הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
frank zappa :: freak out!
rykodisc, 1966    [אלבום]
וכאן בא זאפה החולירע וטורף לחלוטין את הקלפים! מה זה האלבום הזה? מה זה הפריק אאוט הזה שעשית לנו? זה אמור להיות אלבום של דו-וופ? של בלוז? פסיכדליה? סאטירה? מוזיקה קלאסית? ווט דה פאק? אלבום כפול? שיר שתופס חצי צד, שזה לא שיר בכלל, סתם רעשים ושטויות? צחוקים? סמים? טירוף? מה נסגר איתך, מר זאפה? ככה לא עושים מוזיקה!
מאת: diamond dog בתאריך 25/01/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
doves
lost souls
gentle giant
the power and
the glory
beck
mutations
mission of
burma

vs.
the new year
the end is
near
brand new
the devil and
god are
raging inside
me
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 10    דירוג הגולשים: 10 (12 מדרגים)

זאפ(ט)ה לפרצוף   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
תגיד, משעמם לך בחיים? כמה אפשר לחרטט על השמוק הזה, זאפה? אין לך תחביבים? כבר כתבת עליו שתי ביקורות, כתבת עליו עשרה שצריך, מה עכשיו? כן כן, שוב אני חוזר לפרנק וינסנט זאפה הישן והטוב. ובדגש על הישן. למרות המשתמע מהאמור, אני לא באמת פנאט של זאפה. זותמרת, האדם הוא גאון מופלא שאני מחזיק ממנו כמלחין ומוזיקאי ברמה של ואגנר וסטרווינסקי, סאטיריקן והוגה דעות חריף ונוקב, גאון שיווקי לא קטן, אדם בעל אומץ אמנותי ואישי בכמויות היסטריות ומקור השראה בלתי נדלה. ועם זאת, אני בעצם אוהב את זאפה רק עד תקופה מסוימת: בעשור הראשון לפעולותיו המוזיקליות החתרניות, 1966-1976.

בעשור זה הוציא זאפה לא פחות מ-22 אלבומים (!!!), בבולמוס אמנותי מדהים וחסר תקדים ברוק, פריון שקיים רק אצל מלחנים קלאסיים ולא אצל רוקיסטים, כשבחמישה חודשים, בין 1967 ל-1968 הוא הקליט לא פחות מארבעה אלבומים בו זמנית, שאחד מהם הוא בכלל כפול ( Uncle Meatהמופתי מ-1969). בעשור זה, ובמיוחד בשלוש השנים הראשונות, עם להקת ''אימהות ההמצאה'' הראשונה (מתוך שלוש), זאפה מקליט את יצירותיו המלוטשות, המהודקות, החדשניות והקנוניות ביותר, ומהווה השפעה עצומה לאינספור אמנים בתחום הפרוג-רוק והקראוט-רוק. אבל כל דבר שזאפה הוציא אחרי Bongo Fury, אלבום ההופעה המשותף שלו עם קפטיין ביפהארט האגדי, אלבום גרוע לשני הצדדים שתופס את זאפה ביום בינוני ואת ביף בשפל הקריירה שלו, הוא פשוט לא זה.

זאפהאיסטים כבדים יסקלו אותי בעגבניות רקובות, אבל שום דבר של זאפה ששמעתי אחרי 1976 לא מצא חן בעיניי. זאפה שינה כיוון, הפך להיות מעין וירטואוז טכני ראוותני, מאונן מוזיקלי שתמיד עובד עם המוזיקאים המושחזים ביותר, דופק סולואי גיטרה ארוכים מהגלות בטריליארד מקצבים בקצב של 180 תווים לשנייה עד שזה נעשה כבר מגעיל (ואם זה כולל את סטיב ווי, אז די לחכימא ברמיזא). זה אולי מאוד מרשים, אבל בשבילי אלבומים כמו Sheik Yerbouti או Joe's Garage יהיו תמיד מופע מרשים של ריקנות, ואני פשוט לא מתחבר לזה. בטירוף. על שנות השמונים של זאפה אני אפילו לא רוצה לדבר. אותי לא מעניין הסולואים של סטיב ווי - תנו לי את ג'ימי קארל בלאק ונאומי ה''איפה הכסף שלנו, פרנק?'' שלו, תנו לי את פלו ואדי, תנו לי את דון פרסטון מסתובב בתחתונים ברחוב, תנו לי את מוטורהד שרווד קורא עיתוני פלייבוי בהופעות... בקיצור, תנו לי את ה-Mothers!!!

הפעם בא לי לדבר קצת על האלבום שאיתו זאפה התחיל. האלבום הזה לא רק הקדים את זמנו, לא רק היה עשרים ליגות מעל כל אלבום שהיה בסביבה, לא רק היה חדשני באופן קיצוני, לא רק חילץ את הרוק משירי האהבה המטופשים שלו, אלא יצר לעצמו יקום מוזיקלי עצמאי, על-זמני, והיה לסדרה ארוכה של אלבומי מופת, שהוכיחו כי דברים שזאפה עשה בסיקטיז לא ישחזרו גם בסיקטיז של המאה ה-22. וזה הוא Freak Out!.

ככה: ב-1964 פוגש זאפה, אדם בעל נסיון עצמאי של 4 שנים בהקלטות באולפנים קטנים, את ריי קולינס, אי שם בלוס אנג'לס. קולינס מציע לזאפה לחלטר בלהקת קאברים בלוזית של קולינס, The Giant of Soul. הלהקה כוללת את קולינס בשירה, רוי אסטרדה המקסיקני בבאס ושירת סופרנו טורדנית, גי'מי קארל בלאק, האינדיאני שבחבורה, על תופים, ובחור בשם דיווי קורונאדו על סקסופון. זאפה מצטרף ללהקה ומציע להם לנגן חומר מקורי. הלהקה מסכימה, קורונאדו עוזב, מצטרף ללהקה הגיטריסט אליוט אינגבר, זאפה משמש בלהקה על תקן Musical director כגיטריסט, זמר וכותב כל החומר ומתווה הקונספט. חמשת חברי הלהקה היו מכוערים ומוזרים, עם שיער ארוך. מפיק העל תום ווילסון ממש במקרה הקליט באותה שנה להקה אחרת של חמישה מכוערים ומוזרים, הפעם מניו יורק, שעתידים גם הם לשנות את המוזיקה בעולם - הוולווט אנדרגראונד, כמובן. ווילסון מתלהב ומחתים את הלהקה על חוזה עבור MGM. וב-1966, אחרי שינוי שם הלהקה ל''אימהות'' ואז ל''אימהות ההמצאה'', נכנסים המאדרס לאולפן ומתחילים להקליט.



מה קורה בעולם המוזיקה ב-1966? מצד אחד של האוקיאנוס, בהייט-אשברי שבסאן פרנסיסקו, מתחילה להיווצר התנועה ההיפית, כשלהקות כמו ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד מתחילות לצרוך עוד ועוד סמים פסיכדליים, ובהשפעות של דור הביט לבנות דרך חיים אלטרנטיבית. מנגד, הביץ' בויז מוציאים את Pet Sounds שלהם, אלבום שנחשב פורץ דרך במיוחד בטכניקות הקלטה חדשניות, עיבודים שעוד לא נשמעו ברוק ושלל המצאות פרי מוחו הקודח של בריאן ווילסון. דילן מנהיג את אומת הסינגר-סונגרייטרז באלבומו הקלאסי Blond On Blond. בצד השני של האוקיאנוס, הביטלס מוציאים את Revolver שלהם, קלאסיקה מופתית בזכות עצמה (ולטעמי האישי, אוברייטד בטירוף), אלבום שכולל אולי את השיר החשוב של התקופה,''Tomorrow Never Knows'' . דברים משתנים: אנשים חושבים אחרת, מתלבשים אחרת. אלבומי רוק יוצאים מהשבלונות ומתחילים להיות - מה המילה? - אה, מעניינים. בניו יורק כבר מתכנן לו ריד את המהפכה שלו.

וכאן בא זאפה החולירע וטורף לחלוטין את הקלפים! מה זה האלבום הזה? מה זה הפריק אאוט הזה שעשית לנו? זה אמור להיות אלבום של דו-וופ? של בלוז? פסיכדליה? סאטירה? מוזיקה קלאסית? ווט דה פאק? אלבום כפול? שיר שתופס חצי צד, שזה לא שיר בכלל, סתם רעשים ושטויות? צחוקים? סמים? טירוף? מה נסגר איתך, מר זאפה? ככה לא עושים מוזיקה!

האלבום הראשון שזאפה הקליט הוא בית-ספר למוזיקה. לא פחות. אני מכתיר אותו כאלבום המעניין הראשון. נכון, יומרני מאוד מצדי, הביטלס והביץ' בויז והבירדז ודילן וההיפים גם צמחו אז, אבל זאפה פשוט נמצא כמה וכמה ליגות מעליהם, בכל תחום. המוזיקה הרבה יותר מתוחכמת - שילוב של דוו וופ פיפטיזי חצי פארודי חצי מחוותי, בלוז ו-RnB, עם השפעות של מלחינים אוונגרדיים, ניסויי קולות וסאונד פרימיטיביים בהשפעה ישירה של וארז ושטוקהאוזן, ניסויי אולפן חדשניים כמו קאט אנד פייסט ומשחקי פיץ', הרבה מאוד טירוף היסטרי ששולט באוויר, ובעיקר הרבה מאוד הומור. מילולית - מיותר לציין ששום דבר אחר לא התקרב לזה. בחלק מהשירים תוקף זאפה את התרבות האמריקאית הנבובה ומבתר אותה לחתיכות. בחלק מהשירים זאפה מכה בתמלילים מטומטמים במיוחד, במין פארודיה על הרוק באותו הזמן. ובחלק האחרון של האלבום אין מילים אלא צעקות, צחוקים, חירטוטים בג'יבריש ושלל המצאות שאף אחד לא העז לעשות ב-1966. ועוד משהו חשוב מאוד - העטיפה של האלבום גם היא נראית כמו שומדבר אחר. מעבר לעיצוב הצ'יזי במכוון, זאפה מפליא בליינר נוטס המושחזים, ולמרות שלמרבה האכזבה אין ליריקס, שווה לקרוא את ההערות שהוא נותן לכל שיר ואת הביוגרפיה המטופשת שהוא כותב על עצמו וחברי הלהקה (''בגיל 11 הייתי בגובה מטר שבעים עם רגליים שעירות, חצ'קונים ושפם'').

לא סתם האלבום הזה נשמע מוזר גם היום - הוא פשוט יצירה על זמנית. וזה אולי האספקט החשוב ביותר שפריק אאוט! משיג - החוש להיות מוזר, להיות נועז ואוונגרדי, להיות מטופש ולהתלבש כמו אידיוט.
את בית הספר של זאפה מתחילים עם ''Hungry Freaks Daddy'' הבלוזי, שבו מפליא קולינס המצוין לשיר וזאפה מזייף אחריו במרץ את הטקסט החתרני כנגד זאפה; משם נוחת ''I Aint Got No Heart'' המעובד להפליא ומעוטר בכלי נשיפה; ממשיכים עם השיר הקיצוני הראשון באלבום, ''Who Are The Brain Police'' , שרק מהכותרת שלו אפשר להבין את ההשפעה של זאפה עם להקות קראוט-רוק גרמניות, שיר מזעזע וחולני במיוחד; ממשיכים עם ''Wowie Zowie'' שהוא מופת של טעם רע, שיר כייפי וקאמפי עם מילים פליליות בטמטומן; ''You Didn’t Try To Call Me'' ו-''Anywhere The Wind Blows'' שמוכיחים שזאפה היה גם כותב פופ מוכשר, לשנייה בלי הציניות והסאטירה, נפעמים מהקיטשיות והכיף של ''You're Probably Wondering Why I'm Here'' ורק אז מעכלים את המילים המתריסות כנגד סגנון החיים האמריקאי המרקיב והמשמים; נתקלים ראש בראש במחאה הפוליטית החריפה המופיעה ב-''Trouble Everyday'', כמעט שיר ראפ קדמוני שזאפה כתב בעקבות המהומות ברובע וואטס בלוס אנג'לס על רק גזענות ולאומניות; ואז מגיעות עשרים דקות של טריפ מהחלל החיצון בשלושה חלקים, שלושה ''שירים'' שהם קולאז' מפליא של ביזאריות - קולות מוזרים, חיתוכים ועריכות אולפן מפתיעות והמון בלאגן וכיף חסר טעם, כשהשיא הוא בקטע האחרון שמסיים את האלבום, ''The Return Of The Son Of Monster Magnet'', שתים-עשרה דקות שאחריהן עולם הרוק השתנה לעד, פשוט ככה. כך מסתיים טריפ מגעיל ומקולקל במיוחד של ארבעה צדדי ויניל ושישים דקות בדיוק. אבל כמה מגעיל, ככה טעים...

קשה לאמוד כמה 'פריק אאוט!' הוא אלבום חשוב. כמה כל אלבום שזאפה הוציא בסיקסטיז הוא חשוב. בלי האלבום הזה ואלו שאחריו, כל ז'אנר הרוק האקספרימנטלי היה נשמע אחרת לחלוטין. וכדי להשלים את התמונה ההיסטורית, שנה אחר כך יצא אלבום הבננה של הוולווטס, שאחריו בכלל כבר שומדבר לא נשאר כמו שהוא. שני האלבומים האלה, אנטיתזה מוחלטת להיפיות, או פסיכדליה מהצד הרעיל של האסיד, הם מהחשובים אי-פעם. מה שגדול באמת ב'פריק אאוט!' הוא שהוא ממש כייפי, ואפשר ממש ליהנות ממנו. הוא לא מומלץ בעליל לזאפהאיסט המתחיל, מדובר בחומר למתקדמים, אבל כל אדם שמעריך את עצמו כחובב מוזיקה חייב להחזיק אותו, ביחד עם We're Only In It For The Money שבו שכלל זאפה את התובנות האנטי-היפיות שלו לכלל אמנות. לא לכל אחד. אבל בעצם כן.
שתף
אלבומים קשורים:
frank zappa :: jazz from hell ||| frank zappa :: the grand wazoo ||| frank zappa :: weasels ripped my flesh ||| frank zappa :: we're only in it for the money ||| frank zappa :: joe's garage |||

אמנים קשורים:
captain beefheart || king crimson || 

סגנונות נוספים:
Experimental Rock | Progressive Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©