הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
the smiths :: meat is murder
sire, 1985    [אלבום]
ב-''How soon is now?'', האפסיות והרצון למות מגיעים לכדי ביטוי מלא, בשיר שכונה ה-''Stairway to heaven'' של שנות השמונים. אפילו ב''זמר החתונות'', כשאדם סנדלר מדדה חבול ומבואס הביתה אחרי שחטף מכות מהארוס של דרו ברימור, השיר כמעט לא מאבד מיליגרם של אותנטיות. שיישרפו ההומואים המבסוטים מעצמם של ''הכי גאים שיש'' בתוך המועדונים המלוקקים שלהם, או שיקפצו פעם למנצ'סטר.
מאת: אופק בתאריך 24/11/04

שתף

עוד מאותו סיגנון
coldplay
viva la vida
or death and
all his
friends
clem snide
your favorite
music
pulp
we love life
ryan adams
demolition
interpol
our love to
admire
mgmt
oracular
spectacular
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.6    דירוג הגולשים: 9.7 (7 מדרגים)

מנצ'סטר, סיטי   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
מנצ'סטר, מנצ'סטר... מתי הייתי שם? שום מושג. אין תמונה ולא מסמך שיכולים לשמש הוכחה. גם כשהייתי כבר באנגליה, לפני שנים, אני זוכר בעיקר טיול בצד המואר של רחוב אוקספורד. ובכל זאת: אני צריך רק לראות את ההשתקפות שלי בחלון ראווה של חנות מוזנחת, ביום מעונן מספיק, ומיד אני חוזר כאילו נעדרתי רק לשעתיים. אני יכול לראות את עצמי בבהירות, מעשן על רקע קיר לבנים ענק של מה שנראה לי תמיד כמו מפעל ללבנים (שיבנו בתורם מפעל נוסף). אני משוטט ברחובות מלוכלכים, בגדיי שחורים, פניי חיוורות אך בעיניים יש ניצוץ עמום. השמש ששוקעת מאחוריי קורצת אליי, אני משיב לה קריצה מבלי להסתובב. עוברים פנייה, חבורה של אנשים במעילי עור מצטופפים ביחד, מדברים עם האצבעות. פועלים? מוזיקאים? נרקומנים? ואולי כל השלושה ביחד? מנצ'סטר הפכה בצורה מסוימת ללא-מודע שלי, למרות שאין לי מושג של ממש איך היא נראית באמת.

המדריכים שלי, שהכירו לי את עצמי לפחות כמו שהכירו לי את העיר, היו הסמית'ס. אני זוכר את הפעמים הראשונות שהקשבתי להם, נשאב לתוך המוזיקה ורץ מיד לקרוא את המילים. הייתה תחושה שלא חשתי לפני כן מעולם כלפי מוזיקה: תחושה של הזדהות וגם סוג של פחד. ''מה זה אומר עליי?'' חשבתי. החשיפה העצמית המוחלטת הזאת של כל החששות והכישלונות והתיעוב העצמי. זה לא היה השחור הזועם של, נאמר, Metallica, או הכעס הצבעוני של Green day שהכרתי קודם לכן. זה היה שחור עמום ומלנכולי, מוזיקה שאתה מרגיש שבאמת יכולה לפגוע בך, כי היא תפער בך בורות שלא תוכל עוד לכסות.

באלבום הזה, מוריסי חושף בפנינו עוד יותר את דעותיו לגבי המקום שממנו בא ושבו עוצב. ישנה תופעה בפסיכולוגיה חברתית שנקראת ''טעות השיוך בסיסית'' ופירושה - שיפוט מעשי האדם יותר מדי בשל האישיות שאנו מייחסים לו ופחות מדי בשל הסביבה והמצבים בהם הוא נמצא. שלא תבינו אותי לא נכון, מוריסי הוא באמת אחד מיצורי אלוהים ,''Too odd to live, too rare to die'', אבל אני לא חושב שסטיבן פטריק היה הופך למוריסי אם היה גדל בווסט אנד לונדון, טוקיו או נס ציונה.

אנחנו הולכים בעקבות מורה הדרך העגמומי שלנו, מבינים יותר אותו וגם את עצמנו. אתם באים? נתחיל בטיול בחצרות האלימות של בתי הספר ב-''The headmaster ritual''. אל תתרגשו מהמרפק בפרצוף שהילדים חוטפים פה ושם, חלק מהשגרה, כאפה מחנכת נורמלית רגילה. הם רגילים, כבר מהבית. לא מאמינים? תקשיבו ל-''Barbarism begins at home''. אכזרי? העולם בחוץ אכזרי יותר, לכו ליריד ותראו ילד שנדקר ונשדד ב-''Rusholme ruffins'', כאן עוד מלטפים אותם.



גם בדידותו של מוריסי הולכת ומחריפה. אם בתחילת האלבום הוא הולך הביתה לבד, אך עדיין מאמין באהבה שתבוא, ב-''That joke isn’t funny anymore'' כבר מתחילה המועקה הכבדה. האם הבדידות והדיכאון הכרוך בה יכולים לקרות גם לי? התשובה היא כן, ומהר. רצועה אחת קדימה, ב-''How soon is now?'', האפסיות והרצון למות מגיעים לכדי ביטוי מלא, בשיר שכונה ה-''Stairway to heaven'' של שנות השמונים. אפילו ב''זמר החתונות'', כשאדם סנדלר מדדה חבול ומבואס הביתה אחרי שחטף מכות מהארוס של דרו ברימור, השיר כמעט לא מאבד מיליגרם של אותנטיות. שיישרפו ההומואים המבסוטים מעצמם של ''הכי גאים שיש'' בתוך המועדונים המלוקקים שלהם, או שיקפצו פעם למנצ'סטר. המוזיקה שמנגנים אצלם בטח לא הייתה אומרת למוריסי כלום על החיים שלו.

המוזיקה שהלהקה מייצרת מהודקת, דחוסה בשירים המהירים ועוטפת באיטיים. מרווח הנשימה כמעט אפסי. השירים ממש ממהרים להתחיל, כאילו פתחת את דלת חדר החזרות שנייה וחצי אחרי שהלהקה התחילה לנגן. מהרגע הראשון שהמוזיקה מתחילה, היא עושה זאת בדרייב מלא, בלי אינטרו או התמהמהות. טראח! הדלת כבר נסגרת מאחורייך ואתה כבר נמצא עמוק בפנים עם הסמית'ס. מוריסי חד וישיר יותר מבאלבום הבכורה, יוצא בהצהרות חד משמעיות נגד הקרתנות של עיר הולדתו, נגד בית המלוכה האטום, וכמובן נגד זלילת בשר בשיר הנושא, בו הוא נוקט טון של מטיף, כאילו רק קולו יפריד בין הפר למסור החשמלי. אך מרגע שהקול נגוז, שניהם מתחברים ונוצר האפקט המזעזע. שמעתי את השיר פעם שעה אחרי שאכלתי על האש וזה הפך לי את הקרביים. אני צמחוני כיום כבר קרוב לשלוש שנים.

וג'וני מאר, ג'וני-גיטאר, לאיפה נעלם האיש המקסים הזה, שיכול ליצוק את המנגינות לתוך המילים הלא קלות, ולהוסיף להן כל כך הרבה רגש משלו? החשמליות שלו מייללות לבדן או מנהלות דיאלוגים זו עם זו, והאקוסטית מלטפת ומוסיפה אלמנטים ענוגים לתוך האפלה, שהופכים אותה לנסבלת, ולעיתים ליפהפיה. ולמרות שלא ממש מתייחסים אליו, כדאי להקשיב טוב-טוב לבס של אנדי רואק, ולגלות שבין הזרקת הרואין לקבלת הוראות ממאר, היה לו זמן לפתח טביעת אצבע ייחודית משלו. אחרי כמה האזנות, כבר בלתי אפשרי לפספס אותו. חברו את כל המרכיבים האלה ותקבלו אלבום מעולה, שמשתבח מהאזנה להאזנה. מומלץ במיוחד עם טבעול, טופו והרבה וודקה, לבד, בחושך, עם רק נר אחד, תזכורת לאור שלעולם לא כבה...
שתף
אלבומים קשורים:
the smiths :: the queen is dead ||| the smiths :: strangeways, here we come ||| the smiths :: louder than bombs |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Pop/Rock | Punk | Alternative Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©