הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
אתי אנקרי :: רואה לך בעיניים
NMC, 1990    [אלבום]
אנקרי, הפיג'יי הארווי הישראלית שהמיינסטרים המקומי אימץ, לא אכזבה אותי. אלבום הבכורה שלה הוא מאסטר פיס בדיוק כפי שזכרתי אותו. יש בראשוניות, הנאיבית והיצרית של 'רואה לך בעיניים' מין דבק כזה, שמתדפק על הנשמה ולא נותן מנוח עד שהוא פשוט גורם לכם להתאהב בו
מאת: sisi בתאריך 03/05/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
דרור להב
כל הצבעים
עינב ג'קסון
כהן

עץ נופל ביער
ארז הלוי
הלילה
הלהקה שלא
הייתה

לך עצב, תן
קצב!
החשמליות
אחר כך בא
הגשם
מיקי שביב
בעירום
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 6.8 (6 מדרגים)

שיר שיגע בי נקי
רוצים גם?
כמה כיף לגלות שמתוך ערימת האלבומים השולית שגדלתם עליה נשארו כמה בודדים שאתם זוכרים להם שהם טובים באמת. כאלה שלא נס ליחם ומשהו מתוכם זכור לכם כחתיכת איכות שבא לכם לחזור אליה, ולא רק בגלל הנוסטלגיה. הזיכרון לגבי האלבום הראשון של אתי אנקרי לא עזב אותי, דרשתי לבדוק אותו ולהפוך את הקסטה מהילדות לאלבום חי ונושם בחיי.

אנקרי, הפיג'יי הארווי הישראלית שהמיינסטרים המקומי אימץ (דבר שהטעה הרבה אוזניים חדות לגביה), לא אכזבה אותי. אלבום הבכורה שלה הוא מאסטר פיס בדיוק כפי שזכרתי אותו. יש בראשוניות, הנאיבית והיצרית של 'רואה לך בעיניים' מין דבק כזה, שמתדפק על הנשמה ולא נותן מנוח עד שהוא פשוט גורם לכם להתאהב בו .

אנקרי כותבת ישראליות ויוצקת אותה אל תוך שירים שמגיעים מהלב פנימה. את האינטרו לאלבום היא פותחת ללא מנגינה בא-קפלה, רק קולה החם וההגייה הכל-כך רהוטה וגרונית שלה. ההגייה הזו, עם ה-ר' המתגלגלת, היא חלק מניסיון מוצלח של אנקרי להגיע אל יצירה שלמה. הכל שם כל-כך מדוד ומוקפד, מהצליל הכי ראשוני ועד סופה של ההבעה הכי מינורית, באופן שהוא כמעט פרפקציוניסטי. אבל כשפרפקציוניזם חובר לאמת טהורה, התוצאה רק משתדרגת מעלה.

הרבה עצב ותשוקה יש בנשמה של אנקרי, אותם היא משפריצה בכמויות מבעד ליצירתה. ב''אדמה לפני, אדמה אחרי'', היא זועקת:

''חבקת אותה אנושות - היא חומקת מתחת לזרוע
נטעת בה תקוות -לא נתת לה מים לגמוע''


כך, כשהיא כותבת שיר לאדמה שבגדו בה, הרגש והכעס הטמונים במילים והצעקות המבליחות בסוף השיר גורמים לכם לחשוב שמדובר בשיר אהבה לאדם נבגד. העוצמות בשיר משתוות לרגשות של אישה, השרה שיר לאהובה שהחליט להתמסר לאחרת.

ואכן, מוטיב הנבגדת חוזר כמעט בכל שיר באלבום הזה. מ''רואה לך בעיניים'' הפוטנציאלי להיות להיט רוקרי משובח עם הרבה דיסטורשן (אולי זו רק אני ,אבל באיזה שהוא מקום הוא דומה באופיו נורא להצהרה הדרמטית מ-''Oh My Lover'' של הארווי), מתחילה אנקרי בסאגת הכאב שמקבלת כאן את הצורה הכנה והשלמה ביותר שלה, צורה שלימים, לצערי, תהפוך להיות בלדת רוק נדושה שאוהבים להשמיע ברדיו. אז תראו לה בעיניים לרגע, ואחר כך תעצמו את אלו שלכם. נתקו אותם מעולם הדימויים הסטיגמתי והמנופח שנמצא אצלכם בתודעה, ואולי אז תצליחו לראות ולשמוע שיר יפהפה, שדרכו ניתן לחוש בעצב של אישה ההוזה מילים על אהובה שלא מוכן להתמסר אליה עד הסוף. הפעלים בשיר נכתבים בזמן משל עצמם, שום דבר לא באמת קורה בזמן הווה מציאותי.

''היית בונה לי קירות
היית מתקין מנורות
שיהיה לי אור...''

''הייתי משוטטות בין הקירות
הייתי עושה בם צורות -
שיהיו לי שמיים''


אך האהוב העצלן שלה לא עושה עבורה שום דבר מהותי בעיניה, והיא נשארת עם החלום המר והמנוכר שמתובל בציניות המודעת לעצמה, זו שבסופו של דבר יוצרת מתוכה שיר אהבה כואב וחזק, המנפץ כל תמימות, אם הייתה קיימת, וקורע אותה לגזרים באכזריות.

נראה שאם אנקרי הייתה מחליטה לחזק גיטרות בשירים הרוקיסטים שבאלבום, או לחלופין לבחור מפיק אחר (ברי סחרוף הצעיר והרך בשנים דאז, נניח, במקום אלון אלוארצ'יק המפיק של האלבום), התוצאה הייתה יכולה להיות ללא ספק אחד מהאלבומים שבמרוצת השנים יחשבו לפורצי הדרך ברוק האלטרנטיבי הישראלי של תחילת שנות התשעים. בפועל, אנקרי הצניעה גיטרות, הבליטה יצירתיות ונחה על אזור שהוא פופי אומנם, אבל פופ שופע מקוריות ורוח אינדיבדואלית.


אנקרי ואולארצ'יק בהקלטות האלבום



מיד אחרי הכבדות הקיומית (''רואה לך בעיניים'') היא קופצת להשתטות. את המרירות כלפי הגבר שהיא שונאת-אוהבת, היא מבטאת בהומור יוצא מן הכלל ב''לך תתרגל איתה''. גם עליו נדלקו ברדיו, גם לו טחנו את הצורה, אבל מעניין כמה אנשים עצרו לחשוב באמת כמה גאוני השיר, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה מילולית.

''תשב אתה בסלון
תראו ביחד סרטים מצוירים
תהיה לכם פיליפינית חביבה שתלחץ על כפתורים
יהיו לך המון קסטות מוסדרות על מדפים
ואז היא תגיד לך:
'ממוש החודש לא צריך להידחק
אבא כבר חתם על הצ'ק'
ותהיה רגוע''

דקה אחרי סוף האייטיז, אנקרי משתינה בקשת על היצירה המקומית, כשהיא עושה מה שבא לה ומה שמרגיש לה הכי נכון. ה''דין דין נא'' שלה מזכיר מלמול הודי עתיק שמשתלב מצוין עם הלעג בשיר, המופנה כלפי סגנון שיחה רכילותי (''אמרתי לו... והוא אמר לי...'') בו היא כנראה פורקת כל עול, כשהיא צוחקת בין היתר על החיים המסודרים והבורגניים עד כדי גיחוך של האיש שלא רוצה אותה. מוזיקלית, השיר נשמע כמו ג'ם סשן אמיץ במיוחד, אלתור פרוע של רגע, ויחד עם זאת מופק, בעל דגש חזק על סאונד תופים שמשתנה בין המקצבים.

מוטיב האוהבת הנכזבת ממשיך לפקוד אותנו גם בשירים הבאים.''עד מתי'', שהפך להיות להיט ימי הזיכרון של אתי אנקרי, אולי כי הוא מביע בלחן הענוג שלו ובפשטותו המצמררת געגוע למשהו שלא נמצא ולא יכול להימצא, אבל מבחינה טקסטואלית הוא זועק באופן חד משמעי צער של אישה שהגבר שאיתה מוכן לתת לה רק חצי ממנו, והיא, כמובן(?), לא מוכנה להסתפק בזה.
בספקנות רפה ולמודת כאב היא שרה:

''עד אולי יבוא אחר,
ירווה את לילותיי''.


ב''שיר'', אותו כתבה עם ניסים טהר, היא מביעה את הצהרת עולמה המוזיקלי לתקופה זו של חייה. לצלילי צ'לו חודרים-מרטיטים ופסנתר עמוק שחופר פנימה היא פורשת את משנתה:

''שיר שיגע בי נקי
שישרוף אותי השקט
שיבלע אותי אמיתי
שכל מי ששומע ירגיש איתי''.


בכנות שיופייה יכול לשכר כל מי שרק מוכן לשים אליה לב, מסבירה אנקרי מה היא מחפשת ביצירה שלה: ''שיר שיבלע אותי אמיתי''. האם יש צורך להוסיף דבר לצירוף המילים המופלא והקטן הזה?

ב''לוליטה'' בעל הלחן קורע הלבבות (קצת הרבה לפני הקטסטרופה הדוד-ד'אורית) מאירה אנקרי את עינינו לגבי מצב הלוליטות הכלל עולמי. אומנם הדוגמא שלה היא קלאסית פואטית - לוליטת תיאטרון, אבל האלגוריה היא רק כיסוי יפה ורומנטי לנשים יפות וחלולות שרוצות להיות כוכבניות.
כל כך הרבה ציניות וכעס מסתתרים מתחת לשירים של אנקרי, כשב''לוליטה'' אפשר לחוש זאת היטב, באופי ההגשה המתריס ובאווירה התאטרלית המעט-כאוטית השורה על השיר. חבל שלא יצרה עוד הרבה כאלה.

שיאו של האלבום מגיע בסופו. למרות שממעוף המבט של שנות ה-2000 ניתן לחוש בקלידים המיושנים ובהפקה מלוטשת מדי, ''כשזה נוגע'' היה ונשאר שיר יפהפה ששום יום זיכרון או הפקה מדויקת מדי לא יוכלו להרוס. אנקרי מבכה את עזבונו של האיש שעזב אותה, לא פוחדת לשרטט כאב ולומדת להתמודד עם האובדן דרך הלידה המחודשת שביצירה. היא לא חסה על מאזיניה ונותנת להם ישר באוזניים את הישירות שלה, בעזרתה היא מצליחה ליצור סוג של כאב מעיק, שמתפתח לאט עד לשיא שנמצא בזעקה הגרונית החמה שלא פוחדת להודות במצבה המשפיל:

''למה באת לי קרוב, למה ככה לעזוב''.


הרבה אומץ, כנות וכמיהה ליצירה מרכיבים את אלבום הביכורים של אתי אנקרי, יוצרת שלמרות שעבדה עם מיטב אומני המיינסטרים הישראלי, לא הצליחה להסתיר את הפנינה התשוקתית המיוחדת שנמצאת בתוכה. פנינה שלא היה צורך ללטש יותר מדי כדי להוציא ממנה כמויות גדולות של אור אמיתי ונוגע, כמו זה שמצוי באלבום הזה.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
אהוד בנאי || 

סגנונות נוספים:
רוק עברי | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©