הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
ארקדי דוכין :: יותר ממני
helicon, 2004    [va-אוסף]
ארקדי דוכין נשאר, אם כן, נאיבי, למרות הכל. עשרים שנה בביזנס, עשרים וחמש שנה בארץ, ובכל-זאת הוא לא התקלקל. ארקדי נשאר כבד, עייף אפילו. ארקדי נשאר מרגש, מקסים ומעניין. וגם קהל אוהבי המוסיקה בארץ בהחלט נשאר עם תיאבון לעוד, עוד יותר ממנו.
מאת: sageeb בתאריך 11/10/04

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
גידי גוב
תקליט ראשון
ארי גורלי
נשיקות קטנות
ארז הלוי
יום רודף בלוז
אריק
איינשטיין
ומיקי
גבריאלוב

סע לאט
monkey son of
a donkey

chansons du
cul
פורנו
...שילדים
אוהבים
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9    דירוג הגולשים: 7.5 (2 מדרגים)

יותר ממנו
רוצים גם?
''אתה אוהב להיות מפורסם?''
-''כואב לי כשלא מצליח, אז כנראה שכן.''


ביקורת על אוסף איננה דומה לביקורת על אלבום מקורי. שהרי פרט לביקורת טכנית – על השירים שנבחרו, סדר השירים, שירים שחסרים או מיותרים, האריזה, החוברת המצורפת - ביקורת על אוסף היא למעשה ביקורת על קריירה של אמן בנקודת זמן מסוימת. הצלחתו של אוסף תהיה תמיד תלויה בהצלחתו של האמן לאורך הקריירה.

קיימים שני סוגים עיקריים של אוספים – ''המיטב'', המתיימר לאסוף את השירים ''הטובים ביותר'' (או ''המצליחים ביותר'') של אמן בתקופה מסוימת, ו''חומרים נדירים'', המציע שירים שלא ראו אור, סקיצות, תקליטי שדרים, בי-סיידס ועוד. לאוסף ''חומרים נדירים'' יש במרבית המקרים הצדקה, אלא שמידת העניין שבו היא בעצם כמידת העניין שמעורר האמן או בעצם הקריירה של האמן. כך, לדוגמה, טיפ טיפה הנהדר של אהוד בנאי אסף חומרים מעניינים ומרתקים מהקריירה הארוכה של בנאי, וכך הביא ערך מוסף גדול לאוסף הזה. לא לכל אמן, ובטח לא לאמני האינסטנט של תקופתנו, יש מנעד רחב מספיק ותחומי עניין מעניינים מספיק כדי למלא אוסף כזה, ובאמת אוספים מסוג זה די נדירים במקומותינו.

אוסף ''המיטב'', לעומת זאת, הוא אלבום מאוד בעייתי לאמן שעדיין בחיים. יש רבים המתנגדים בצורה נחרצת לאוסף מסוג זה, שכן הוא מנתק את השירים מהקונטקסט של האלבום בו הם נמצאים. זה נכון במיוחד לגבי אמנים שאלבומיהם אכן נושאים רעיון או אווירה אחידה, ועוד יותר לגבי אמנים שמספר אלבומיהם מצומצם ו/או אלבומיהם מצוינים כולם. אוסף מסוג זה משרת את מטרתו, בעיניי, במקרים בהם לאמן יש מספר רב של אלבומים, ובמיוחד כאשר רמתם מאוד לא אחידה (או במילים פשוטות: הרבה אלבומים המכילים מספר מועט של שירים באמת טובים). כך, למשל, האוסף של החברים של נטאשה תמיד נראה בעיניי כחסר ערך (פרט לערך הכלכלי שלו, כמובן, לחברת התקליטים), ואילו לאוסף של מאיר אריאל (''מבחר'') שמור מקום חם בלבי, לצד חלק מהאלבומים המלאים שלו.

ארקדי דוכין, מבכירי מוסיקאי ישראל, בוחר (בשיתוף עם חברת הליקון, כמובן) להציע לנו ביותר ממני, האוסף החדש שלו שיצא לקראת החגים, את שני האוספים גם יחד – אלבום ''המיטב'', הכולל את הלהיטים הגדולים שלו, ו''אוסף פרטי'', שהוא מעין מסע לאורך הקריירה של דוכין, עם הרבה הפתעות וחומרים נדירים.


ואני מתבלבל ונופל



''מה כל כך קשה לך?''
''לחיות, זה יותר קשה מלמות.''


ארקדי דוכין הוא אדם כבד, עייף אפילו. אינני מתייחס דווקא לפיזיות שלו, על אף שגם היא עונה להגדרה הזו. דווקא האישיות שלו, ועוד יותר מכך המוסיקה שלו, היא האינדיקציה הטובה ביותר לכבדות של האיש. ''דיכ-דוכין'' קראו לו בתחילת הדרך, אבל נדמה לי שדווקא הכבדות הזו, האיטיות, העייפות, הם המפתח ליצירה הנפלאה והמיוחדת של ארקדי דוכין, במיוחד לאור המהירות והקלות של התרבות הישראלית העכשווית. אולי אלה השורשים הרוסיים (הוא עלה לארץ בגיל 15), אולי המבנה הפיזי, אבל בלי שום ספק ארקדי דוכין, כמאמר שירו האהוב עליי כל-כך, אינו דומה לאף אחד, וכמעט עשרים שנה הוא יוצר מוסיקה בגוון אישי, מורכב ומעניין, המזוהה כל-כך עמו.

אני חייב לומר כי הגם שאני אוהב מאוד את ארקדי דוכין האיש (לא מהכרות אישית, לצערי, כי אם מהדברים שהוא אומר וכותב), אני מרוחק כבר די הרבה זמן מהיצירה שלו. לטעמי, ארקדי דוכין התרחק גם הוא מעצמו, ואלבומי הסולו האחרונים שלו, כוכב האהבה ולהרגיש, היו רחוקים מאוד מהשיא של דוכין ומהלב של דוכין. יואב קוטנר העיז לומר לארקדי (בתוכנית ''מה נשמע'' בערוץ 24) את מה שאני אומר בלב כבר הרבה זמן – כנראה שארקדי יוצר הכי טוב כשהוא רעב, בין אם פיזית ובין אם נפשית. בשנים האחרונות ארקדי מפויס, מאושר, נשוי ורזה יותר (...), והיה נדמה לי שהוא מאבד את עצמו ואת הטאצ' הרגיש והמופנם שכה אפיין אותו.

אמנם בתשובה לקוטנר, ארקדי השיב שהוא ''מעדיף להיות מאושר וליצור שירים פחות טובים'', אבל נראה שגם הוא הרגיש – בין אם בזמן-אמת ובין אם בדיעבד – שהוא התרחק מהאמת הפנימית שלו, ויהיו השיקולים אשר יהיו (הוא איננו מסתיר את הלחצים הכלכליים, הפנימיים והחיצוניים, שפעלו עליו).
מוזר לראות איך ארקדי נקלע שוב ושוב ל''טעויות'' בשיקול הדעת, והוציא אלבומים שהיו רחוקים מאוד משיאו - רדיו בלה בלה שחתם את הגולל על הנטאשות, כוכב האהבה המיותר ולהרגיש (כולם, אגב, לא צלחו גם במבחן המכירות). להרגיש, האלבום האחרון, הוא בעיניי המייצג הטוב ביותר של הריחוק, אפילו הניכור הזה של ארקדי מעצמו – הגם שהוא הכיל כמה שירים נפלאים, הוא היה עמוס, צעקני, אופנתי (אלקטרוניקה, שימוש מוגזם באפקט הווקודר) ואף משעמם ברובו.

אז ארקדי לקח מרחק מהיצירה בשנים האחרונות, צלל לתוך המטבח והתמסד בזוגיות מאושרת, ונראה שהפרפסקטיבה והריחוק עשו לו טוב. שמחתי לראות את ארקדי מודל 2004 מבצע בהופעה שלו ב''הבמה המרכזית'' של קוטנר את ''בואי אלי'' ו''אוהבת לא אוהבת'' מ''להרגיש'' בביצועים רכים, אינטימיים ונפלאים באמת (הביצוע ל''בואי אלי'' ממש שלח אותי לבדוק אם זהו אכן אותו השיר הנוראי שזכרתי מהאלבום). גם ''מי אוהב אותך יותר ממני'', הסינגל החדש הפותח את ''המיטב'', מוצא את ארקדי בשיא חדש של יצירה, רגישות ויופי. שיתוף הפעולה עם מיכה שטרית (מלים של מיכה, לחן של ארקדי), המלודיה הרכה, השירה הרגישה אך הכואבת – כל אלה הופכים את השיר הזה למשובב-נפש ממש, ומזכירים כמה הגעגוע לארקדי היה גדול.

''מה הכי מפחיד אותך?''
-''לא להיות אהוב.''


המיטב הוא אלבום כמעט מושלם. כמעט, כי כל אחד ימצא איזה שיר שחסר לו. מה שבטוח – באלבום הזה מאוגדים שירים נפלאים של ארקדי, הממצים את קריירת הסולו שלו עד כה. הבחירה, של ארקדי עצמו, מעידה על מבט מפוכח יותר היום, כמעט ביקורתי: כך מופיעים ארבעה שירים מ''ארקדי דוכין'', אלבום הסולו הראשון והמדהים (''מרוב אהבתי'', ''חדר משלי'', ''צובר'' ו''הבלדה על האיש...'') ואילו שיר בודד מכוכב האהבה (''מרגיש אשם'', שהוא באמת שיר נהדר). שלושת השירים הטובים מלהרגיש מופיעים, בעוד שרק ''בית קפה של דינוזאורים'' מעיד על הפרויקט השאפתני של דוכין ושטרית, ''אחלהזאורים''.

כלולים ב''המיטב'' גם ''שקי האיגרוף'' הפנומנלי מ-89', שארקדי דוכין הלחין למלים נפלאות של מאיר גולדברג – שיר שכל שמיעה שלו מעביר בי מחדש צמרמורת, ''דומינו'', הדואט עם מאיר בנאי (מתוך המיני-אלבום החמוד שהשניים הוציאו ב-99'), ''יש בך'' של הנטאשות, שהוקלט בגרסת פסנתר במיוחד עבור האוסף, ''הוא לא ידע את שמה'' שדוכין ושטרית חידשו במסגרת שירותרום 2001 של גלגל''צ, ושלושה שירים שארקדי כתב לאחרים: ''בגללך'' (בביצוע עם התזמורת הקאמרית הישראלית), ''יש בי אהבה'' (הקלטה מיוחדת לאוסף) שכתב לאריק אינשטיין לאלבומו יש בי אהבה, ו''אלוהיי'', שארקדי הלחין עבור אייל גולן, ומופיע באלבום בגרסה אינסטרומנטלית (לטעמי, הרצועה התמוהה היחידה באוסף).

הפספוס היחיד לטעמי הוא הבחירה מרוצה ויהיה. האלבום הזה, מ-89', למעשה פרוייקט הסולו הראשון של דוכין, הוא לדעתי האלבום הטוב ביותר שדוכין הוציא עד היום. הגם שמדובר בשירים של אחר (המשורר והזמר הרוסי ולדימיר ויסוצקי), הנוסחים העבריים הנהדרים (רובם של מיכה שטרית), העיבוד הקרוב-למקור אך המעודכן, ההגשה הנהדרת של דוכין – כל אלה הופכים את ''רוצה ויהיה'' ליהלום גם במרחק עשור וחצי. זאת ועוד – ב''רוצה ויהיה'' אפשר לשמוע את המקור ליצירה של ארקדי, את הבסיס, את המורשת. ספק אם שירים כמו ''בדקה אחת שפויה'', ''הבלדה על האיש...'', ''יש בך'' ואחרים היו נולדים לולא שירים כמו ''צמרמורת'', ''לא דו'' ו''שיר לירי'' (שנותר עד היום השיר האהוב עליי ביותר משל ארקדי). לאוסף בחר ארקדי את ''טמבל'' ו''צמרמורת'' בלבד, כנראה משיקולים מסחריים, וחבל. חבל שיותר אנשים לא זוכים לטעום מהאלבום הזה, המרגש והנפלא.


מי מבשל לך כשאת רעבה. ארקדי עם עוד אהבה



''איזה מין זקן תהיה?''
-''אני מקווה קודם כל להיות זקן.''


''אוסף פרטי'' הוא מסע מדהים ובלתי-רגיל לאורך החיים היצירתיים של ארקדי דוכין. מסע שמתחיל ב''אם את לבדך'', אחד השירים הראשונים שארקדי כתב (ולא ביצע כי חשב שהוא לא יכול לשיר, אבל הקליט במיוחד עבור האוסף) ומסתיים ב''נאמר כבר הכל'', שיר שכפי שארקדי מעיד בעצמו, הפך כבר מזמן לנחלת הכלל. בדרך ניתן לשמוע את ראשית היצירה של ארקדי ומיכה שטרית (''שימרי קולך''), את השפעות הניו-ווייב האייטיזיות בתחילת הדרך (''כבר שנה'', שהושר לבסוף על-ידי ליליה ו''הצילו'' של ''לא כולל מע''מ'', שהוקלט גם על ידי הנטאשות) והטירוף והבלבול (בסקיצה של ''לה לה לה'' שהופיע באלבום הבכורה של החברים של נטאשה). דרך השירים ניתן ללמוד על המצב הקשה שבו היו שרויים החברים של נטאשה בזמן הקלטת האלבום הראשון (עליו כבר דובר רבות), על המעבר של ארקדי דוכין לקדמת הבמה (בעקבות הופעה של מינימל קומפקט במועדון בתל-אביב, לדברי מיכה שטרית), על הדרך שבה התעצבה דרכו.

הרבה פנינים יש באוסף החריג הזה: ''אחרינו המבול'', הלחן הנפלא שסיפק ארקדי לשיר הכל-כך נוקב של נורית גלרון (שניבא כל-כך טוב את האסקפיזם של ימינו), בביצוע של ארקדי עצמו; ''אני לא אוהב'', אחד השירים היפים שארקדי עיברת מתוך הרפרטואר של ויסוצקי ולא זכה להיכלל באלבום ''רוצה ויהיה'' (אבל הושר פעמים רבות בהופעות); הביצוע המוזר-עד-מרתק של ''ליצן קטן שלי'' מתוך התוכנית של בראבא בערוץ 2 הנסיוני; סקיצות מעניינות של שירים שנגנזו; שירים שארקדי כתב לקולנוע (''צלקת'') ולתיאטרון (''סוחרי הגומי'' ו''חלום ליל קיץ''). בולטים מעל כולם שני שירים נהדרים, האחד מפורסם כבר והשני לא ראה אור מעולם: הראשון הוא ''כתונת פסים'', טקסט נפלא של מאיר אריאל, כואב, נוקב, אוהב, ששרה רשימה ארוכה של מיטב אמני ישראל ללחן מדהים של ארקדי (''למה את המלחמות הזרות שלהם המשכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן...'' שואל מאיר, מנבא את מלחמות האזרחים שקמות ועוד יקומו לנו); השני סקיצה של שיר מדהים בחריפותו, לפי טקסט של מיכה שטרית, כנגד חברת התקליטים שלהם דאז (הד ארצי, שניהלה מלחמות מסוגים שונים נגד הנטאשות, ששיאן באוסף שיצא ללא הסכמתם של חברי הלהקה, ואת דעתי עליו כבר הבעתי לעיל), שהוא תעודת עניות נוראה לביזנס הקרוי חברות תקליטים: ''עכשיו העט שלי היא כמו חרב, בית המשפט הוא הקהל הרחב, המכונות שלכם עד הערב ידפיסו ויפיצו את השיר הזה למרחב... אז תנו למנגינה הזאת ללוות אתכם מחוץ לחיי''. פשוט מדהים.

נכון, אפשר היה לוותר על הביצוע (הנוסף) ל''הבלדה על האיש...'', גם אם לביצוע הזה שותפים אייקונות כמו אהוד בנאי וברי סחרוף. הביצועים המחודשים ל''אהבה ראשונה'' (עם גידי גוב ודני בסן) ו''מכולת האהבה'' מכוכב האהבה לא משפרים את השירים (אלבום תמוה, כבר אמרתי?). אבל אפשר לשרוד את כל אלה רק כדי להגיע לסוף, ולגלות שם שני שירים מהמופע המוצלח של ארקדי, ''ארקדי דוכין ורביעיית כלי מיתר'' - ''אגדה מוזרה'', עוד פנינה מרוצה ויהיה, בגרסה נהדרת עם אריק לביא ז''ל, שמביא לאגדה הזו, המטורפת והמשעשעת, תוספת משמעותית, ו''אוהבת לא אוהבת'' בגרסה רוסית, שמאוד מעניין לשמוע ולהרגיש (ולהבין איך ארקדי מוצא את עצמו מחדש). כאמור, האוסף מסתיים ב''נאמר כבר הכל'' של הנטאשות, עליו באמת כבר נאמר הכל, והמסע מסתיים, הזמן הולך ותם, וארקדי רק שר.


מנגן גם באס. ארקדי באולפן גל''צ



''על מה אתה כועס במוזיקה בארץ?''
-''שהלכה הנאיביות''.


ארקדי דוכין נשאר, אם כן, נאיבי, למרות הכל. עשרים שנה בביזנס, עשרים וחמש שנה בארץ, ובכל-זאת הוא לא התקלקל. ארקדי נשאר כבד, עייף אפילו. ארקדי נשאר מרגש, מקסים ומעניין. וגם קהל אוהבי המוסיקה בארץ בהחלט נשאר עם תיאבון לעוד, עוד יותר ממנו.

לסיום, רק מלה טובה (קצרה) לאנשים בהליקון. אוסף שכזה, לאמן שעדיין עמנו, חי ונושם, טפו-טפו-טפו, הוא צעד מבורך, כאשר מדובר במוצר כל-כך רציני וכל-כל מושקע כמו יותר ממני. זה מתחיל בקופסה המהודרת, בתצלומים הנהדרים, עובר דרך מלות כל השירים המצורפות, כולל תיעוד מדויק של המשתתפים והתקופה, הווידויים של ארקדי וההסברים המשכילים על הקטעים ב''אוסף פרטי'', ומסתיים בתמחור ההוגן מאוד של החבילה (לפחות לפי מה שראיתי במדגם לא מייצג של חנויות מוסיקה). פשוט נפלא לראות שככה מתייחסת חברת תקליטים לאמן מוביל שלה. כולי תקווה שיותר ממני – כמו שהוא מסמן את סופה של תקופה – יפתח תקופה חדשה, פוריה ומרגשת בקריירה של ארקדי, ממנה ייהנו כולם – ארקדי, הליקון ובעיקר אנחנו.

''אתה נהנה מהראיון הזה?''
-''בוא נגיד שאני לא סובל''.



*כל קטעי הראיון לעיל לקוחים מתוך ''ראיון ספונטני'' של ארקדי דוכין עם ברק היימן, המופיע בעטיפת ''המיטב''.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Pop/Rock | רוק עברי | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©