאלו של סולני הארדקור Pאנק, ורובן ככולן עוסקות בנושאים המוכרים של הז'אנר (מוות, גיהינום, שטן, עינויים וכו'). חוסר המלודיה בשירים גורם גם לכך שצריך להתרגל לאלבום במשך כמה פעמים לפני שיהיה אפשר להאזין לו במכה אחת. פשוט קשה לספוג התקפה בת חצי שעה של דיס-מלודיה וצווחות גרוניות שכולן עוסקות באותו הדבר. האלבום הזה ביסס את סלייר כאחת הלהקות הכי קיצוניות ומזעזעות שהכנסייה-אוהבת-לפחד-מהם, והיא מצידה לא היתה מוכנה לתת לחוש הומור לקלקל לה את כל התדמית.

יש משהו בהתקפות על סלייר, הגורסות שהמוזיקה שלהם מוכיחה את המיתוס שגורס... נו, איך לומר זאת בעדינות... שמטאליסטים הם עם של טמבלים. למרות זאת, אני חושב שאלו הטוענים טענות מסוג זה פשוט לא מבינים עם מה הם מתעסקים. סלייר מעולם לא רצו להיות ''עמוקים''. הם יודעים לעשות מספר מועט של דברים, ואת הדברים האלה הם רצו לעשות טוב, ואכן הם עושים. את המטאל של סלייר אסור להוציא מההקשר של הז'אנר שלהם. הרי ל-Reign in Blood לא היתה ממש השפעה מחוץ לגבולות הז'אנר. אולי הבעיה היא אצלי, אבל אני בספק אם אפשר להצביע על להקה שאינה להקת מטאל ולראות שם רמזים לחזון החזון המוזיקלי של סלייר. מצד שני, בפרספקטיבה של הז'אנר, זהו אחד הקלאסיקות של כל הזמנים, אחד מהאלבומים אליהם מסתכלים אחורה ואומרים ''אחח... איזה להקה של היום תעשה משהו כל כך טוב כמו זה''.
לא רק זה – אמ''ג טוען שהאלבום הזה, כמעט לבדו, היה אחראי ללידתו של ז'אנר הדת' מטאל, לפחות בצד המערבי של האוקיינוס האטלנטי, ואני בטוח שהמהירויות המטורפות של המוזיקה הזו היו מושא לחיקוי של גיטריסטים רבים ששברו אצבעות ומתופפים רבים ששברו ידיים בניסיונות חיקוי כושלים. חייבים לתת לסלייר את הקרדיט על זה. הם הרוויחו אותו ביושר.

לאחר ההתקפה בת חצי השעה, שהציגה עוד שירים כמו ''Jesus Saves'' ו-Criminally Insane'', השיר המסיים את האלבום גם הוא הפך לקלאסיקה, אולי אף הגדולה ביותר של סלייר – “Raining Blood”. המהום המגברים מהשיר הקודם, תיפוף מינימלי מבשר-רעות של לומברדו והקלטה של גשם הנופל על הארץ מבשרים את הנוטה לבוא. פתאום שתי הגיטרות מנגנות את הריף העיקרי, תיפוף דאבל-בס מתפרץ ואראיה מתחיל לנהום טקסט על כוח שנמלט מכור-ההיתוך וטס אל השחקים. השמיים הפצועים נצבעים באדום בזמן שדם מטפטף על הארץ, ומהדם נבנה כס מלכות. הפעם, השלטון החדש ישלוט בדם.

אם זו לא קלאסיקת מטאל דרמטית, אני לא יודע מה כן.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
metallica || megadeth || 

סגנונות נוספים:
Thrash Metal | Heavy Metal | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©