 רוצים גם? |
|
 |
''Won’t you please wake me up / When loneliness is through''
בשורות אלה מסיימת רות דולורס וייס את השיר ''Wishing”, שפותח את אלבום הבכורה שלה. מרעידה, כנה ונוגעת.
כבר ב-''Wishing” הדרמטי היא מתחילה במלאכת החשיפה, ומונה בפנינו את הדברים שהיא צריכה, הדברים שהיו עושים לה שמח. לאחר מכן היא מבטלת את האופטימיות בתחושת החמצה קרה, הולכת לישון ומבקשת להעיר אותה רק כשהבדידות הזו תעבור.
כך, חשופה, כמעט עירומה לגמרי, רק הנשמה המורכבת שלה והפסנתר, ללא שום מחסומים שיעברו בדרך אל הלב שלכם, היא אפילו לא טורחת למלא את השיר באובר ווירטואוזיות, כי היא לא צריכה. אופן השירה שלה מבטא כל תו שמתנגן על הפסנתר, כל תו שמתנגן על הפסנתר מתחבר לאופן השירה שלה, ויחד הם רוקמים מסה נפלאה של יופי אנושי.
ב-''Let’s dance”, שמגיע מיד אחר כך, היא מתארת את עצמה ואת האיש שלצידה כשני אנשים המלאים בכאב, ומבקשת לפרוץ אל תוך מעגל של ריקוד על מנת לשכוח מהעצב, לפרוק את המועקה. המעברים שמבצעת רות מרגישות איטית, כואבת ומחושבת אל תוך צלילי הריקוד השמחים, המלווים באקורדיון ושריקות חמודות לקראת הסוף, חושפים את היכולת שלה לספר סיפור דרך אופן ההגשה התיאטרלי שלה. נדמה שהשיר מצייר טיול קטן, שמתחיל בתוך עצבות קודרת ומסתיים אל תוך ריקוד תמים ונאיבי על גבי פסנתר; ריקוד ילדותי, שמתעקש על הזכות שלו לשמוח ,לפחות עד סוף השיר.
רות דולורס (תוספת שהוסיפה לשמה,
פירושה כאבים/מכאובים/צער באיטלקית-ספרדית) וייס, מזכירה יותר מכל, בזעקתה הייחודית, את
פולי ג'ין הארווי. האומץ לשיר על מכאובי ליבה באופן האינטימי ביותר ועם זאת בטון כועס, נשי וחושפני, הוא מה שכל-כך ממכר בה . יצירת הביכורים של רות עושה דרכה במהירות אל המקום הכי עמוק ואפל בנשמה. היא אמנם משתמשת רק בפסנתר ובאקורדיון, והסגנון הכללי, אם ניתן להגדירו, הוא בלוז גולמי פשוט, שמגיע היישר מהביבים הכי גדולים של הנפש (ביבים המושפעים במוצהר
מטום וייטס), אבל המינימליזם הנ''ל לא מפריע לאלבום הקטן-גדול הזה לחדור בפשטות אל מקום נקי של כאב. והכאב הוא בעיקר גרוני, כי המילים שלה דווקא מלמדות על מי שמסופקת ממה שהאל העניק לה, מי שלמדה לחיות עם עצמה במין סוג של השלמה רומנטית. את הלחנים היא עוטפת בקול שנע בין הארווי לשרון בן–עזר (בשירים השקטים שלה), ונח כשהוא כואב-מתפנק-נמוך על זה של ביורק. אבל זה רק ניסיון עילג לתאר למי שלא שמע אותה איך היא נשמעת, כי בסופו של דבר אי-אפשר ממש להגדיר את השירה הרועמת-דו–מינית-ילדותית-נשית הזאת. צריך להקשיב כדי להאמין שהאוצר הגדול הזה הוסתר מאוזנינו עד עכשיו.
האלבום מתובל בכמות גדולה של עצבות וויסקית-קברטית-גחמנית, שמעניקה מחוות מיוחדות למוזיקה הקלאסית בשני קטעים אינסטרומנטליים, הנשמעים כה זרים ורחוקים מהמוזיקה הפופולרית היום, שזה בעצם מה שמעניק להם גוון ייחודי של נוסטלגיה (במקרה של הרבה בחורות: נוסטלגיה לשיעורי בלט מהילדות).
''I’ve been such a good girl'' הוא השיר הביורקי ביותר באלבום, בו נחה רות על קול נמוך ומלחשש. בשיר נחשף סיפור אהבה לא סימפטי: הדוברת מספרת כיצד ניסתה להשתנות עבור אהובה ואיך הלכה בעקבות הוראות שהשאיר לה, אבל למרות כל הניסיונות למחוק את מה שהייתה קודם ולהיות אדם אחר, היא גילתה שאיבדה את עצמה במקום למצוא אהבה.
את כוחו של השיר הזה הבנתי לאחר שצפיתי ברות מנגנת אותו בלייב: גרמי הכאב שנשפכו ממנה בכל מילה ומילה, הכנות המצמררת והיכולת ליצור בכשרון מדויק יצירה מהשחור האישי, עשו לי עור ברווז וגרמו לי ליפול אל תוך התאהבות סוחפת בשיר, שמזקק תמצית מחודדת של עצב.
בשיר השביעי, ''Letter”, היא מגיעה לשיא טום וייטסי עוצר נשימה: בשירה ילדותית שמבקשת למצוא אושר, מתוך אקסטזה פנימית פסיכית למדי, אך נרגשת ומרגשת בכנותה, כשאקורדיון-נשמה מלווה את כל התהלוכה התיאטרלית, רות מציירת תמונה של חייה, כשבסופה היא זועקת בזיוף חינני וכל-כך מלוכלך:
“I try to believe in luck / because I don’t want to die without meeting you”
שתיים וחצי דקות של הברקה מוזיקלית מרעידת לבלב, כזו שהורסת משהו מבפנים בזמן ההקשבה ומאוד מזכירה רגעים של זמרות נשמה אחרות,
אדית פרוסט למשל.
מה שמלהיב באלבום הזה הוא, כמובן, רות עצמה. הכשרון הבלתי מרוסן שנגלה מבין השירים נותן את התחושה שגם אם היא תחליט ביום בהיר לפלוש לממלכות אחרות לגמרי בתחום המוזיקה, ובמידה ובאלבום הבא תלך על יצירה אלקטרונית חדשנית או אולי תקים להקת גיטרה-בס-תופים מכרעת אוזניים, הכל יישב עליה מצוין. העצמאות המוזיקלית של רות מפליאה בפשטותה וחושפת אמת פנימית יציבה, שמראה לה את הדרך.
בצניעות כתבה רות ברשימת התודות על גב העטיפה: ''לכל האנשים שאוהבים אותי, שבוחרים לראות עלה רביעי של תלתן לא כפגם גנטי אלא כמזל גדול''. ובכן, חברים, היא לא הייתה יכולה לנסח זאת טוב יותר. רות דולורס וייס היא יוצרת ישראלית עצמאית, שמדברת מהבטן פנימה, וזה כה נדיר במתחמנו, שלא כדאי להחמיץ את האלבום המרשים והמיוחד שלה, ולא את יצירתה בלייב. היא מהפנטת, תיאטרלית, עמוקה ושונה מאוד על רקע נוף היצירה המקומי.
