הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
4ad, 1992    [אוסף]
ה-Birthday התפרקו, כמובן. להקות כאלו מגיעות לעולם עם כפתור השמדה עצמית אדום וגדול, ומובן מאליו שהן לא יהססו במיוחד לפני שילחצו עליו. קייב היום כבר לא נשכב על במות. היום הוא עומד זקוף ויציב בשביל להחזיק על כתפיו מורשת שלמה. אבל בדיעבד, כמו שרק אנחנו שיושבים בביתנו הממוזג עם הדיסק מתנגן בסוני יכולים להעיד, הכל עובד רק לטובה
מאת: אופק בתאריך 01/04/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
amy macdonald
this is the
life
foreign
affair

east on fire
amorphis
elegy
the deviants
ptooff!
david bowie
scary
monsters (and
super creeps)
yehuda
ledgley

the quiz
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8.5    דירוג הגולשים: 9.3 (4 מדרגים)

לא חברים שלכם
רוצים גם?
כשהגיעו ה-Birthday party ללונדון בראשית שנות השמונים, הם גילו שאף אחד לא ממש מבין אותם. לא לקח להם הרבה זמן להבין שזה לא רק בגלל המבטא האוסטרלי. אחרי הכל, גם ביבשת הבית שלהם אנשים לא ידעו איך לאכול את הדבר הקוצני הזה, שמנסה בעיקר לנשוך אותך בחזרה. בריטניה כבר הספיקה לעבור פאזה, ולממלכה היה עריץ חדש: הסינתיסייזר. חלומות האנרכיה של ניק קייב וחבריו התבדו, ורק שני אלמנטים מכלל פנטזיית הפאנק שלהם באו לכדי ביטוי עיקרי: עוני וסמים. לאט לאט ובהתמדה פילסה לעצמה הלהקה דרך בשאריות של מה שניתן היה כבר בקושי להתייחס אליו כסצנה, וב''פילסו'' הכוונה גם בעזרת מרפקים ונעליים גבוהות, שכן קייב התפרסם בהפעלת קהל אלימה, ולא פעם אחת סיים את ההופעה מדמם ושפוך.

אבל בדיעבד, כמו שרק אנחנו שיושבים בביתנו הממוזג עם הדיסק מתנגן בסוני יכולים להעיד, הכל עובד רק לטובה (ופייר, קצת מפחיד לחשוב על עולם שבו המוזיקה של ה-Birthday הייתה זוכה בו להצלחה אמיתית). הניתוק הוא לעיתים הכרחי בשביל שהאמן יוכל לעשות את מה שבראש שלו, וזה היה מקבץ של ראשים מלוכלכים במיוחד. כמי שמיתגו את עצמם מגיל ההתבגרות כאאוטסיידרים, הם היו כל מה שהפאנק, שהתעייף בינתיים, לא העיז להוציא החוצה: הם לא התעסקו בחומרים כמו אבטלה, מלחמות ושחיתות ממסדית, הם שרו על שריפות, חשפנים משילי-עור ומסיבות הפתעה שהופכות למרחץ דמים, תוך מתן פרשנות אישית ומקברית על טקסטים מהתנ''ך ומהברית החדשה. כל זה בתוך רעש כל כך בוטה, יצרי וזורם, שאפשר לחשוב על הלהקה כסדנת נגרות לכיתת ילדים היפראקטיביים, ומזל שמישהו הקליט את זה: גיטרות מנסרות, תופים הולמים ובס מניקייב. המוצר הסופי, העקום והלא יציב, היה מקבל 0 מהמורה למלאכה ו-9 מהמורה לאמנות. הם ממש התעללו במוזיקה שלהם ולא התביישו להציגה ברבים, מטולאת ומסוממת.

ההתייחסות המובנית מאליה: קייב. אנחנו מדברים על הזמר כפי שהיה הרבה הרבה זמן לפני שמישהו היה חושב להכניס אותו לפסקול של ''שרק 2''. בהאזנה להקה ההיא, מופקעת למעשה זכות הראשונים על אומנות הצרחות מפרנק בלאק של הפיקסיז. ולא רק בצרחות מדובר, אלא בנהמות, יבבות כאב (אמיתי או מדומה, אי אפשר להיות בטוחים) ובנביחות. כמו של כלב, הכוונה, ווף-ווף. קייב של ראשית גיל העשרים הוציא אל מול המיקרופון את הרעש של האיברים הפנימיים שלו, עבר בלי אזהרה מהתבכיינות בקול העבה לצרחות חדות ולא מתוזמנות, עשה פרודיות על זמרי אמריקנה בשיר ''Release the bats'' ומראה לנו איך נראה פאנקיסט שמתעורר בבוקר מבלי להסיר את השחור מהעיניים ומבלי להזקיר את השיער.

בשירים ''King ink'' ו-''Nick the stripper'', זהו קייב שאכול מהדוניזם ומשנאה עצמית. השירה היא הוא, והוא שר מעוות. יש אפילו מספר קטעים שניתן להתייחס אליהם כאל סוג של בלדות, דוגמת ''She’s hit'', אבל הדבר יהיה כמו לקרוא לסכין קצבים ''צעצוע לתינוקות''. הלהקה נשמעת כאילו היא עושה כל שביכולתה כדי להעניק לו גיבוי יציב, אך שוב, מדובר בפסיכופטים. אפשר להתייחס, למשל, לבס של טרייסי פו כיציב, כפי שאדם שחי למרגלות הר געש יתייחס לרעידות האדמה הקבועות כיציבות. הגיטרות של רולנד האוורד מזכירות קרבות חתולים, כל נגיעה במיתרים טעונה למקסימום. אם הם היו קוראים בזמנו את המילים שכתבתי, הם בטח היו נותנים לי בקבוק וודקה ביד (או בראש), כדי שאשמע טוב יותר על מה כל העניין הזה בכלל. מצד שני, ספק אם גם להם היה מושג אמיתי. בכלל, המנטליות של הלהקה הייתה אלימות - כלפי אחרים, כלפי עצמם, כלפי כלי נגינה. אלימות שנועדה לנער החוצה משהו, משהו שהוא לאו דווקא יפה או מזכך.

ה-Birthday התפרקו, כמובן. להקות כאלו מגיעות לעולם עם כפתור השמדה עצמית אדום וגדול, ומובן מאליו שהן לא יהססו במיוחד לפני שילחצו עליו. קייב היום כבר לא נשכב על במות. היום הוא עומד זקוף ויציב בשביל להחזיק על כתפיו מורשת שלמה. כל צליל שיוציא מפיו או אפילו הצל שלו על עטיפת DVD מזוהים מייד. הוא מצא לעצמו דרך לירית ואלגנטית יותר להעביר את מסריו, עולם הצללים המעורפל שלו התבהר ואפשר לראות בו צורות ברורות. אבל בסופו של דבר, רצח זה רצח, בין אם הוא נעשה בליווי פסנתר וכלי מיתר או בניסורי גיטרה חשמלית. אגב, למי שאין סבלנות לעשרים קטעים אחד אחרי השני, מומלץ לעבור לרצועה האחרונה ''Mutiny in heaven'', בו כל הלהקה כבר נשמעת לי כקבוצת אוהדים המעודדים את כוחות הטוב והרע במלחמתם בשמיים. אני לא שמעתי אף פעם שיר כל כך מלוכלך שנכתב על מלאכים.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
nick cave & the bad seeds || anita lane || rowland s howard || 

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©