 רוצים גם? |
|
 |
שנות התשעים הנפלאות. מי לא מתגעגע אליהן? ג'ינס קרוע, MTV עם ריי קוקס, רולרבליידס, וכמובן קרבות הלהקות.
Nirvana נגד
Pearl Jam,
Oasis נגד
Blur, ובזירת ה-Pאנק-ריווייוול, קרב לא רשמי בין
Offspring ל-
Green Day. אז מי יותר טוב לדעתכם,
Green Day או
Offspring? אני לא יודע עד כמה הדיווח הזה אותנטי או עד כמה זכרוני בוגד בי, אבל זכור לי במעורפל שמנחה חמודה בערוץ המוזיקה הגרמני VIVA דיווחה ש-Noodles, גיטריסט ה-
Offspring, שאל את הבת שלו (שהיום אמורה להיות בסביבות גיל 15) מה היא חושבת, והיא השיבה ''
Red Hot Chili Peppers''. אם תשאלו אותי, יש להקת פאנק אחת שלוקחת את שניהם. כשעברתי את ההאזנות המיליון ל-
Dookie ו-Smash הרמתי את הראש בחיפוש אחר פאנק איכותי נוסף (בגיל 14-15 שנות השבעים ממש לא עניינו אותי). למזלי התחברתי עם יפני אחד שהסתבר שהוא חובב פאנק די רציני, והוא נתן לי כמה דיסקים לשמוע בדרך בחזרה מטיול שנתי. להקה אחת מחופן האלבומים שעברתי עליהם זרקה את הראש שלי קדימה ואחורה עם חיוך מוטרף, והיא NOFX.
NOFX, כפי שהשם מעיד, אומר ללא גימיקים, פרסום, חברות תקליטים גדולות או וידאו קליפים ב-MTV. מקסימום DIY, הופעות, רוק'נרול, ובניגוד לתנועת ה-Straight Edge, ודאי כמות מכובדת של סקס וסמים לצד הרוק'נרול. מדובר ברביעייה מקליפורניה שהתחילה כשלישייה עוד ב-1983, עם החברים המקוריים Fat Mike על באס ושירה, Eric Melvin על הגיטרה ו-Erik Ghint על התופים. עם מספר שינויי ליין-אפ שכללו עזיבה וחזרה של אריק ללהקה, בשנות התשעים התווסף גם El Hefe על גיטרה נוספת, כך שהלהקה הוציאה איתו אלבום בעל השם הקולע White Trash, Two Heebs, And a Bean (מייק ואריC יהודונים, כנראה לא כשרים מדי למהדרין).
אומנם בשלהי שנות השמונים מייק פתח לייבל בעל השם הגאוני Fat Wreck Chords שאכלס וממשיך לאכלס המון פאנק, אך הלהקה התמסדה בלייבל Epitaph שבעבע בביצת הפאנק עם אחיותיהן לנשק Bad Religion,
Rancid, ואותה להקה שגרמה להצפה בביצה שאף אחד לא ציפה לה – The
Offspring. אך בעוד רוב להקות הפאנק לא התביישו מהספוטלייט שזכו לו, אולי כדי להראות לעיתונות המוזיקלית שילעסו ויבלעו את הכותרות שהפאנק מת, NOFX רק נהיו עוד פחות מסחריים והמשיכו בעיקר להופיע ולהקליט אלבומים תוך כדי דחייה של מחזרים מהתעשייה. כך ש-NOFX היה שם דבר למי שאהב והכיר פאנק, בעוד שילדים שלא ידעו שיש מוזיקה מעבר ל-MTV המשיכו לטרנדים המוזיקליים הבאים.
I Heard They Suck Live! (עוד שם מבריק) הוא אלבום חי שמורכב מחלקים של שלוש הופעות חיות (למעשה שתיים, כי בראשונה הלהקה הייתה ''ממש שיכורה''), שהוקלטו באיזה מועדון בהוליווד בקיץ 95'. כפי שמייק מסביר בחוברת של הדיסק, למרות שלהקליט אלבום חי זה משהו ש''Aerosmith היו עושים'', הסתובבו ימבה בוטלגים באיכות בינונית של הופעות הלהקה, שפיראטים עשו עליהם בוחטות וגרמו להם להישמע גרוע. אז NOFX החליטו לפעול וטוב שכך.
הסאונד בסדר, אלא שזה לא העניין. זה אחד מאלבומי ההופעות האלה שגורמים לך לחשוב ''איזה מגניב היה להיות שם''. NOFX מביאים ים של גוד-טיים ומנהלים דיאלוגים טיפשיים (במובן החיובי) בינם לבין עצמם ועם הקהל (תחום בעייתי במיוחד ללהקות). למשל הבקשה בתחילת האלבום''Now we don't wanna hear that yelling shit, we wanna hear the…there you go, fuck off!'', כל מיני תוספות מצחיקות לשירים או שינויים בליריקה כמו ב-''Together On The Sand'' (''As I fucked your grandma's daughter – that's your mama!'' במקום ''As she grabbed on to my honker''). ג'רי סיינפלד, מאחורייך.
2 עבריים ושעועית, הזבל הלבן מחוץ לתמונה
אבל האלבום לא מסתכם כמופע סטנד-אפ. NOFX מנגנים את החומר לייב עם הרבה יותר אנרגיות, ספונטאניות, ויותר טוב לטעמי מאשר הגרסאות המוקלטות. הקרדיט מגיע בין היתר למייק ששיפר את השירה שלו (עד כמה שזמר פאנק יכול לשפר) בהופעה. לעומת גרסאות הסטודיו של ''You're Bleeding'', או ''Life O'Riley'' בהן הוא צווח, בהופעה הוא מתאים את הווליום שלו למוזיקה כשצריך אך לא שוכח לתת בראש כשצריך. בכל מה שקשור לנגינה, אם יש לא מעט הופעות פאנק שנוטות להיות רשלניות, NOFX מצליחים להיות הדוקים מספיק אבל עדיין משוחררים, וגם כשהם מתרסקים כמו בפספוס של הסולו ב-''You Drink, You Drive, You Spill'', הם מודים בטעות ויוצאים בכבוד (''You guys notice, we fucked it up, well I fucked it up''). איך שיהיה, רוב הזמן הלהקה מנגנת טוב ואל-האפה אף מביא את החצוצרה(!) שלו לבמה, למשל ב''Bob'' עם הברייק הסקא-י, בהצלחה יתרה. אני רק יכול לדמיין את הפוגו המטורף וכמויות ה-crowd surfing (יש לזה ביטוי בעברית?) והבירה שרצו בהופעות האלה לצלילי המוזיקה.
אומנם ההופעות ששייכות לסיבוב שבא לאחר האלבום שנחשב ל''האלבום'' של NOFX, Punk In Drublic (חדי העין כבר החליפו בין כמה אותיות), אבל בהופעה NOFX מפגיזים ''להיטים מכל הזמנים'' (לקרוא במבטא של צביקה פיק). טוב, לא מהאלבומים המאוד מוקדמים, אבל השירים בהופעות כן מקובצים מהמיטב של האלבומים האחרונים באותה תקופה, וסגנונית מראים שזאת לא אחת מלהקות הפאנק שכל השירים שלה נשמעים אותו הדבר. הם מפגיזים שירים יותר מהירים וקשים כמו ''''Six Pack Girls, אבל דואגים לתבל בפאנק היותר מלודי שלהם כמו ''The Brews'' ומוסיפים קינוחים כמו ''Kill All The White Man'' שהוא בכלל שיר רגאיי היסטרי בשירת אל-האפה. זה אחד מהדברים שמרימים את NOFX מעל לממוצע, שאין להם בעיה לפרוץ את המסגרת המוסיקלית ולהראות שיש עוד מוזיקה מגניבה חוץ מפאנק. כל הפאנקיסטים הפלצניים שמתעסקים במידת הטוהר בויכוחים בסגנון ''זה כן פאנק, זה לא פאנק'' פשוט לא מגרדים להם מאחורי הבוהן.
I Heard They Suck Live אמנם לא יכנס לפנתיאון של אלבומי ההופעות הגדולים של כל הזמנים, אך זהו בהחלט אלבום הופעה כייפי שמראה ממה NOFX עשויים. למי ששומע כבר NOFX ולא יצא לו להיות בהופעה (באיזה הופעות כבר יוצא לנו להיות פה בארץ), זו האזנת חובה, ומי שלא מכיר אותם בכלל ואוהב פאנק משובח מוזמן לעשות stage diving פנימה דרך האלבום. היום בשנות האלפיים הלהקה ממשיכה לתפקד, להופיע, להקליט, ולאחרונה לעמוד בחזית מלחמת הרוקרים בג'ורג' בוש ג'וניור. מייק השמן אף הוציא בלייבל שלו את Rock Against Bush שעשה גלים באמריקה. נו טוב, אז הזמנים השתנו. הג'ינס נהיה משופשף, אין יותר מנחים ב-MTV וכולם עושים ספורט במכוני כושר. הרוקרים הפסיקו להילחם אחד בשני והתאחדו למטרה גדולה יותר. חילופי היריות עברו לראפרים, והילדים עסוקים בשאלה האולטימטיבית מי יותר טובה,
בריטני ספירס או כריסטינה אגילרה.
