 רוצים גם? |
|
 |
ומה זה הדיסק הלבן הזה?
- אה, זה מיו.
-
מיוז?
- איכס, לא. מיו.
- מו?
- מיו.
- מי?
- מי-ו!!
- מיאו?
כנראה שסקנדינביה זה באופנה
קשה להסביר למישהו את מיו בלי להשמיע אותם. כבר שמעתי אנשים מגדירים אותם כדרים-פופ, בריט-פופ, אלקטרוניקה, פסיכדליה, אלטרנטיב פופ, סינגר-סונגרייטר (האין זו אחת ההגדרות היותר ריקניות שיש?) ואף ''רוק נשי רך'' – על אף שבלהקה אין כלל ייצוג לבנות המין היפה (אמהות-של שמגיעות להופעות לא נחשבות), אלא רק ארבעה גברים חסונים, צעירים ושעירים עד אין קץ.
ארבעת השעירים הדנים מצאו אחד את השני בתרגיל בית-ספרי של יצירת סרט. הם החליטו להפיק סרט על סוף העולם, לא פחות. התוצאה, לדברי הלהקה, הייתה נוראית ומבישה, אך היה זה הטריגר לארבעה להכיר אחד את השני ולקלוט שמוזיקה זה הקטע שלהם.
וכך, ארבעה ילדים שאהבו את אותם סרטים ואותן להקות, הפכו ל''מיו''.
יונאס ביאר, סולן הלהקה, מסביר שבתחילת דרכם הייתה להם בעיה. בעוד שנהוג שלהקות מתחילות בהופעה עם קאברים וחומרים מוכנים – מיו פשוט לא הצליחו לנגן שירים של אנשים אחרים. וכך, בלית ברירה לכאורה, הם כתבו והלחינו חומרים משלהם, שמתאימים לטעמם המוזיקלי ולשיגעונות הזמניים שלהם.
ב-1997 הוציאה החבורה את אלבומה הראשון, A Triumph for Man, ששוחרר בלייבל המקומי Exlibris. האלבום זכה להצלחה בקרב המבקרים ויודעי הדבר, ושיר הקריסמס שיצא ממנו כסינגל, ''She Came Home for Christmas'', אף נתן להם מעט פרסום ותהילה ברחבי הממלכה הרקובה.
בשלב כלשהו הבינו מיו שיש להם עתיד גדול משהחברות המקומיות יכולות להציע להם, והחליטו שהפתרון הוא להקים לייבל משלהם, Evil Office. בכך בעצם קראו תיגר על עסקי המוזיקה הדנית, שלטענתם מרוכזים מדי סביב פופ דביק ומסחרי, שהביא לנו... בעיקר את Aqua.
ב-2000 הוציאה הלהקה בדנמרק את Half The World Is Watching Me, אלבום שהופק כולו על ידי הלהקה עצמה. שוב צעקו (בדנית) המבקרים כמה מוכשרים הבחורים, ושוב זכו לכמה להיטים ברדיו.
בעקבות ההצלחה של הלהקה בהופעות בדנמרק ומחוצה לה, קרה הצפוי וחליפה מהודרת מ-Epic/Sony הגיעה להחתים את החברים בלייבל הבינלאומי. מיו התאספו להקליט את האלבום הבינלאומי הראשון שלהם, שמשלב חומרים חדשים עם שירים שכבר הופיעו באלבומים הקודמים – ובעבודה עם ריץ' קוסטי (שהפיק ל-
Rage Against The Machine ובתה הצעירה Audioslave) יצרו את Frengers.
בחורה במדי מטאדור
Frengers – not quite friends but not quite strangers היא היא כותרתו המלאה של אלבומנו, ואלוהים (ומיו) יודעים למה בדיוק הכוונה ואיה בכלל הקשר.
ההרגשה הזו, של ''מה הקשר?'', חוזרת הרבה בהאזנה לאלבום. שלא כמו ''למה התכוון המשורר?'', בשירים של מיו מובנת, בדרך-כלל, הכוונה הכללית של השיר, אבל הרבה מהשורות תמוהות ולא ברורות. כשיושבים מול הבוקלט המהודר של האלבום וקוראים מה הוא שר שם כל הזמן, קשה לקשר בין הצלילים העדינים והיפים של מיו ובין יכולת הכתיבה שלהם ש, איך לומר בעדינות, מתקרבת לגיל בר מצווה.
למשל.
''Am I Wry? No'', הרצועה הראשונה והסינגל הפופולרי ביותר מהאלבום, פונה במילותיו לאישה בשם Farah (או שמא למלך פרעה?). הבית הראשון בשיר הולך כך, בערך: ''פארה, עכשיו כשאנו פה/ תגידי לי בדיוק איך היה עליי לנהוג/ פארה נוהגת עם עיניה עצומות/ האם את משליכה את זיכרונותייך הלא-רצויים?''
אמממ... כן.
בהמשך, השיר אף פונה לפארה בצעקות ''הו שגיאתי!'' ושאלות ''האם אני מעוות?'', ומסתיים בשינון המילים ''טבעת יהלום, טבעת יהלום''.
אז אולי במילים ההזויות של השירים יש איזה ניסיון להביא אותה בפוסט-מודרניזם ומסרים מאגניבים (ואם כן, חבל על הערכתי ללהקה). אבל לי יותר נראה שהכל נובע מהיותם דנים שכותבים שירים באנגלית שלהם, שכנראה רמתה לא מדהימה, וזה מה שיוצא. לסיכום העניין הזה, כמו שאמר חבר שגם אותו הדבקתי במוזיקה שלהם, ''אתה מצפה כבר למילים עמוקות ואז קורא אותן ומתפלץ. חבל שהם לא יודעים לכתוב ליריקה''.
ואולי זה מה שיפה. שהשירים כתובים במילים פשוטות, שואלים שאלות ולא עונים להן. השורות מתחרזות בצורה הכי פשוטה וילדותית, כי המוזיקה היא, באיזה מקום, ילדותית באותה המידה.
אם הייתם שומעים את קולו של ביאר מתנגן ברדיו, רוב הסיכויים הם שלא הייתם מנחשים שזה גבר בכלל. הקול העדין והגבוה שלו, ששר את השורות החוזרות והשאלות הפשוטות, יוצר תחושה של עדנה ותום. לא טעה מי שקבע שהדיסק עצמו יהיה לבן לגמרי, מלבד לכותרת האלבום שמודפסת באותיות ורודות קטנטנות בצדו.
אולי מה שיפה הוא לקרוא שורה כמו הבאה, ולטבוע בגל התמימות והטוהר שמציעה החבורה הזרה הזו מדנמרק.
''Why don't we share our solitude?
Nothing is pure anymore but solitude.''
עגלות חציר (...?)
השיר ''Her Voice is Beyond her Years'' הוא פרויקט מיוחד של הלהקה, סוג של דואט עם
סטינה נורדסטאם, גדולה בזכות עצמה משוודיה הרחוקה. זה שיר שמייצג את הלהקה בשיאה: שירה עדינה ופשוטה, לעומת קצב תופים וגיטרות צעקני ומרגש.
כך נשמעים כל השירים שלהם, אבל כנראה שההשתתפות של סטינה, שהמוזיקה שלה היא בדרך כלל הרבה יותר מתוקה ורגועה, מבליטה את זה.
אז זהו, זה מה שמיו עושים. מוזיקה קצבית, צועקת, עם מילים מטופשות-עד-כדי-חיוך ושירה עדינה שמפשיטה את הכל לכיף קטן ונעים בבטן. לאוהבי ההגדרות מתחילת הביקורת, פופ מינימליסטי.
אבל אני הייתי אומר שיותר מכל הם מזכירים לי שלג. איכשהו, אם אעצום את העיניים ואאזין לאלבום הזה, זה מרגיש לי כאילו אני ילד סקנדינבי קטן, במעיל עבה ופרוותי, אוסף כדור שלג גדול ועסיסי במיוחד בשביל לזרוק על החבר'ה שאיתי, באמצע שומקום מושלג, גדול ולבן לגמרי באמצע דנמרק.
אז למה לפקוח?
