 רוצים גם? |
|
 |
הגיטרות של ''פתאום'' נשמעות לי כמו דהרות סוסים. ברוך, עם הריקנבקר צ'רי שלו, יושב לו בחדר חזרות קטן בחולון, מפרק אקורדים עם מפרט מהר כמו שאני יכול רק לחלום, וככה – בלחישות הגיטרות המתפנקות, קולות הליווי א-לה
ביץ' בויז - נפתח האלבום הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים.
האלבום הישראלי הטוב בכל הזמנים? האם אין זוהי אמירה קצת מטרידה, במיוחד לאלבום בן 10 שנים?
תגיד, אתה מטומטם?! מה עם שבלול, שינויים בהרגלי הצריחה, פאקינג תמוז? ואני רק אתרווח אחורה, ואחכה ללה מז'ור של האיש שראה הכל.
רוקפור נהנים בהאיש שראה הכל לשחק אותה סיקסטיז בכל האספקטים – אם ברצועות אינסטרומנטליות בלי קשר לכלום, סאונד מפורק (גיטרות ברמקול ימין, שירה בשמאל), ואם בלחנים מתוקים וקולות רקע מצופים בסוכר חום. אחרי הפתיחה הדוהרת בלחישה, אלי לולאי ושאר החבר'ה מתחילים להפציץ ללא רחמים: ''האיש שראה הכל'', ''חור בלבנה'', שבו ברוך ישו בן-יצחק מגדיר סאונד גיטרה מלוכלך מהו לדורות הבאים, ומכונת הזמן (''For no one'' של המוסיקה הישראלית, ביותר ממובן אחד בשבילי, תנסו על הגיטרה ותיווכחו לבד).
איסר מתפרע הכרגלו
למען האמת, עד לרצועה מספר 8, ''מאוחר כבר לא'', רוקפור מגישים שיר אחרי שיר שחלקם (ורובם) הפכו לקלאסיקות ישראליות. האלבום (שכבר קניתי פעמיים, לאחר שריטות מרוב שמיעות חוזרות) מתבגר עם המאזין, שלומד עם הזמן לאהוב את הרצועות הפחות ופחות קומינקטיביות שבו – אם בהתחלה לא יכולתי להפסיק לשמוע את ''האיש שראה הכל'' ואת ''מכונת הזמן'', למדתי להתאהב במורכבות וביופי שבסערת הגיטרות והבסים החשמליים שברוך ומארק מגישים ב''לפעמים'', ונפלתי על הרצפה בכל פעם שאלי התחיל לצרוח ואיסר נתן את הריף הגאוני שלפני הפיזמון של ''זה''. אין רצועה אחת שאני מעביר באלבום. רוקפור יצרו אלבום שהוא מסע מוסיקלי, בו כל רצועה בונה את הבאה אחריה ואת האלבום כולו. אין מדובר באלבום קונספט, אבל עם הזמן האלבום יהפוך לאלבום קונפסט של אירועים לאדם ששומע אותו.
האם האלבום הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים הוא אסופת שירים מושלמת? לא. בהחלט שלא. כמה קטעים תמוהים מונעים ממנו את התואר המחייב. אין באלבום ולו קטע אחד בינוני, אבל בין קטעים מדהימים, קטע שהוא רק טוב קוטע את רצף האורגזמות המוסיקליות שרוקפור מספקים כאן. קטעים כמו ''מאוחר כבר לא'' ו''אני, אני, ומה שמפריד בינינו'' מונעים מהאלבום מלהשכין אותו בין הררי האולימפוס המוסיקלי הבין לאומי.
כאמור, האלבום מתחיל בספרינט מופלא, עושה עצירת ביניים של שני שירים לקחת טיפה אוויר, ואז מתקדם לעבר הסיבוב האחרון, במטרה לקטוף את המקום הראשון – והסוף הרי הוא ידוע מראש – האיש שראה הכל יסיים את המירוץ במקום הראשון! רצועה מספר 10, ''זה'', מחזירה אותי לכיתה ב', אז אחותי הגדולה שמה עליי אוזניות סטריאו ענקיות והשמיעה לי את “Shine on you crazy diamond''. ברצועה הזאת יש ראשוניות, שורשיות, וכל מה שאני יכול להגיד שעושה לי טוב במוסיקה – מילים מדהימות, לחן מיוחד, אווירת סופהעולם, חוסר אונים, ויופי – בצורה המזוקקת ביותר שלו.
רוקפור כותבים שירה. הם לא כותבים פזמונים. צריך רק להקשיב כמו שצריך למילים של ''מכונת הזמן'', ''כל כיוון'', ו''חור בלבנה'' על מנת להבין שאין זוהי להקת-רוק-ישראלית-מתחילת-שנות-ה-90' רגילה. רוקפור (שכותבים את השירים כלהקה – אין חתום על המילים או הלחנים של אף אחד משיריהם) מגישים תערובת שראויה להימצא בכל מסעדת שני כוכבי מישלן בדרום צרפת. רקיחה עדינה של מילים עוצמתיות, הלחנה גאונית וביצוע מושלם. אם האלבום היה מסעדה, הייתי בא ללקק את הצלחות בכל הזדמנות.
ברוך והריקנבייקר צ'רי עושים אהבה
אחרי רצועה 10 מגיע השיר הבא ''עד המדינה'', שמתפקד למעשה כאקספוזיציה לאחד משיאי האלבום, ''סוף הדרך''. בשיר רוקפור מראים שהם יכולים להיות גם ציניים, חדים וכועסים, ומגישים המנון רוק משובח ושלם, עם תיפוף יוצא דופן ומאד שלם של איסר טננבאום, האיש והכובעים, ובעיקר שירה של אלי לולאי, שירה שתגדל ותגיע לידי שלמות באלבום
Supermarket. האלבום מסתיים בשתי רצועות אינסטרומנטליות, ''האיש שראה יותר מדי'' ו''עפר'', שחוץ מלהוות במה לכישרון הנגינה של חברי רוקפור, בעיקר תורם לתחושת המעגליות שהאלבום נותן בך – כאילו מצווה עלייך ללחוץ בשנית על כפתור הפליי ולחוות מחדש את החוויה שסיימת רק עכשיו.
אז יסלחו לי כל שונאי רוקפור, כל המגדירים אותם כ''להקה טובה מאד שמעולם לא ניצלה את הפוטנציאל שלהם'' (אלוהים, האם רוקפור הוא ילד בחוג ג'ודו בכיתה ד'?) ויקבלו בהכנעה את הבשורה – האלבום הכי גדול שעדיין לא נכתבה עליו ביקורת בשרת העיוור, הוא אחד מהדברים הכי טובים שיכולים לקרות לתקליטייה שלכם. למקומות, היכון, צא.
