 רוצים גם? |
|
 |
יש להקות שהכישרון שלהן נובע מהמילים, יש כאלו שמהמוזיקה. במבט ראשון נראה כאילו מרסדס בנד שייכת לסוג השני, להקה ששמה את הדגש לא על ה''מה'', אלא על ה''איך''. מדובר בלהקת Funk-רוק ירושלמית גרובית ואנרגטית, שלא משאירה את המאזין אדיש. הם עצמם כל כך נהנים מהמוזיקה שהם יוצרים, שקשה לא לחייך מאוזן לאוזן בשנייה הראשונה ששומעים אותם. דיסק שכולו קצב וכיף טהור.
אז מי הם בעצם החבורה הירושלמית? בסך הכל ישנם ארבעה חברים בלהקה, מבנה קלאסי: תופים, באס, גיטרה ושירה. הלהקה בורכה בסולן כריזמטי להחריד העונה לשם גל תורן (קרוב של
דן תורן?), שמאלתר ומשחק עם הקול שלו לכל אורך הדיסק וגם אחראי על כתיבת והלחנת רוב השירים בו.
הדיסק נפתח עם ''המרסדס'', ה-Theme Song של הלהקה, בו היא שופכת את האג'נדה החברתית שלה - אנחנו הטובים ביותר - ומכאן הדרך כבר סלולה. עם שירים כמו ''מלאך'' או ''את ואני'', אחד משירי האהבה המקסימים שיצא לי לשמוע לאחרונה, מרסדס מספקים את הסחורה במלואה, ומבטיחים כמעט שעה של הנאה נטולת דאגות.
אבל בהאזנה מעמיקה יותר מבחינים שמתחת למעטה הקליל והמוזיקה הסוחפת מסתתר משהו קצת אחר.
כמעט אין שיר בדיסק שלא נגוע בציניות, ואפילו שירי האהבה מכילים בתוכם רפש -
''את ואני נביט בקשתות
נהלך בין החומות
נשלב ת'אצבעות
עם כל הריח של הפיגוע במדרחוב''
האזנה נוספת מזכירה קצת את ההרגשה של פתיחת מתנה עטופה בהמון שכבות, ולגלות בפנים משהו אחר לחלוטין ממה שציפית. וכאן שוכן הכישרון האמיתי, היכולת להסתיר את המסר הפסימי מתחת לכל השכבות המבריקות. האגרוף האמיתי לבטן תופס את המאזין, שלא חושד בדבר, בשיר התשיעי. עכשיו כבר אין חזות נוצצת וכבר אין העמדות פנים. מדובר בכאב ובצורה הכי בסיסית שלו, ''מתי תלכי'' הוא בשבילי לא פחות מעינוי, כל הסבל בעולם מרוכז בכמה דקות קצרות. מדובר, כמובן, בחוויה סובייקטיבית לחלוטין, אבל השיר הזה, שכולו גיטרות מייללות ומעל הכל גל תורן ספק מתריס ספק מקונן ''כשתלכי אז תבוא אחרת'', נוגע בדיוק איפה שכואב, וקשה לי לדמיין מישהו שמסוגל לצלוח אותו בשלום.
השירה של תורן מלאת רגש, המוזיקה מגבה ומשלימה אותו, כל אחד משני המרכיבים האלו תלוי לחלוטין בשני, וביחד הם יוצרים משהו שהדרך הטובה ביותר לתאר אותו תהיה המשפט ''השלם עולה על סכום חלקיו''. גם בסוף הדיסק המסר האחרון לא לגמרי ברור, לא ממש מעודד, מעין אופטימיות זהירה מהולה בעצב כבד. אבל מדובר ללא ספק בשיר היפה ביותר בעיני בדיסק, ''מצאתי דרך'', שהשאיר אותי רעבה לעוד, עד שמצאתי את עצמי מאזינה לו בלופ אינסופי, למשוך את הסוף שלא ייגמר.
אם מתעקשים למצוא חסרונות הם תמיד יהיו שם: מצד אחד הכל נאמר בנימה הומוריסטית, הלהקה יודעת לא לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות ונהנית מהפוזה שהיא יצרה לעצמה. מצד שני, הפוזה הזאת יכולה להיות מתישה לאורך זמן, ולמרות הכישרון הרב, גל תורן יכול להיות בהחלט מרגיז בהתחננות לתשומת לב ובחזות הנירוטית שהוא מציג על הבמה.
בשורה התחתונה, מרסדס בנד היא להקה שיש בה יותר מאשר נגלה בהצצה ראשונה. היא שווה האזנה בין אם זה בכדי להתעמק בתוכן, או רק ליהנות מהמעטה המוזיקלי המצוין.
ומילה אחרונה, שמעתי מישהו אומר פעם שדיסק הוא כמו הזמנה להופעה (ואם הייתי זוכרת מי זה היה הייתי מעניקה לו את הקרדיט הראוי). מרסדס בנד היא לחלוטין להקת הופעות, שיודעת לתת שואו שמהפנט את הקהל לבמה. מאד מומלץ - זה יעשה לכם טוב.
