 רוצים גם? |
|
 |
דימון גאף, זה שמו האמיתי של Badly drawn boy – לטעמי, היוצר החשוב ביותר בבריטניה כיום. האיש עם כובע הצמר הוא, בעיני, האנטי-גיבור המנצח של השנה.
ואני אסביר: האיש הוא כל מה שאני מחפש מאמנות להעניק לי. הוא המשמעות והוא הפשטות, הוא עצמאי והוא בעל מעוף. הוא בא מהממלכה הגדולה של בריטניה והוא אנטי השיטה, השיטה שמייצרת כוכבים. הוא אנטי-גיבור שעושה מוזיקה בבית, מקים לו לייבל, מייצר ווידיאוקליפים צבעוניים יפהפיים ואישיים. אחד שבהפוכה פתאום יכול להפוך לגיבור מעמד הפועלים (וכולנו, אם לא שמתם לב, סוג של פועלים בשירות משפחת בוש, משפחת שרון, משפחת נמרודי ומשפחת מוזס). בדלי דרואון בוי הוא הילד המצוייר רע, הילד שהוא אמן גדול, שנולד אל תוך השיטה ומככב במערכות השמע של לא מעט אנשים עם או בלי כובעי צמר.
One Plus One Is One הוא אלבום השנה שלי, דווקא מפני שהוא לא אלבום ''גדול''. נשים את זה על השולחן: זה לא עומד בסטנדרטים של הצד האפל של הירח (
פינק פלויד), נגיד. זה בטח לא מלוטש כמו העבודות
של בק. בדלי דרואון בוי גם לא נראה כמו מישהו שאמור לייצר דבר כזה. בת דודה שלי ראתה את העטיפה ופלטה ''הוא לא כוסון'', ואני בשליפה מהמותן יריתי: ''ותודה לאלוהים שלא''. זאת אומרת, במלים אחרות, שבדלי דרואון בוי לא יזכה במנדט אצל אלה שרוצים גיבור שנוצק לפי המדדים של התעשייה. לא יפה, לא חתיך, לא Cool, לא מוכר את התחת להוליווד, לא מביע התפעמות חסרת-שליטה (כמו עשרות אנגלים לפניו) מאמריקה – ולמרות שברוס ספרינגסטין (המוקדם, יש להודות) הוא גיבור נעוריו ומושא הערצתו, אין לו שום דחף לכתוב אלבומים שלמים על האיש שהקים את אימפריית מק'דולנדס (מארק קנופלר) או על ג'ון קנדי (בנז'מין ביולה) או סתם תקליטים משעממים עד מוות נגד ג'ורג' בוש - כן או לא, אמריקה פה ואמריקה שם.
בדלי דרואון בוי הוא בריטי. כמו ניק פארק, שיצר את סדרת ''וואלס וגרומיט'', או כמו ג'ון קליז של ''המלון של פולטי'' – נראה שאין לו באמת קיום מחוץ לנוף מולדתו. החירות האישית היא שמשמנת את האלבומים שלו, טובים פחות או יותר, זה לא חשוב – ריח החופש עולה מהם. בדלי דרואון בוי נע כל הזמן בין כל הדברים שהוא אהב לשמוע כל החיים. ברוס ''הבוס'' כבר אמרנו, אבל זה גם קינקס, דונובן ליץ' הסקוטי, פסקולי סדרות של הבי.בי.סי משנות השבעים וגילברט או'סליבן.
הבחירה בו לכתיבת ''רווק פלוס ילד'' (במקור About a Boy) היתה מושלמת, מכיוון שבדלי דרואון בוי טען את הסרט ההוא בכל הבריטיות הדרושה לסרט שכזה, שנעשה לפי ספר של ניק הורנבי. עכשיו באה 2004 ובדלי דרואון בוי שיחרר את ''אחת ועוד אחת שווה אחת'' שבאופן לא ברור משתלט עליך מהאזנה להאזנה ולא מפנה מקום לדברים אחרים להזדמזם.
בדלי דרואון בוי כותב פסקולים אישיים לבני שלושים. כך אני רואה זאת. הוא זה שתמיד הילדים יאהבו לשחק אצלו בחצר. הוא לא יגרש אף אחד שטיפס לו על העץ או ניגן לו בפסנתר. השימוש המבריק במקהלת ילדי סטוקפורט ב-''Year of the rat'' (רצועה מספר 7 באלבום) ובקטע המסכם (''Holy grail'') היא הצהרה די ברורה. זאת לא סתם מקהלת ילדים. זאת מקהלה ששרה טקסט מאוד מסוים, מבוגר, מפוכח. כמו אומר בדלי דרואון בוי: אלה הילדים שיגדלו ויהפכו להיות כמוני, זה שתמיד יישאר ילד. אולי מצוייר רע, אבל ילד.
מה זה אומר להיות ילד? זה אומר שלא להסתאב. לא להפוך לאחד שפועל באוטומט, לפי רוטינה. האלבום של בדלי דרואון בוי הוא אלבום ברוטו, יש בו את הרעשים שלפני ואחרי המוזיקה, הקולות שנשארים גם אחרי שהכלים מפסיקים לנגן, התה שנמזג, הקומקום שרותח, השריקות, כחכוח המבוכה. האלבום נפתח עם רעש התריסים הנפתחים וההכנות שלפני שהגיטרה מתחילה לנגן את שיר הנושא. זה ממשיך הלאה, באופן הזה, עד סוף האלבום. זו ''מוזיקת ברוטו'', כמו שהסברתי לחבר טוב שלי, ''האיש מייצר משמעות מתוך הבית שלו, מתוך החיים, ובשבילו היצירה היא החיים והחיים הם היצירה''.
אצל בדלי דרואון בוי, שמושפע גם ממוזיקה קלאסית (''סימפוניית הצעצועים'' של היידן) וגם מרוק אנגלי של אמצע שנות השישים (בעיקר
הביטלס), יש הליכה בין פשטות למורכבות, אבל תמיד – כמו אצל פול מקרטני - תנצח שם המלודיה. הקשבה קפדנית ל''אחת ועוד אחת שווה אחת'' מגלה את זה בבירור, אלא שהתקליט הזה הוא הרבה יותר ממקבץ שירים מעולה, שהעושר שלהם לא נתפס. הוא מארז מהודק של מחויבות אישית של אמן נאיבי בעולם ציני, הוא מופת של נאמנות היוצר שמנסה ליצור משמעות ולשמור על כנות אישית, רגש שופע וחום אנושי. תקשיבו ל''שנת העכברוש'', ל''גביע קדוש'' או לשיר הנושא – ותבינו. אלבום השנה שלי. גאף מקדיש אותו
לאליוט סמית', לג'ו סטראמר
מהקלאש ולאבא שלו, וויליאם ה. גאף – ''שלושת האנשים שבחייהם ובמותם השפיעו עלי עמוקות''.
אני מסתכל על האיש הגדול עם כובע הצמר, מצולם על רקע הספרייה הציבורית, החדר הפרטי, ערימת התקליטים שמאחוריו בבית. ''אני מנסה להבין, מי הייתי קודם, פתחו לי את הדלת, קבלו אותי עכשיו'', הוא שר – ואני חושב כמה הייתי רוצה לפתוח לו את הדלת. כמה הייתי רוצה להיות חבר שלו.
