אבל אנחנו זקוקים לך, יקירה (שיר מס' 5 בפולארויד, לידיעתכם). מישכנתם את ציוד הנגינה לצורך הפקת הקליפ? מעוניינים בפרסומו באתר זה? שלחו מייל וקישור לכתובת הבאה:
reviews@hasharat.co.il
הודעות והופעות זה לא פה, אלא בפורום השכן [שמות הפורום בעבר: מלמולים חסרי שליטה, דה אבטומטיק ממבו ג'מבו, סופר פורום אנימלס]
נושא:שאלה לגבי שאלון מאת: oraab(22:23 01/09/2010) שלומשם. אני עובד כרגע על עבודה סמינריונית שבודקת את ההשפעה של המלצות בפורומים מקוונים על מוזיקה, לעומת בלוגים או עיתונות מקצועית, על דפוסי הרכישה של מוזיקה אצל החברים בפורומים. העבודה מתבססת על שאלון שאני רוצה להעביר לאנשים שהם חברים בפורומים מקוונים למוזיקה - כמוכם. אבל, אני לא רוצה לפלוש ברגל גסה ולהפיל עליכם את השאלון שלי. אז, אני אשמח אם תוכלו להגיד לי אם זה בסדר, ואז אני אצרף קישור לקובץ עם השאלון כדי שמי שמכם שרוצה יוכל לענות אליו. אם לא, אתם מוזמנים לבעוט אותי החוצה בלי שום סנטימנטים.
נושא:בעקבות הדיון האחרון כתבתי שיר מאת: אנגלופיל (15:29 01/09/2010) טוב לראש השנה, טוב גם לליל הסדר.
13 מי יודע?
13- אני יודע!
13- האלבום של בלר
12 שירים בממוצע באלבום בריטפופ
11 שנים מאז שנות התשעים
10- הטעם שלי במוזיקה
9- שנות התשעים
8- אר.אי.אם בשנות השמונים
7- 1997
6 שנים לבריטפופ
חמישה חברים ברדיוהד
ארבעה חברים בבלר
שלושה חברים במניקס
שני חברים בווייט סטרייפס
אחד אוקיי קומפיוטר, אוקיי קומפיוטר, אוקיי קומפיוטר, אוקיי קומפיוטר
שבאוקספורד ובבריטניה
כתבתי גם שיר על הבנות מהעבודה, אבל עזבו, זה פחות מצחיק אם לא מכירים אותן.
נושא:אני נפלתי מאת: DavidIs (17:49 02/09/2010) בתגובה ל: בעקבות הדיון האחרון כתבתי שיר
ב"אוקיי קומפיוטר, אוקיי קומפיור".
אבל הגיעה השעה להגיד- "בנדס" לא פחות טוב בהרבה.
ובשביל לאזן (אדוניי, היו עוד דברים בניינטיז לצד הבריט האומנם מבורך, חלקו)...
קצת ניינטיז איכותי- (אני חושב שגיליתי יותר מידי כתיבה לעומק לאחרונה, והגיעה השעה לחזור לניים דרופינג חזק (: )
מרקורי רב- בייחוד ה1 ו"דסרטרס סונגס", אבל גם "בושס" מעולה.
LOW- ה1, שני ו"שם סודי".
ליסה ג'רמנו- בעיקר "גיק ד'ה גירל"- ההייפ Scaruffi הכי מוצדק אי פים, לצד ה1 של הדורס.
פולפ- "דיפרנט קלאס".
גראנט לי באפאלו- "פאזי".
נירוונה- ה2 הפחות מוכר (הבחירה הכי מפתיעה- "נברמיינד") וה3.
16 Horsepower - שני הראשונים הממכרים.
שלוש בחירות בנאליות אך בלתי נמנעות- "אוטומאטיק" של REM , "ויולאטור" של דפש מוד, והשחור של מטאליקה (טוב ושלם בהמון מהראשונים המעיקים בעיניי),
In the Aeroplane Over the Sea של נאוטראל מיל הוטל.
ביורק ב 97, בק ב 96, Built to Spill ב 97,
The Miseducation of Lauryn Hill מ 98 ו Kyuss ב 92.
נושא:תהייה אודות הסקר מאת: אופק (11:48 01/09/2010) האם זה רק נדמה לי, או שהגיטרה היא כלי הנגינה המואנש ביותר? מעבר ל"התעללות" בה - היא מייבבת מעדנות (האריסון), רוצה להרוג ת'אמא ש'ך (זאפה) או סתם צועקים לה GO, GUITAR, GO! (וולנטיין). מעבר לכל האספנות והיחס האישי, יש איזה גיטריסט בקהל שיכול להסביר את הקשר האישי לכאורה הזה?
אה - ואיך טאונסנד לא מוביל?! הבנאדם המציא את ניפוץ הגיטרות, ועוד בפסטיבל של שלום ואהבה! איפה היינו היום בלעדיו?!
נושא:בהמשך להמלצה היומית שלי מאת: רונרון עכברון (22:17 31/08/2010) ניתן להוריד את כל הדיסק החדש של פרושיאנטה ועומר רודריגז-לופז פה:
http://omardigital.rodriguezlopezproductions.com/album/omar-rodriguez-lopez-john-frusciante
נושא:שלום לכולם... מאת: אלדו ריין (12:40 31/08/2010) לא הייתי נוכח מזה חודשיים וקצת.. איך אני קורא על עוד ''חדשים בשרת'', חוץ מהביקורות הטריות?
אגב, תחושת האכזבה מכרסמת ומנקרת בי בלי הפסק -
החדשים של ארקייד פייר ואינטרפול פשוט על הפנים.
נושא:אולי זה רק אני מאת: רונרון עכברון (21:14 23/08/2010) האם יש עוד מישהו שמרגיש שהביקורת על האלבום של גל דה פז נכתבה על ידי כותב מקצועי? שלא לומר מסחרי?
לא יודע מה מציק לי בזוית העין: אולי זה החיוביות שנשפכת מכל פינה, השימוש התכוף בקלישאות, השפה והכתיבה המלוטשת והצורך לדחוף את התו השמיני (במקרה גם הלייבל של גל דה פז) בתחילת ובסוף הביקורת עם איזה בדיחה חצי מאולצת.
או שזה רק אני, ואני חייב התנצלות לרואי רביצקי.
נושא:כתבות המגזין - עדכון והבהרה מאת: אופק (13:07 21/08/2010) אהלן
כבר כמה שבועות שאנחנו מבטיחים שהמגזין יוצא ממש בקרוב, ועדיין זה לא עלה. האייטמים, למעשה, מוכנים כבר זמן רב, ובגלל ליקויים במנגנון העלאה לא היה אפשרי להעלותן בפורמט המוכר של המגזין. מכיוון שנראה שגם בזמן הקרוב הבעיה לא תיפתר, מסיבות שונות, הוחלט שאין טעם להמשיך ולהימנע מהשיתוף בתכנים, ולאחר שגרסת הבטא של פולארויד 05 עלתה דרך סקשיין הכתבות, אנחנו מתכוונים גם להעלות את יתר המגזין בצורה דומה, לפחות עד שהליקוי במגזין יתוקן ואז יהיה אפשרי להעתיק את הכתבות לשם. חשוב לנו להבהיר כי מבחינתנו מדובר בפתרון ביניים, מבלי להוריד חלילה בערכו של המגזין, שהושקעו בו הרבה זמן ומאמצים.
בימים הקרובים יעלו לכאן האייטמים במגזין, אחד בכל פעם, וכנראה בשל כך תהיה האטה בהעלאת הביקורות עצמן (וגם, כי היינו מעוניינים לתת את המוקד על אותן הכתבות). חשוב לציין כי מבחינה תוכנית, אין כל הבדל בין המגזין הנוכחי לקודמים, ואנחנו מאוד גאים בתוצר ושמחים על שיתוף הפעולה שזכינו לו. האייטם הראשון, למי שטרם קרא, עוסק בחנויות המוזיקה העצמאיות בארץ.
בימים הקרובים נעלה אייטמים שעוסקים, בין השאר, בסיקור העשור האחרון מזווית המוזיקה האיסלנדית, כתבה על מעברי תופים מפורסמים, תרגום לסיפור קצר וקלאסי של פיליפ ק' דיק, ראיון עם להקת Grails ועוד
נושא:התיכון מאת: אנגלופיל (14:57 20/08/2010) אני רוצה לחזור לנושא שעלה בקצרה בדיונים קודמים, אבל לא הורחב: למה להקות מסוימות נתפסות כ"להקות לגיל תיכון" או "להקות לטינאייג'רים" בלבד? האם להקות שאהבנו בתיכון הם רק לתיכון ולא נחשבות? האם אין לשפוט את הלהקה על פי המוזיקליות שלה בלבד? תגידו שהלהקה טובה או לא טובה, שאתם אוהבים אותה או לא. אבל מה הקשר לתיכון?
נושא:תיקון מאת: קיש (22:15 20/08/2010) בתגובה ל: התיכון
נקודה מעניינת, אפשר לשאול למה דווקא עכשיו העלת?
לדעתי זה מתחלק לשני חלקים, אחד קשור לתוכן והשני למאזין.
1- שלב התיכון זה שלב בו הכי מגיבים למוזיקה שמדברת בשלטי חוצות. מוזיקה טינאייג'רית היא הרבה פעמים פשטנית או בוסרית, משיכות מכחול גסות וגדולות, אמירות יותר כלליות.
2א- גם יש הערצה קנאית ואישית כלפי הלהקה, והם צריכים להיות 'דוברים של בני דורם' או חירטוטים כאלה.
2ב- בלי קשר אם המוזיקה טובה או לא, מי שעובר את גיל ההתבגרות חווה הכל באינטנסיביות, ולנצח יזקוף לכף זכות את הדיסק ש'הראה לו את העולם'. התקווה היא כמובן לקבל על זה פרספקטיבה, ולהבין שזה מאוד, מאוד אישי. לא להוריד מהקסם של הדבר, אבל כן להבין שכל מי שעבר את גיל 16 יזכור את הסביבה המוזיקלית של התקופה באור נוגה. ככה זה.
* וכן, הייתי מוסיף בכוכבית שהזמנים השתנו מאז האינטרנט ותכניות ההורדה. פעם היה יואב קוטנר אחד, אחרי זה היה MTV אחד, והיה גלגלצ אחד. היתה תחושה של הגמוניה, שהגדירה את המיינסטרים, ומזה נבעה גם תחושה של שוליים, בהתאם- מה *לא* מקובל.
(ומה שלא מקובל יכול היה לנבוע מסיבות מאוד שונות, אבל את כולם הגדירו תחת שם המטרייה אלטרנטיב. זה יכל היה לנבוע מכך שהאמן עשה מוזיקה דלת-תקציב אבל מסורתית וקליטה, או מפני שהמוזיקה היתה חדשנית מדי, או מפני שהיא היתה דיסהרמונית או חובבנית מדי, או בגלל שהיא ינקה ממקורות מוזיקליים לא-מוכרים. )
ריבוי ערוצי התקשורת פירק את כל זה בהפצ'י אחד. אני אישית לא הייתי צריך להפסיד יותר שעות שינה כדי לתפוס את אלטרנטיב ניישן בימי שלישי בלילה.
מאחר וסוגיית מוזיקת-התיכון הינה שאלה שהופנתה אליך לא פעם, אני שוב תוהה למה נזכרת לשאול אותה דווקא עכשיו.
נושא:למה עכשיו מאת: אנגלופיל (22:51 20/08/2010) בתגובה ל: תיקון
פשוט עברתי על דיונים קודמים וראיתי שלא נגענו בזה מספיק. דיברתי על זה עם אופק כמה פעמים בפרטי, בקשר ללהקות מאוד מסוימות שקיבלו את תווית התיכון המתנשאת, ועדיין לא באמת הגענו לשורש העניין.
"מאחר וסוגיית מוזיקת-התיכון הינה שאלה שהופנתה אליך לא פעם" - הא? זה לא הופנה אליי בתור שאלה, פשוט האשמת אותי שאני מוטה אגרסיבית בעד להקות שמאוד אהבתי בתיכון. זאת לא היתה שאלה בשום שלב. אני עדיין חושב שתקופת התיכון לגיטימית כמו כל תקופה אחרת לגלות מוזיקה, גם אם אמנם למוזיקה יש "טעם" אחר באוניברסיטה, כשתיאוריות אקדמאיות מעשירות את החוויה.
בקשר לסעיפים:
1- נראה שזאת תפיסה סטריאוטיפית, שגיל ההתבגרות הוא גיל של angst. מניסיון, angst וכן התחושה של "אף אחד לא מבין אותי" יכולים להתעורר בכל גיל, ועדיין רק על גיל התיכון זורקים את הרפש.
2א- האמנם אנשים עדיין חושבים במונחים של "דוברי הדור"? נראה שאנשים יותר ויותר מחפשים חיבור אישי עם המוזיקה.
2ב- יש בזה משהו, למרות שאצלי זה גיל 12 ולא 16. אבל תמיד הייתי בוגר לגילי.
ואולי אפשר להוסיף גם - בתיכון יש מחנות מאוד ברורים. אתה רוצה להיות שייך למחנה של המטאל ולא של האימו (או להפך), ושני המחנות גם יחד מרגישים נעלים על מחנה הטין פופ. אחרי התיכון הכול כבר מתפוגג. בנוסף, על פי הפסיכולוגיה זה גיל של הגדרה עצמית, ומוזיקה היא אחת הדרכים לעשות את זה.
נושא:רגע, ולא צדקתי? מאת: קיש (13:05 21/08/2010) בתגובה ל: למה עכשיו
מה אתה לוקח את זה קשה. אמרתי שיש שני סוגים של מאפיינים שהופכים מוזיקה ל'תיכונית'- תכונות שקשורות למוזיקה עצמה, ותכונות שקשורות למאזין.
אז יש את האלמנט של הפשטנות והבוסריות האומנותית - ולענייננו זה לא האנגסט והתסכול כשלעצמו, אלא הצורה בה מביעים אותו. יש הבדל בין רוח נעורים לבין אינפנטיליות, יש הבדל בין ראשוניות לבוסריות.
ויש את העניין של ההערצה והאלהה, או כל תואר כבוד נכון לזמנו, כמו דובר הדוג. אם זאת פרסונה ציבורית מדי, שנהיית ממש פולחן אישיות... כן, זה קשור להגדרה עצמית ופנטזיה וכל השיט הזה.
(אפרופו תיכון, יש את מחנה האיכותיסטים, ד'א, שמעריץ להקות איכותיות. שלא יעבדו עליך, גם זה יכול להיות פולחן אופי לא פחות דבילי מג'ים מוריסון או טופאק.)
ועל כן, אני מניח שמתכוונים למוזיקה של תיכון אם היא עונה על *לפחות* אחת משתי המלכודות הנ''ל.
כל זה לא בא לפסול אי אלו פטישים וקבעונות שיש לך לטובת להקות מסוימות.
הייתי אבל אומר שזה *הכרח* להכיר בכך שהגיבורים שלך הם בשר ודם, ושהחיבור החד פעמי עם אמן מסוים היה בסופו של דבר די אקראי, ושמוזיקה תמיד היתה, ואומנות תמיד היתה, והסנטימנט המיוחד וההילה הזוהרת שנתת לאמן פלוני אלמוני כלשהו קשור בעיקר בגורמים אישיים שלך. לא בו.
נושא:לא לוקח את זה קשה בכלל מאת: אנגלופיל (14:21 21/08/2010) בתגובה ל: רגע, ולא צדקתי?
אבל אתה זה שאמרת שלמוזיקה אין באמת הגדרות, ואם הולכים לפי העיקרון הזה הרי שאין באמת דבר כזה "מוזיקה לבני נוער". בגדול אני מסכים עם דבריך, אלא שמחנה האיכותיסטים קיים ועוד איך קיים גם אחרי התיכון. למעשה השרת כולו הוא מין מחנה שכזה. בעניין של דוברי הדור, סמלים כמו ג'ון לנון וקורט קוביין יצרו הזדהות עם קהל נרחב הרבה יותר מאשר תיכון, כך שיש כאן משהו יותר מעניין הגיל. עדיין, אפשר לנתח כל מקרה לגופו, כי להגיד "בתיכון נורא התלהבתי מהלהקה הזאת והיום אני לא מבין על מה כל הרעש" עלול להישמע מתנשא (לא אתה דודי, תירגע). לדוגמה, אפשר להגיד שהטקסטים של הלהקה אולי בוסריים, אבל שמבחינת סאונד והפקה היא עולה על הרבה להקות אחרות. או שהלחנים מצוינים לכל גיל. משהו כזה. אשמח אם תרחיב ותפרט בנושא האנגסט - האם יש לך דוגמה חיובית להבעת אנגסט בצורה בוגרת לעומת דוגמה שלילית של הבעתו בצורה בוסרית ונערית? כמו כן, למה חיבור עם מוזיקה זה דבר אקראי? האם כוונתך היא שלהיות במקום הנכון בזמן הנכון מבחינת לגלות אמן מסוים משתנה כל הזמן?
נושא: מאת: קיש (14:53 21/08/2010) בתגובה ל: לא לוקח את זה קשה בכלל
סתם ככה דוגמא? תקשיב לריצ'רד הל, בלאנק ג'נריישן. אותו סנטימנט אימבצילי של 'ימות העולם' אבל עם רמת עיבוד פואטית ואומנותית גבוהה יחסית. זה לא הגדרה קונקרטית, אין קטגוריות ברורות, אבל יש מקרים מאוד פשוטים שאתה קורא איזה טקסט או משהו וברור לך שהוא רדוד או גולמי ולא בקטע טוב. וזה מן הסתם ימצא חן אצל אנשים שחושבים בצורה רדודה וגולמית.
זה כמובן לא אומר שאם אתה אוהב להקה איכותית אתה לא רדוד.
הסנטימנט לא משתנה , כי תחושה היא תחושה. אבל הגישה או העידון היא מה שמכריע מבחינה אומנותית (מתן צורה, נקרא לזה). שוב, להבדיל בין ישירות או פשטות, לבין בוסריות. הקו שלי הוא כשאני מרגיש שהאמן בתא וידוי, שאני מרגיש שהוא מנסה לסחוט אותי רגשית.
לגבי קורט ולנון ורוטן ומוריסון- כתבתי על זה מקודם, בקשר לריבוי ערוצי התקשורת שפגע בהגמוניה. אם אין תחושה של 'דור', כי כל אחד בקהילה שלו, אז תופעת 'דוברי הדור' תכחד מעצמה. אני כן חושב שאמן יכול לעמוד על במה ולהגיד איזה חצי דבר משמעותי על העולם- פלה קוטי מכיר? גם רייג' ומ.י.א- ולעורר מודעות, בצורה שתשפיע גם על העולם הפוסט תיכוני. אבל שוב, כשזה ממש פולחן אופי, זאת פשוט עבודה זרה. ליבוביץ' היה מאוד כועס על זה.
* לחנים יכולים להיות לנצח, יכול גם להיות שהיה לך אחלה טעם בתיכון. יש להקות שפונות לקהל צעיר, ומנגד יש קהל שהופך להקות ללהקות תיכון. שני משתנים, כאמור.
אני לא משתמש בדוגמאות אבל הן די ברורות.
* כן, החיבור הוא אקראי לגמרי. גם אם זה תוך שיטוט באינטרנט. במיוחד בגלל שזה קשור לגיל מופרע של רגשות לא מווסתים, ובין היתר בגלל שזה קשור לאישוז אחרים כמו בניית זהות. הערכה אומנותית לא בנויה על זה. זה דברים אישיים, של מי אתה רוצה להיות ומה חסר לך בגיל הזה. טוב ויפה, אבל לא קשור להבנה אסתטית. להפך, זה מערפל אותה.
נושא:להבא אשים כותרת מאת: קיש (14:54 21/08/2010) בתגובה ל: לא לוקח את זה קשה בכלל
סתם ככה דוגמא? תקשיב לריצ'רד הל, בלאנק ג'נריישן. אותו סנטימנט אימבצילי של 'ימות העולם' אבל עם רמת עיבוד פואטית ואומנותית גבוהה יחסית. זה לא הגדרה קונקרטית, אין קטגוריות ברורות, אבל יש מקרים מאוד פשוטים שאתה קורא איזה טקסט או משהו וברור לך שהוא רדוד או גולמי ולא בקטע טוב. וזה מן הסתם ימצא חן אצל אנשים שחושבים בצורה רדודה וגולמית.
זה כמובן לא אומר שאם אתה אוהב להקה איכותית אתה לא רדוד.
הסנטימנט לא משתנה , כי תחושה היא תחושה. אבל הגישה או העידון היא מה שמכריע מבחינה אומנותית (מתן צורה, נקרא לזה). שוב, להבדיל בין ישירות או פשטות, לבין בוסריות. הקו שלי הוא כשאני מרגיש שהאמן בתא וידוי, שאני מרגיש שהוא מנסה לסחוט אותי רגשית.
לגבי קורט ולנון ורוטן ומוריסון- כתבתי על זה מקודם, בקשר לריבוי ערוצי התקשורת שפגע בהגמוניה. אם אין תחושה של 'דור', כי כל אחד בקהילה שלו, אז תופעת 'דוברי הדור' תכחד מעצמה. אני כן חושב שאמן יכול לעמוד על במה ולהגיד איזה חצי דבר משמעותי על העולם- פלה קוטי מכיר? גם רייג' ומ.י.א- ולעורר מודעות, בצורה שתשפיע גם על העולם הפוסט תיכוני. אבל שוב, כשזה ממש פולחן אופי, זאת פשוט עבודה זרה. ליבוביץ' היה מאוד כועס על זה.
* לחנים יכולים להיות לנצח, יכול גם להיות שהיה לך אחלה טעם בתיכון. יש להקות שפונות לקהל צעיר, ומנגד יש קהל שהופך להקות ללהקות תיכון. שני משתנים, כאמור.
אני לא משתמש בדוגמאות אבל הן די ברורות.
* כן, החיבור הוא אקראי לגמרי. גם אם זה תוך שיטוט באינטרנט. במיוחד בגלל שזה קשור לגיל מופרע של רגשות לא מווסתים, ובין היתר בגלל שזה קשור לאישוז אחרים כמו בניית זהות. הערכה אומנותית לא בנויה על זה. זה דברים אישיים, של מי אתה רוצה להיות ומה חסר לך בגיל הזה. טוב ויפה, אבל לא קשור להבנה אסתטית. להפך, זה מערפל אותה.
נושא:אז אפשר לכתוב הודעות בלי כותרת? מאת: אנגלופיל (17:11 21/08/2010) בתגובה ל: להבא אשים כותרת
אבל להודעה בלי כותרת אין קישור שאפשר ללחוץ עליו ולכן ההודעה לא נפתחת, מה שגורם לי לתהות האם יש לה תוכן... כנראה שזה כמו פרדוקס העץ נופל ביער.
(אני משתדל לא לתת דוגמאות קונקרטיות, אחרת עוד תגיד שוב שאני מקדם את אותן חמש להקות, אבל מדגדג לי כן להזכיר אותן רק כדי להעביר את הנקודה טוב יותר. נראה כמה זמן אני אצליח בלי זה..)
הקטע הוא שלהקה יכולה לכתוב שירים על נושאים מאוד מגוונים ועדיין לקבל את תווית ה"מוזיקה דכאונית למתבגרים", כאילו רק מתבגרים יכולים להיות בדיכאון. השאלה היא האם המבקרים והקהל יכולים להעריך אמירה בוגרת גם אם היא באה מאמן בגיל ההתבגרות; לשפוט לפי הדבר עצמו בקיצור. האם אנחנו יכולים לשפוט לפי המהות ולא לפי התבנית שיש לנו על אותו אמן בראש? אם דייויד בואי יקליט אלבום קונספט שמסופר מנקודת מבטו של חולה סרטן סופני כולם לפחות יתנו לו את הקרדיט שהוא שאף לכיוונה של יצירת מופת, בעוד שכשמיי כמיקל רומנס עושים אותו דבר הם לא מצליחים להתנער מתדמית האימו למתבגרים. למה? לא ברור.
כמה שאלות ותהיות:
- למה זה "גיל מופרע"? האם בגיל ההתבגרות בהכרח לא ניתן להגיע להערכה אסתטית של מוזיקה? אפשר לשמוע אנשים מתפייטים על ריפים של גיטרה בכל גיל.
- האם יש לך דוגמא ללהקה "רגילה" שהפכה ל"להקת תיכון" בעקבות קהל מסוים? אני לא מצליח לחשוב על דוגמה כזאת.
- האם יש הבדל בין כתיבה פשוטה בכוונת תחילה לבין כתיבה בוסרית? נראה שיש ז'אנרים ש"מותר להם" לכתוב פשוט, כמו סול ומזרחית, שירים של "למה הלכת ממני" ו"אני בדיכאון", בעוד שברוק זה עלול להיתפס כבוסרי וטינאייג'רי.
- (לא ממש שאלה) נראה שבתיכון באיזשהו מקום הכול זה פוזה. גם לגלות מוזיקה ישנה יותר שכבר יש עליה חותם איכות. גם לשמוע ביטלס.
-עוד נקודה למחשבה בקשר לחיבור אקראי ובניית זהות - יש תיאוריה (של ג'ודית באטלר אם אינני טועה) שאומרת שאנחנו לא מוצאים את תחומי העניין שלנו בחיים אלא שהם מוצאים אותנו, ולכן אף אחד לא באמת מיוחד; כלומר, אם פעם יכולתי לחשוב שאני נורא מיוחד כי אני שומע רדיוהד, היום אני מבין שזה בדיוק להפך, שרדיוהד קיימים כי למלא אנשים כמוני יש בהם צורך. אם מתעמקים בזה מבינים שיש פה משהו.
- אני עדיין לא מרגיש שיש אמנים ולהקות שפונים לגיל צעיר במובהק. מוזיקה זה מוזיקה ורגש זה רגש.
נושא:אז 8 נקודות ליהודית באטלר מאת: קיש (17:44 21/08/2010) בתגובה ל: אז אפשר לכתוב הודעות בלי כותרת?
וכל הכבוד על ההצלחה המסחררת של האלבום האחרון של אחיה מנהיג הארקייד פייר. שהם בטח דוגמא טובה ללהקה שיכולה להפוך ל'תיכונית'. עוד להקה שאני יכול לחשוב עליה- הקיור. אבל זה סתם קונספציות אישיות שלי. זה דימוי ציבורי, שהוא שברירי ואקראי כמו הדימוי ההרואי שיש לסולנים של אותן הלהקות.
לא יודע למה זה ככ מטריד אותך האמת. יותר חשוב שתעבור את הגיל הזה. מה אכפת לך מי אומר מה על מי??? זה טינאייג'רי לגמרי!!
ולגבי סוגיית בואי- אני בטוח שהוא יכתוב מילים יותר מעניין ממכ"ר. איכשהו גם הטינדרסטיקס ולאונרד כהן לא בדיוק הפכו לאמני טינאייג'רים, ויש סיבה. והיא קשורה ליכולות כתיבה, או לפחות הסתכלות על המציאות, שהיא אחרת מאלה של האימו. ממליץ לערוך השוואה טקסטואלית בין שני האמנים האלה (ומהאלבומים הטובים של בואי).
יש גם - אולי!! נגיד!!- סיכוי שאתה משקיע מאמץ פרשני בטקסטים של להקות שאתה במילא אוהב, ואולי לא משקיע בכאלה שאתה לא. ולמה שלא תאהב אותן? כי אתה לא מכיר אותן. מה שמחזיר אותנו לקטע השרירותי.
אני חושב שיש כאן עניין של אותנטיות שכדאי לקחת בחשבון- יש אמנים צ'יקמוק שמתיימרים להיראות חכמים, ויש אמנים אינפנטילים שכותבים בדיוק על מי שהם. הם מי שזוכים ליחס מועדף ע''י מבקרים. אמינם, נגיד.
נושא:אמינם אינפנטיל? מאת: אנגלופיל (18:58 21/08/2010) בתגובה ל: אז 8 נקודות ליהודית באטלר
בחלק מהשירים אולי, אבל הוא בטח מגלה יותר על העולם הפנימי שלו מהרבה ראפרים אחרים, גם אם זה מלא פרובוקציות.
(למזלי לא הייתי בתיכון בשיא ההצלחה של ארקייד פייר...)
אני משתדל שלא יהיה לי אכפת מה אומרים, אבל לפעמים זה מרגיז שעיתונאים כותבים שטויות שאין להן בסיס. בגלל זה אני קורא על מוזיקה פחות מבעבר.
אני חושב שמה שמפריע לי אצל בואי זה שקשה להזדהות איתו רגשית מרוב חילופי דמויות וגימיקים. זה נורא מרשים חיצונית אבל מעוקר רגשית. אי אפשר להזדהות עם משהו כמו מייג'ור טום, זיגי סטארדאסט והעכברושים ממאדים. זה לא מדבר על היומיום.
ולהשקיע בטקסטים של אמנים שלא מכירים בלי להכיר את המוזיקה זה לא אומר כלום. הטקסטים של נירוונה למשל נראים ממש גרוע על נייר בלי המוזיקה.
בכל זאת, לא מסכים איתך שאי אפשר להעריך אסתטיקה בתיכון. הפקה טובה חשובה בכל גיל.
וגם - האם נושא האמירה עד כדי כך חשוב? אם לשיר יש לחן מפוצץ, באמת כל כך משנה הקונטקסט?
נושא:תעשה הפרדה מאת: קיש (19:44 21/08/2010) בתגובה ל: אמינם אינפנטיל?
- נכון, זה בואי, גם אני לא מת עליו בגלל זה. זה לא קשור אבל לבוסריות.
- כנל נירוונה. ותגיד מה שתרצה עליהם, הטקסטים שלהם לא מביכים. אני לא חושב שהם גרועים, הם בטח לא לינארים, והם מצליחים להעביר 'משהו' 'איכשהו'.
- אל תבלבל השתפכות עם אומץ.
- ברור שאמירה זה לא חובה. להפך, עדיף אין-אמירה מאשר אמירה מטומטמת או מתיימרת.
- אפשר להעריך הכל בתיכון. מאיפה הסקת שאמרתי את ההפך?? כן אמרתי שזה גיל שמרגישים בו הכל באופן מוקצן , מבולבל, ולא פעם, מחורטט. ככה זה חוסר פרופורציה.
- שוב, ושוב-- מהסיבה הזאת, דברים שגילית בתקופת הזהב ההורמונלית תמיד יהיו בעלי הילה קסומה. וזה כולל גם שירים שלא אהבת. לפחות תדע שאתה מוטה לטובתם, ושהסיבות לכך הם רנדומליות להחריד.
נושא:עניין שמאוד אישי, וגם- עניין הטעם הנרכש מאת: DavidIs (04:15 21/08/2010) בתגובה ל: התיכון
לדעתי אלבומים גדולים באמת נשארים איתך לנצח.
וגם אם אהבתי אותם בגיל 16 אשמח לשמוע אותם כיום גם הרבה, בספר שלי- ה1 של גאנס, 'נברמיינד' של נירוונה, "אוקיי" של רדיוהד, ורבים אחרים- אהבתי בתיכון ואוהב גם עכשיו.
אולי העניין של התיכון ומוזיקה ביכלל היא לסגל לעצמך טעם. אולי הטעם הנירכש חשוב פה.
לדעתי מעט סוגים (תתי ז'אנרים) מסויימים הם עניין לתיכון, אצלי לפחות.
למשל- את מ. מנסון שמעתי הרבה בזמן הצבא (אבל ר-ק את הדיסק לייב הסביר שלו- 'הטור האחרון' מ99), והיום לא מסוגל לשמוע יותר משני שירים משם.
וג-ם בגלל שכיום אני כמעט ולא מסוגל לשמוע מטאל.
זה יישמע קיצוני ומכליל, אבל אני באמת חושב שרוב המטאל הוא עניין לנוער בלבד, עם אנרגיות מתפרצות ו"שיוו, אילו גיטרות, איזו עוצמהה".
כמה מהשירים מרגשים אותי כיום ? מעט מאודדד.
וניסיתי המוןןן מטאל מוערך ו"עמוק", גם.
אמינם- השני והשלישי אהבתי בצבא (לפני כ 8 שנים) ואוהב גם כיום.
דיסקים טובים באמת ושמתאימים לטעם מסויים כמו כפפה ליד יישארו עם האדם לנצח.
אולי חלק נהיים חרושים ומאוסים ואחר כך ראוי לתת קצת זמן מרחק מהם, אבל אז אתה חוזר ולרוב- אוהב שוב.
אז יש כאלה שאהבו טין רוק כמו גרין דיי ולינקין פארק, לדעתי טעם נירכש- מעל הכל, וסליחה על ההתנשאות, ראו בזה ככנות בונה בלבד- אם מישהו היה מכיר להם אלטרנטיב איכותי ומרגש בזמן הנכון, גם מלינקין וגרין דיי יימאס להם מהר, או אולי לא יוכלו לשמוע אותם ביכלל.
פשוט אני דוגמא לכך, את לינקין קצת חיבבתי פעם והיום ביכללל לא. את גרין דיי מעוללם לא חיבבתי.
בסדר, זה גם עניין הטעם האישי, וחלק אוהבים באמת ובתמים את גרין דיי. כמה מהם ניסו ברצינות אינדי רציני ומרגש ? לדעתי לא הרבה.
מכליל ? אולי. אבל לא בטוח ששגוי ממש.
וקצת אוף-טופיק- הרבה חובבי מוזיקה מכירים רק את מה שהרדיו ו MTV יכיר להם--זה-- גורם להרבה תיכוניסטים-- לשמוע מוזיקה שנחותה מעט.
מגיבי וכותבי השרת כולם יוצאי דופן במובן הזה.
נושא:שני רעיונות שיש לי בעניין מאת: אופק (22:50 21/08/2010) בתגובה ל: התיכון
ויש מצב שהם די פשטנים, בכל מקרה אני לא חושב שאפשר לקבוע בודאות מוחלטת מי לתיכון ומי לחסד.
- אצלי מדד עיקרי ל"מוזיקה מהתיכון" זו מוזיקה שאני נמצאת כמשתנה X במשפט הבא - "למה לשמוע את X כאפשר לשמוע את Y ?". ה-Y לצורך העניין הוא הרכב שנוגע בנושאים דומים, ואולי מנגן גם בסגנון דומה, אבל עושה את זה באופן שמראה יותר בגרות - פחות שימוש במילים חזקות שתופסות ישר את האוזן, פחות דרמה שלא לצורך, יותר אמירה אישית. למשל -
"למה לשמוע את ג'ול כשאפשר לשמוע את ג'וני מיטשל?"
"למה לשמוע את יו2 {דוגמא קונקרטית במקרה שלי} כשאפשר לשמוע את... אלף דברים אחרים, אבל נגיד הפיקסיז?"
"למה לשמוע את גרין דיי כשאפשר לשמוע את הקלאש?"
וכך הלאה והלאה
- לגבי השתפכות מול אומץ, נראה לי שזה שמה שיכול למשל להבדיל בין השניים זה עניין של תגמול מהיר. זה לא סוד, אבל בימינו לבוא ולהחצין מול כל העולם את הבעיות שלך זה לא חזיון נפרץ וזה גם מקובל למדי. בעולם המדיה הפופולארית תכנים שלצורך העניין נקרא להם 'מתאוננים' הם די מצליחים, כמו דוסון קריק בזמנה או דמדומים היום ואני אזרוק למדורה גם את אלי מק'ביל (למרות שנראה לי שהזרד הזה מתפצח מהר), תכנים שבהם הדמויות הראשויות הולכות ומתאוננות את עצמם עם עצמם ומול אחרים, ומנתחות את מר גורלם תוך מבט נוגה ומצודד. ואנשים קונים את השייסטה הזה, בלי אקספשיין למוזיקה. יש מי שבא וחושף את עצמו בידיעה שיש לזה מחיר, בידיעה שהוא עשוי להיראות חלש או דוחה, וזה בשם מה שהוא מנסה ליצור, ויש מי שמכניס את עצמו לשבלונת המיוסר, והוא בחיים לא ייתן לעצמו להיראות ע, מקסימום אייליינר נוזל.
נושא:ואתה הרי יודע מאת: אנגלופיל (23:01 21/08/2010) בתגובה ל: שני רעיונות שיש לי בעניין
שהפוסט הזה שלך מחזיר את הדיון לשאלה האם מוזיקה ישנה בהכרח טובה יותר ממוזיקה חדשה, כאילו זאת קביעה אוניברסלית שג'וני מיטשל יותר טובה מג'ול פשוט כי היא היתה שם קודם, או הקלאש יותר טובים מגרין דיי (שאני אגב לא מוצא שום דמיון בין שתי הלהקות, הפאנק של גרין דיי כבר רחוק מאוד מהפאנק של הקלאש). השאלה היא למה לא לקבל גם את זה וגם את זה, להבין שאימו זה לא דבר בזוי אלא רק עוד סגנון, עוד צורה, עוד mode. יש מקום לרומנטיקה אפלה עם אייליינר ושיק של ערפדים אבל גם לדברים יותר כבדים כמו... גן העינויים, נניח (סתם האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש, אני ממש לא מחובבי דמדומים). איך אומר דודינקה? "גם וגם IS THE SHIT".
נושא:יצא ככה מאת: אופק (23:28 21/08/2010) בתגובה ל: ואתה הרי יודע
יכולתי גם לכתוב "למה אמריקה כאפשר את הבלאק קי'ז" או "למה בילי ג'ואל כשאפשר רופוס ויינארט" וכהנה. אבל כנראה שקל יותר עם הישן, כי יש עניין פרספקטיבי של מה שהוכיח את עצמו. ובכל מקרה כבר אמרנו, ש"מוזיקת תיכונים" היא כנראה כזו שבולטת יחסית באותו הזמן, שהאמן נראה יותר צעיר ומושך וזמין ואפשר יותר להזדהות איתו.
למה לא גם וגם? אין לי בעיה עם גם וגם, בכיף, השאלה היא מה בא לי לשמוע. הדברים "של התיכון" (שזה לא בהכרח מה ששמעתי בתיכון, כי ביורק ואביתר בנאי עדיין מאוד רלוונטיים עבורי, לדוגמא) הם דברים שמבחינתי כבר לא ממש נוגעים, וזה לא כי עשיתי איזשהו שיקול קר, אלא שאני מכיר מי שכיום נוגע בי יותר, מרגש אותי יותר. חסד נעורים זה מונח נחמד, וזה גם משהו די מיותר. אם יש "עוד סגנון וצורה" סבבה, מי שאוהב יאהב. זה כבר לא קשור לעניין של תיכון, כי זה היה קיים אז וגם עכשיו באותה המידה.
נושא:כנראה שזה עניין של אופי מאת: אנגלופיל (23:42 21/08/2010) בתגובה ל: יצא ככה
אני מאוד נאמן למוזיקה שאני שומע ולא אוהב להקות רק לפי אופנה, לכן המוזיקה ששמעתי בתיכון מלווה אותי עד היום, כי מעטים יותר האמנים שהכרתי בזמן אמת בתיכון מאשר אמנים שפעלו כמה שנים קודם לכן שגיליתי רטרואקטיבית. השאלה שנשארת אבל היא מה מבדיל בין רגש לאימו, האם יש גבול מסוים שממנו אמן מפסיק להיות אותנטי והופך להיות מחושב מדי וכזה ש"לוחץ על הכפתורים לבני הנוער", במילותיו של קיש; במילים אחרות, אם תיכוניסטים מזדהים עם זה, זה לא הופך את זה ל"לא אותנטי".
נושא:בוא נפתח מאת: אופק (01:46 22/08/2010) בתגובה ל: כנראה שזה עניין של אופי
על אותנטיות אף אחד לא יכול לומר בעצם שום דבר, כי זו חוויה סובייקטיבית לגמרי. אי אפשר לומר למישהו שמה שהוא מרגיש זה אותנטי או לא. אפשר לפרש ביחד, אפשר לשער, לא יותר מזה. מה שכן, ברור שיש "קיצורי דרך" כאלה ואחרים שמשווקים מיומנים משתמשים בהם. אביב גפן לחץ בדיוק על הנקודות האלו, עם מילים חד משמעיות שאומרות "העולם חרא, אני גם קצת חרא, אבל פחות מאחרים, בואו נחזיק ידיים והכל יהיה טוב, אבל רק אם זה יילך לפי הרעיון שלי" - וזו תמצית הטינאייג'ריות, של מי שחוטף מכות ומפנטז איך הוא משליט בעולם את הסדר שלו. מצד שני, הוא גם טען אז שככה הוא אהב להתלבש ושהאיפור זה חלק ממנו, אז לך תתווכח מה אותנטי ומה עוונטה.
ועכשיו, ניתוח פסיכולוגי בשנקל, 3, 2...
אתה כותב פה "מאוד נאמן" וזו בחירת מילים מעניינת, או כמו שנדמה לי שכתבתי פה פעם, זו יותר הרוח שמזכירה לי בעיקר אוהדי כדורגל. נאמן זה אומר סולידריות כלפי מישהו, זו לכאורה תמיכה בו וזה משהו שאני לא מזדהה איתו בכל מה שקשור למוזיקה. אפילו כשכבר יוצא לי להכיר אישית את האמן, נראה ששנינו יודעים שאם הוא יעשה מוזיקה מעניינת אז אקשיב לה ואם לא אז לא, וזה מובן וברור לשנינו. התבגרות ושינויים עשו אותי לפתוח לגמיש יותר, וזה די מעלה בי עכשיו טענה שלך ש"עדיין לא סיימת עם הסגנונות שאתה אוהב". הרי ברור שאתה מה שכבר ראוי ממש לשמיעה שמעת, ואולי באמת תגלה עוד דברים מעניינים, אבל יש פה לדעתי מין... לא יודע איך לקרוא לזה חוץ ממן תכנות עצמי שכזה, קפדני, שבאמת מעיד על אופי יותר מאשר על רציונל או רעיון מבוסס.
ואם כבר בשוונג, אני אעלה עוד שתי מחשבות פרטיות
- מעניין שדווקא אצלי יש להקות שהכרתי אחרי התיכון, והצטערתי שהן לא ליוו אותי בתקופה הזו, כי אני מעיז לומר אפילו שהחשיפה אליהן אולי הייתה מצליח לפתח אצלי את האישיות, לא פחות מזה, מה שהופך את עניין ה"להקות שמקשיבים להן בתיכון" לדבר שהוא רחוק מאוד מגינוי אוטומטי.
-בעבר היה כאן דיון יעל המוזיקה שעשתה לנו את השירות הצבאי, וממה שנראה לי, רוב הדברים שכתבו עליהם, עם לא כולם, הגיעו מזווית עכשווית חיובית, כאילו זו מוזיקה שמתגאים בשמיעה שלה, ששומעים אותה עד עכשיו, שקשורה מאוד ל"פיתוח האישיות" הזה. מעניין שבין התיכון לצבא בד"כ יש פער של שבועות וחודשים בודדים והחוויה שונה. אני חושב שזה בגלל שבצבא המוזיקה היא מפלט חזק יותר מהתיכון, אבל לא רק. זה גם בזכות המפגש עם אנשים אחרים שחושפים לך דברים שלא הכרת או לא התעמקת בהם עד לשלב מסוים, כשהמחיצות שקיימות בתיכון בד"כ נעלמות. לי זו נראית חוויה חזקה בהרבה.
נושא:אם כן מאת: קיש (02:01 22/08/2010) בתגובה ל: כנראה שזה עניין של אופי
1- אתה 'נאמן' למוזיקה. דרשני. נאמנות זה סנטימנטלי, וזה קשור ליחסים של אוהד-אמן. לא עניין פסול לגמרי, אבל לא עניין אומנותי.
2- שווווווב. אתה מקשיב? יש שני (2) פרמטרים ואתה מתעלם. האחד זה המאפיינים המוזיקליים. השני זה היחס של המאזין. אני מכיר ערסים ששומעים רדיוהד. ואנשי הייטק וטייסים. אני מכיר הרבה טמבלים ששומעים רדיוהד. אפשר שהמוזיקה תכוון לדמוגרפיה, ואפשר שהדמוגרפיה תשתלט על הקהל של האמן ותהפוך אותו למשהו עם דימוי טינאייג'י. אמרה פעם יקירתך ג'סטין "פינת" פרישמן- כשאתה נהיה מפורסם אתה מגלה שכל האנשים המגניבים בורחים ממך ואתה תקוע עם כמויות אדירות של אנשים מעפנים.
אז קהל היעד לא אמור להוזיל את המוזיקה. אלא אם כן אכפת לך מהדימוי של האמן. אכפת לך מהדימוי של האמן? אז הם כן יוזילו את זה. ויש לי תחושה שכן, עם כל זה שמעצבן אותך מה שכותבים אומרים וכל זה.
3- למה אתה לא מסוגל להודות שבזמן התיכון חלו עליך אי-אלו תמורות שגרמו לך לאהוב את א,ב,ג במיוחד? שהם ענו על איזה צורך? אני חושש שזה בגלל שאתה עדיין לא מוכן לקחת איזה צעד אחורה ולהסתכל על זה עם איזושהי פרספקטיבה. זה לא יוזיל את הערך האסתטי שלהם. זה אבל כן ישבור את האלהה שאתה לפעמים חוטא לה.
4- מה שמבדיל בין רגש לאימו זה דרגה מסוימת של סובלימציה. עידון. עומק. אין לזה מדד אבל יש הסכמה לפעמים. והאויב של ההסכמה הוא ההייפ, כמובן.
5- גם 'לא הלכתי לפי אופנה' זה סוג של אופנה.
6- מה קשור גילוי להקות בזמן אמת???
7- כשמתעלמים מההיסטוריה אז אמנים בני זמננו נראים נורא חדשניים, באופן מפתיע.
8- אולי הדבר הכי חשוב.
אתה בעצמך לא מאמין ב'גם וגם' אלא אם כן זה לסנגר על דברים שאתה אוהב.
כשמדברים על ביונסה (דווקא...) יש לך היררכיה די ברורה.
בתור מי שחושב ש'אלטרנטיבי' היא מילת קוד ל'איכותי', 'מקורי', ואפילו 'אצילי', לטעון לפרלורליזם זה מאוד לא משכנע.
נושא:כרגיל אני עונה לשניכם ביחד מאת: אנגלופיל (10:23 22/08/2010) בתגובה ל: אם כן
קודם כל, בעקבות דיון קודם, קראתי היום את המילים לשיר "מסיבת מתגייסים" של אביב גפן, ממנו לקוח המשפט "דקה לפני שהתאבדתי". אין מה להגיד, הטקסט מניפולטיבי, מתגרה, ומנסה לזעזע בכוח, כך שנראה לי שהבנתי כבר לבד מה ההבדל בין הבעת רגשות טובה לבין אימו.
צריך לעשות הפרדה בין כמה דברים. נאמנות ללהקה אצלי זה לא בקטע של אוהדי כדורגל, אלא יותר בקטע של "אם נהניתי מזה בגיל מסוים אין סיבה שלא אמשיך להנות מזה בגיל אחר", כי זאת חוויה אוניברסלית בסך הכול. לכן מעצבנות אותי פוזות של "הייתי שומעת גארבג' בתיכון ועכשיו גיליתי שלא כל מה שאהבנו בתיכון הוא כזה שוס" (ועכשיו נחשו, ילדים, מיהי כותבת השרת שאמרה את זה!) המוזיקה של הלהקה טובה? הלחנים כובשים? ההפקה משובחת? אז אני לא רואה סיבה להפסיק לשמוע.
- מה שאמרת באמת מעניין. אצלי הטעם המוזיקלי התעצב כבר מספיק זמן לפני התיכון ולכן מעטות הלהקות שהצטערתי שלא הכרתי בתיכון; אבל כמו שאמרתי אם הלהקה טובה תרצה להקשיב לה בכל גיל. אולי זה גם קשור למצבי רוח: כשאתה אדם בוגר, נשוי ומבוסס, אתה כבר לא בדיכאון קיומי ומרגיש שכל העולם נגדך, אז אולי תתקשה להזדהות עם מוזיקה כזאת. מצד שני תמיד יכולים לבוא ימים רעים ואז המוזיקה הזאת תהיה שם בשבילך.
- כמו שקיש הדגים פעם יפה, השתפכויות מוזיקליות על תקופת הצבא יכולות להיראות די פאתטיות, אז זה לכאן ולכאן. בצבא גם קשה יותר להקשיב למוזיקה באיכות ראויה. נראה אבל שזה קשור לתפיסה ציבורית כוללת שחילחלה עמוק לתודעה, שאומרת שהצבא "מבגר ומחשל" בעוד שהתיכון זה "רק הגיל הזה".
1- ראה מה שכתבתי למעלה.
2- באמת יש ערסים ששומעים רדיוהד? תראה לי אותם בהזדמנות... בכל מקרה, צריך להפריד. אם מעצבנת אותי כתיבה רעה על מוזיקה, זה לא אומר שאכפת לי מהדימוי של האמן, אחרת הייתי מפסיד הרבה מוזיקה שאני אוהב.
3- יכול להיות שזה נכון, אבל זה התחיל אצלי לפני התיכון, אז זה פחות מורגש אצלי.
4- ראה למעלה על אביב גפן. המסר הופנם.
5- אוקיי...
6- הכוונה שלי היא שכשאני הייתי בתיכון לא שמעתי כמעט את המוזיקה שעלולה היתה להיתפס כ"מוזיקה לטינאייג'רים" בזמן אמת, נגיד, לא חרשתי על לינקין פארק אלא השקעתי יותר בסווייד, מה שהתכוונתי לעשות ממילא. יותר ברור עכשיו?
7- ואיך זה קשור לדיון? אבל אם כבר פתחת את זה, יש דברים שלא היו אפשריים טכנולוגית בתקופות מוקדמות יותר והיום כן, מה שמאוד משפיע על תפיסת החדשנות; וגם כמו שנאמר בדברי השרת אף אחד לא יכול להכיר הכול ולכן להקה מסוימת עשויה להישמע חדשנית כי לא ידעת שפעם X אזוטרי משנות השבעים עשה דבר דומה.
8- ה-overratedness כלפי השטחיות של ביונסה מעצבנת אותי וזה דיון נפרד. מה זה קשור? אפשר לעשות "גם וגם" עם שני דברים איכותיים, שבוא נגיד אחד יהיה יותר עמוק והשני יותר אימו, אבל עדיין טוב ולא מוגזם ומביך.
נושא:"אבל זה התחיל אצלי לפני התיכון, אז זה פחות מורגש אצלי."?? מאת: קיש (15:46 22/08/2010) בתגובה ל: כרגיל אני עונה לשניכם ביחד
שמח על ההסכמה לגבי כל השאר--
אבל כשמדברים על 'תיכון' מדברים על תקופות פורמטיביות. זה שאתה שומר נאמנות ללהקות *מהחטיבה* זה אותו הדבר בחזקת אלף. נשמע קצת כמו הדרמה של הילד המחונן.
6- שוווווב. אפשר גם להפוך את סטרווינסקי למלחין טינאייג'רי אם ישווקו אותו ככה. וכולם ידברו עליו בכזה כאילו. ואוהדי סוייד יעמדו בצד ויגידו, הה, אנחנו שומעים מוזיקה 'אמיתית', 'איכותית', ש'יש' בה 'עומק'. זה גם להאמין להייפ.
מה שמתקשר ל-7
חדשנות של להקה לא אמורה לעניין אותך. בזמן אמת יש לזה השפעה, אבל מהשניה שחל החידוש והתודעות פוצצו לבלי היכר, החידוש עובר חולף לו.
זה תואר לוואי חסר משמעות לחוויית ההאזנה, והוא מתקשר ליחס שלך לאומן עצמו (איזה גבר! וכו').
זה רלוונטי במיוחד אם אתה מתייחס למוזיקה כמו ויטמינים מרים שאתה חייה לשכנע את עצמך שיש לזה ערך תזונתי. או לחלופין, כשאתה אוכל מקדונלדס ואומר לעצמך שזה פחות קלוריות מפריכית אורז. ואתה יודע עמוק בפנים שזה טריק פובליציסטי.
זה סתם מילות תואר. זה ערך נלווה. *זה הייפ!!* אם לבריטני יש את הפפרצי, לרדיוהד יש את ה'אוווו הם כאלה חדשנים'. ערך נלווה לאימג' של האומן. יש הרי חדשנים גדולים מרדיוהד ואתה לא מעוניין בהם, היו בעבר חדשנים יותר גדולים ואתה לא מתעניין בהם, וגם ב97 היו אמנים יותר מתקדמים שלא התעניינת בהם. וגם יותר מלודיים, תירגע.
האהבה שלך היא לרדיוהד (וכמו כן ב, ג, ד) כיחידה אחת. כל השאר זה צידוקים וסינגורים.
'חדשנות', כמו 'להקת תיכון' , אלה שמות תואר שלא אומרים כלום על המוזיקה או המסר כפי שתשמע אותו. הם קשורים, שוב, לאימג' ולהזדהות עם האומן. זהו.
נושא:יש בזה משהו מאת: אנגלופיל (17:04 22/08/2010) בתגובה ל: "אבל זה התחיל אצלי לפני התיכון, אז זה פחות מורגש אצלי."??
6- עכשיו אתה כבר סותר את עצמך. אמרת שחלק מההגדרה של "להקת תיכון" היא גם במהות, בבוסריות וכו'. לפיכך אי אפשר לשווק את סטרווינסקי כמלחין לטינאייג'רים כי אין בו תכונות אימואיסטיות שאפשר להגיד שהן באות ללחוץ לבני נוער על הכפתורים. יש גם אנשים (בנות! בעין הדג!) שאומרים שלאהוב יצירות סוריאליסטיות של דאלי זאת פוזה שמתאימה לתיכון ועדיין אף מבקר אמנות לא ייקח מדאלי את הקרדיט בגלל זה ולא יפסיקו להציג יצירות שלו במוזיאונים.
7- שוב, תן מבט נוסף בדברי השרת. אי אפשר להכיר הכול. מבחינת האמנים שרוב העולם גילה ב-1997 באמצעות ה-MTV לא היו חדשנים יותר גדולים מרדיוהד. אם היו אמנים אחרים שחידשו יותר ולא זכו להכרה באותה תקופה זה חבל מאוד אבל הרי לא תמיד אנחנו יכולים לדעת. בנוסף אוקיי קומפיוטר השפיע מעל ומעבר בזמן אמת, עד כדי כך שב-1998-1999 כמעט כל אלבום חדש ניסה להישמע כמו רדיוהד ולא כמו אותם חדשנים אחרים. סימן שיש בזה משהו. כמובן שבאמת אחר כך החדשנות מתפוגגת וכו', אבל מכיוון שאת רדיוהד *כן* גיליתי בזמן אמת אני עדיין מרגיש אותה.
8- והנה אתה שוב סותר את עצמך - אם "מוזיקת תיכון" זה רק אימג', לדבריך, למה אתה ממשיך לקרוא לאווריל "מוזיקה לבנות 14"? סביר יותר שלא תרצה להתייחס לאימג', שהוא כידוע המצאה של משווקים ועיתונאים, ולהתייחס למהות.
נושא:טאג מאת: אופק (17:15 22/08/2010) בתגובה ל: "אבל זה התחיל אצלי לפני התיכון, אז זה פחות מורגש אצלי."??
זה שהמוזיקה טובה, הטקסטים טובים וכו' זה עדיין לא אומר שזו המוזיקה שתמשיך לעניין אותי לאורך זמן. מעבר לכך שיש גבול אישי לכמות ולאינטנסיביות של השמיעה של אותה המוזיקה (ולכן אני גם מעדיף אקלקטיות על פני התמקדות בסגנון בודד כזה או אחר), קורה כבר שדברים לא פוגעים באותן הנקודות או שהפרספקטיבה משתנה. נתת כדוגמא את גארבג'- אני לא יכול לומר ולא מעוניין לומר שהיא הייתה להקה גרועה, רחוק מזה, ואני עדיין נהנה כשיוצא לי לשמוע שיר אחר (מה שמזכיר לי שלפני כמה זמן ישבתי עם הגברת בפאב, ושמענו רק את "שמחה רק שגשום" ופתאום קלטתי שהשיר בסדר אבל הסיום שלו מרהיב). מה שכן, למרות האיכויות וכו', משהו שם לא מעורר הזדהות או סקרנות, אין עומקים חדשים לגלות כשמתבגרים, הלהיטים הפכו חרושים וכד'. אלו מקרים אינדווידואליים, כל אדם ואלבום בפני עצמו, וכמו בספרים וסרטים, כמובן שגם במוזיקה אפשר לזהות איכויות חדשות עם הזמן. במה שאני מחשיב כ"מוזיקה לתיכוניסטים" את התכונה הזו, אלא שהיא נראית לרוב יותר רדודה עם הזמן.
ואני מחזק את הבחור שמעלי שאמר שחדשנות היא לא מדד, היא בראי המתבונן ואמצעי שיווקי. יש מי שיאמר שלתופף על צינורות ולהקליט מכונות תספורת זה חדשני, יש מי שעצם הרעיון של שילוב מוזיקה "עתיקה" עם רוק, היפ הופ או אלקטרוני ייחשב בעיניו כחדשני ויש מי שיתייחס לשואו לשעצמו, וכל אלו הגדרות לגיטימיות לגמרי. אם ברדיפה אחרי חידושים עסקנן, הרי שסימון הרכב כזה או אחר כחדשני ולומר שאין בלתו זהו אבסורד, במיוחד עם שמיעה של שנים נמשכת תחת אצטלת החדשנות.
נושא:טעם משתנה עם השנים מאת: undertow (17:34 22/08/2010) בתגובה ל: כרגיל אני עונה לשניכם ביחד
"אמנות ללהקה אצלי זה לא בקטע של אוהדי כדורגל, אלא יותר בקטע של "אם נהניתי מזה בגיל מסוים אין סיבה שלא אמשיך להנות מזה בגיל אחר", כי זאת חוויה אוניברסלית בסך הכול. לכן מעצבנות אותי פוזות של "הייתי שומעת גארבג' בתיכון ועכשיו גיליתי שלא כל מה שאהבנו בתיכון הוא כזה שוס" (ועכשיו נחשו, ילדים, מיהי כותבת השרת שאמרה את זה!) המוזיקה של הלהקה טובה? הלחנים כובשים? ההפקה משובחת? אז אני לא רואה סיבה להפסיק לשמוע."
החוויה יכולה להיות אוניברסלית בין אנשים, אבל לאו דווקא בינך ולבין עצמך. מה שהיה רלוונטי בגיל 15 יכול להפוך מהר מאוד ללא רלוונטי ולהיפך. הלחנים יכולים להפוך ללא כובשים וההפקה שפעם נשמעה משובחת פתאום נשמעת עבשה. ובמטבע ההפוך מה שהיה נשמע משמים וריק מתוכן פתאום יכול להיות מושך ומלא משמעות. הדוגמה הכי רלוונטית לגבי היא סמוג, שלא יכולתי להבין את פשר ההילולים לגביו בגיל התיכון, אבל כשנהייתי אדם בוגר פתאום היצירה שלו ממש הקליקה איתי והיום אני מחשיבה אותו כאחד מכותבי השירים הגדולים של זמננו.
הייתי מעריכה שרק כ20% מהמוזיקה שהאזנתי לה בתיכון מלווה אותי עד היום. אני לא חושבת שזה מעיד על סכיזופרניה, אלא שדברים פשוט משתנים ומאוד הגיוני שגם מה שייצג את החיים שלך בזמנים שונים יהיה שונה.
נושא:שוב אני עונה לכולם ביחד מאת: אנגלופיל (18:19 22/08/2010) בתגובה ל: טעם משתנה עם השנים
קודם כל, קיש, לא קראתי לאף אחד צבוע, בטח שלא לך, ועדיין לא הסברת מה יכול להפוך אמן כמו סטרווינסקי ל"אמן תיכון". עוד לא קרה שניסו לשווק מלחין קלאסי כ"אמן תיכון", אין לזה סיבה, אין לזה הצדקה, לא יקנו את זה. (אבל אני בטוח שגם בתקופות הקלאסיות היתה הערצה לאמנים.) אמרתי פעם ואומר שוב: הערצה קיימת בכל תחום בו יש אנשים מפורסמים, וזה לא אופייני רק לתיכון. לכן סטרווינסקי לעולם לא יהיה "אמן תיכון" ולא יעורר הערצה רבתי בקרב תיכוניסטים.
אני אתן עוד כמה פרמטרים - אם אהבתי להקה בתיכון (או בחטיבה, או בכל תקופה מכוננת אחרת), היתה לזה סיבה. ולכן גם אם עברתי את הגיל אני תמיד אזכור מה היה במוזיקה הזאת שגרם לי להרגיש ככה ואנסה להשליך את ההרגשה הזאת גם על המצב שאני נמצא בו עכשיו, למצוא מה מתוך המוזיקה הזאת עדיין יכול לדבר אליי גם היום, שוב, מתוך אוניברסליות. אולי אני גם מרגיש אחרת כי אני לא מפתח נאמנות ללהקה *סתם* - אם קניתי את האלבום המלא בתיכון/בחטיבה/לא משנה מתי זה לא כי שמעתי את הסינגלים והיה לי נחמד אלא כי שמעתי את הסינגלים, התלהבתי וכשקניתי את האלבום המלא המשכתי להתלהב. אם לא שוחקים את המוזיקה בהשמעות תכופות מדי אין סיבה שההתלהבות תשכך. אם חשבת שהסינגלים נחמדים אבל לא התלהבת נורא מהאלבום המלא אז כמובן לא (ואולי זה המקרה שלך עם גארבג'?) ויש כמובן את הפרמטר הנוסטלגי -נניח שבתקופת התיכון שברו לך את הלב ואלבום מסוים עזר לך להתגבר על הכאב כי גם הוא עסק בנושא הזה. עכשיו אתה מנהל מערכת יחסים יציבה ולא יכול להזדהות עם שירי "למה זרקת אותי" אבל עדיין תהנה לשמוע את האלבום ולהיזכר איך הוא עזר לך אז, וזאת בהנחה שהוא שווה משהו גם מוזיקלית ולא רק טקסטואלית. לא ככה?
בעניין החדשנות אני מתחיל להשתכנע, ועדיין הגבולות בין מוזיקה חדשנית לבין מוזיקה שגרתית ונדושה נותרים ברורים מאוד.
נושא:סטרווינסקי למתבגרים מאת: undertow (19:23 22/08/2010) בתגובה ל: שוב אני עונה לכולם ביחד
אני מחזקת את קיש לגבי העניין של העצמת רגשות בתיכון.
כשאני הייתי בתיכון, הסתובבתי עם קבוצה של חברים שמאוד אהבה ג'אז והדיסקורס שהתנהל לגבי קולטריין, דיוויס וחבריהם, היה משולהב בדיוק באותו האופן שבו הדיבור על רדיוהד ובלר היה משולהב עם חברים אחרים.
אז אולי סטרווינסקי אי אפשר ממש לשווק כמלחין נערץ בקרב תיכוניסטים (למרות שיהיה מעניין לבדוק את זה אצל אנשים שלמדו באקדמיה למוזיקה בתיכון), אבל הנקודה היא שקונטקסט יכול להשתנות בחתכים שונים של החברה, אבל סוג הדיון יהיה אותו דבר.
אני לא זוכרת שהערתי את ההערה לגבי גארבג' למרות שבאמת נורא נורא אהבתי את גארבג' בחטיבה והאזנתי לאלבומים במ-ל-ו-א-ם (היו רק שניים, זה היה די קל), אבל בכל זאת אני חושבת שאתה מנסה למצוא סייגים ללמה מוזיקה מתקופה א' הופכת ללא רלוונטית בתקופה ב'.
אלא אם כן כל התהליך שתיארת בפסקה השנייה קורה אצלי באופן אינטואיטיבי ותת-מודעי, אני לא אנסה במכוון לחפש להזדהות עם מה שדיבר אליי פעם והיום כבר לא. זה לא אומר ש"טעיתי" כשהקדשתי זמן רב למוזיקה הזו, אלא שפעם הייתה לזה משמעות ועכשיו למשהו אחר יש. אז מבחינתי, לא, לא ככה.
נושא:לא התכוונתי אלייך בקשר לגארבג' מאת: אנגלופיל (20:08 22/08/2010) בתגובה ל: סטרווינסקי למתבגרים
אבל לא קשה לנחש למי כן התכוונתי. אופק בטוח כבר יודע...
נדמה לי שאני עדיין לא מבין, אז אני אנסה לחדד את הנקודה: נניח שיש בתיכון מסוים סדרת שיעורים להערכת מוזיקה, והמורה שם מצליחה להלהיב את כולם לגבי סטרווינסקי. עד מהרה, התלמידים מאותה מגמה מצליחים להלהיב גם את שאר באי התיכון בדיבור משולהב על סטרווינסקי. האם זה יהפוך את המוזיקה של סטרווינסקי לתיכוניסטית ביחס לעצמה? האם זה ימחוק את העומק והמורכבות שלה? ברור שלא. בדוגמה על הג'ז נראה שעצם העניין המשותף יוצר את השלהוב ולא הגיל - אני בטוח שחוג חובבי ג'ז בגילאים מבוגרים יותר שנפגש לדבר לעתים קרובות נשמע מתלהב באותה המידה (וזה תקף גם לכל דבר, לא רק למוזיקה - בסרט על סילביה פלאת' אפשר לראות סטודנטים בגיל קצת גבוה יותר מתיכון מתלהבים מקריאת שירה כאילו הם בהופעת רוק. זאת לא פונקציה של גיל וזה לא מה שיוציא אותה מהקאנון.) מה שמעצבן אותי אבל הוא לא שיש מקרים פרטיים של אנשים שנורא התלהבו מלהקות מסוימות בתיכון ועכשיו כבר לא, כי באמת אנשים משתנים וכו'. מה שמעצבן אותי זה שיש כביכול קביעה אוניברסלית (או לפחות שרתית), קונצנזוס שלהקות מסוימות טובות רק לתיכון, וזה כבר לא מקרה אישי אלא התנשאות לשמה. אני למשל לא מעריץ של גרין דיי בכלל אבל עדיין מודע לעובדה שיש להם לא מעט אלבומים שזוכים להכרה בקרב המבקרים, מה שאומר שהם כנראה עושים משהו נכון לא רק לתיכון.
נושא:מיק מק מיק מק מאת: קיש (21:08 22/08/2010) בתגובה ל: לא התכוונתי אלייך בקשר לגארבג'
במיקרו, אומר כך:
אין מניעה מפני ילדים ליפול על אמן טוב. עם זאת, שיח מתלהב וריקני יכול להיות מנת חלקם של כל 'קהל', ולא משנה מה מושא ההערצה. אין בעיני הבדל גדול בין 'אוריל הקליטה את כל האלבום הזה בעקבות פרידה מ-', לבין "פטרוצ'יאני מנגן כאן 8 רצפים של 1/32יות במודוס אחר בכל תיבה של 11/17", לבין "זאת יצירה דודקפונית!!" לבין "בריטני הקליטה את כל האלבום הזה בזמן המתנה לחימצון שיערות הערווה שלה" לבין "אלבום פורץ דרכים מ-1987" וכיוב'. זה טריויה. זה עוזר לך להרגיש יותר טוב עם המוצר שלך ואולי גם הזדהות עם הדמות שמוכרים לך. יש את זה ברוק, אני לא לא מיתמם, זה חלק מהאפיל. צריך רק פרופרוציות עם השיט הזה, בטח ובטח אחרי התיכון.
זה שהיצירה "טובה" ומוכרת לא מחייב שאתה בהכרח תדע להעריך אותה. או להתלהב ממה שהקונצנזוס האיכותיסטי מתלהב ממנו. יכול להיות שהתיכוניסטים יאהבו את סטרוינסקי בגלל התפיסה המעניינת שלו של האטונאליות. יכול להיות שזה בגלל שהוא 'נחשב' 'פורץ דרך' ו'מרדני' ואולי גם 'הסתפר מוזר'. לא יודע. אין כאן ערבות לכלום.
במאקרו, אומר:
שום דבר לא ימחוק לשום דבר את העומק, אלא אם כן תתן להם.
השאלה היא למה אתה מזהה את עצמך עם ההמון הבור. 'לא יכולים לשמוע הכל', 'ככה ראינו באמ טי וי', ובאופן משלים- הויכוחים שעושה רושם שאתה מנהל, בעולם או בראש, עם אוהדי בריטני למינהם. אני אישית לא פוגש כאלה בחיי היומיום שלי, ומי שכן אני לא טורח אפילו לפתוח בפולמוס. מבחינתי אנחנו שונים קטגוריאלית.
באופן מוזר, אתה לא מרגיש שאתה נפרד מהם- אתה בקצה ה'אזוטרי' של המיינסטרים. המיינסטרים מחפש בידור' ומסתפק בהאצלת כמה להקות בודדות שיחפרו לו על הרגשות שלהם. ולתמחר להם את האמא. זה האלט-מיינסטרים האהוב עליך.
בינתיים המצב פרדוכסלי. כשלא תרגיש צורך להוכיח את הייחודיות שלך אז תוכל דווקא להפתח לדברים יותר ייחודיים (ע"ע דיונים על איך משהו שמישהו יגיד אודות להקה מסוימת יהפוך אותה בן רגע לחסרת ערך).
אה, ולהתקבע על אותה להקה מאז גיל 12. אין שום איכות אסתטית בעולם שתצדיק כזאת התקבעות/הזדהות/היאחזות/פולחניות. הפ! אל תגיד אין לך. זה בסדר גמור להתעניין גם בבן אדם שמאחורי היצירה, אבל שוב, עם איזהשהו מרחק ביקורתי או מודעות.
נושא:זה בדיוק מה שאני אומרת מאת: undertow (21:12 22/08/2010) בתגובה ל: לא התכוונתי אלייך בקשר לגארבג'
ואני מחזקת את אופק וקיש - הטענה שלי הייתה שאין זה משנה הקונטקסט, יכול להיות שמדובר בסטרווינסקי באותה מידה שמדובר בקולטריין או רדיוהד - כל האמנים האלה יכולים להיות נושאי שיח ומושאים של מתבגרים ואין זה מוריד מערכם. לכן אני אומרת שבעיניי אין דבר כזה להקות תיכון מובהקות כי תמיד יהיו לך פאנקיסטים בני 30 פלוס שיהיה להם מה להגיד על גרין דיי.
ניסיתי לומר שצורת ההתדיינות והבעת ההערכה נוטה להיות יותר משולהבת ואבסולוטית בגיל ההתבגרות, לא משנה באיזה אמן או ז'אנר מדובר ושזהו ההבדל המרכזי בין מוזיקה בגיל לתיכון לגיל מבוגר יותר.
מאידך גיסא יש הרבהמבוגרים שהם גם יכולים להיות מאוד ראש בקיר בנוגע למוזיקות מסוימות. אז אני טיפה חוזרת בי מההערה האחרונה.
נושא:נראה לי שאני מסכים עם שניכם בגדול מאת: אנגלופיל (21:36 22/08/2010) בתגובה ל: זה בדיוק מה שאני אומרת
ועדיין, הסתייגות לקיש - אם הכרתי להקה מעולה בגיל 12 ונשארתי איתה כי היא מעולה, למה זה פסול? התמזל מזלי והכרתי את אוקיי קומפיוטר בגיל 12. ואם הייתי מכיר בגיל 12 את סרג'נט פפר או את טראוט מסק רפליקה? למה זאת התקבעות?
אני לא "מזהה את עצמי עם ההמון הבור", נהפוך הוא. אני מסכים גם שזה עניין של צירוף נסיבות, ועדיין רדיוהד חידשו גם אם לא הייתי אוהב אותם בכלל. לא ככה? ואני בקושי מתעניין באנשים שמאחורי היצירה. לא יודע למה פירשת ככה.
אני בכל זאת רוצה לחזור לנושא שהתחיל את הכול - זלזול ששמעתי בשרת (ואמנם פחות בקרב משתתפי הדיון הזה) כלפי להקות רק כי אהבת אותן בגיל מסוים. זה מבטל כל פרמטר לשיפוט איכותני. "כן, ההפקה של גארבג' מעולה, הלחנים מצוינים ושירלי מנסון יופי של זמרת, אבל עזוב אותך בחייך, זאת להקה לתיכון" - זאת רדוקציה. ולא שזה כזה משנה לי את חוויית ההאזנה, אני פשוט עדיין מנסה להבין את העיקרון מאחורי זה.
מתחילה גם להתקבע בי התחושה שהכול זה פוזה באיזשהו מקום, ולא רק בתיכון. גם להיות דוקטור לפרנק זאפה בגיל ארבעים זה פוזה.
נושא:חוזר שוב - כל מקרה לגופו מאת: אופק (22:41 22/08/2010) בתגובה ל: נראה לי שאני מסכים עם שניכם בגדול
אתה נותן כאן את גארבג' כדוגמא, אז זו תהיה הנקודה להתייחסות - כבר כתבתי בתגובה לביקורת שלך שהטקסטים של מנסון שאז רבע עבדו עלי היום לא עובדים עלי בכלל, שיש משהו שצורם לי באישה בת יותר משלושים שכותבת מפרספקטיבה של בת 15, הרבה צומי, הרבה "אני מסוכנת! אני אוכל לך את הראש ואטגן לך ת'ביצים! זרוק אותי! חבק אותי!". עכשיו, זה לא פוסל את גארבג' כלהקה לא אז ולא עכשיו, זה רק מה שמוריד מהערך החווייתי כמאזין. עכשיו, מקרה גארבג' הוא עמום ביותר. יש דברים שהם מובהקים יותר ל... נקרא לזה השרתיסט הממוצע, למרות שאין דבר כזה. נגיד אוונסס או טוקיו הוטל. אם מבחינת סטייל גארבג' שידרו משהו צעיר שגם אדם בו 20 פלוס יכול לקבל בכיף, אוונסס יותר מכוונים וקולעים לרוח של חבר'ה בגיל החטיבה-תיכון (ותראה מי הגיע להופעות שלהם בארץ). יש כאלה שאוהבים דברים כאלה, או שירי בריטני לצורך העניין, גם בגיל 25 וזה כמובן עניינם הפרטי.
הנה עוד הגדרה (עקומה) שאני יכול לתת למוזיקת תיכונים - מוזיקה שהיו מנגנים במועדונים שהלכנו אליהם באותה התקופה, שקיבלו בזמנו יחס של הארדקור מגניב במיוחד והיום זה נראה ונשמע דרדלה, כל מיני אנוק ומרידית' ברוקס כאלה. על שירים כאלו אני אצפה לשמוע טענה סטייל "עזוב, זה של התיכון"
נושא:אבל שוב! מאת: אנגלופיל (22:54 22/08/2010) בתגובה ל: חוזר שוב - כל מקרה לגופו
אתה מציג את זה כקביעה חד משמעית, זה לתיכון וזה לא. אפשר למצוא עומק גם באוונסנס אם רוצים, כמו השפעות של מוזיקה קלאסית ושל ביורק ופורטיסהד וכל זה. השאלה היא במה בוחרים להתמקד, במוזיקה עצמה או בתדמית ציבורית שנקבעת על ידי עיתונאים בעלי אינטרסים מסוימים (בין השאר, לקדם את עצמם ואת טעמם הטוב). "יש כאלה שאוהבים דברים כאלה, או שירי בריטני לצורך העניין, גם בגיל 25 וזה כמובן עניינם הפרטי" - על זה בדיוק דיברתי! אתה שם את אוונסנס ואת בריטני באותו הסל וזאת התנשאות. גם בעניין גארבג', התדמית של שירלי מנסון כ"מסוכנת" היא יותר במדיה ופחות במוזיקה עצמה; נכון שיש להם גם טקסטים "כאלה" אבל זה בא יותר מהכיוון הרגשי ופחות מניסיון לזעזע, יש כאן כעס על מערכות יחסים שלא עלו יפה.
לא חושב שאנוק ומרדית' ברוקס אי פעם קיבלו יחס של "הארדקור מגניב במיוחד", אבל אני לא אשפוט אמנים שאני לא מכיר לעומק.
נושא:תקרא לזה התנשאות מאת: אופק (23:21 22/08/2010) בתגובה ל: אבל שוב!
השפעות ושאר ירקות אפשר ליחס בלי יותר מדי בעיות וגם נסיבות מוצקות. מה, כריס מרטין מושפע מקראפטוורק, לא שמעת? וכל הצד האשכנזי של כוכב נולד ישבע בשמו של בוב דילן גם כן. למה לא להתמקד במוזיקה? פשוט מאוד ועל זה דיברנו כל הזמן הזה - כי לא בא לי, כי זה לא מדבר אלי ולמה לא לשמוע X כשאפשר Y. אני יכול לחפש שרידים להשפעות של פורטיסהד באוונסס, אבל למה לי בעצם? בשביל לנסות למצוא שם עומק שאני לא מרגיש אותו בכלל? וא בא לי לשמוע פורטיסהד, ובכן, נראה לי שאשמע פורטיסהד.
ואין לי בעיה לשים את בריטני ואוונסס ביחד כל עוד זה לא נוגע למוזיקה עצמה. שניהם מכוונים למקום גולמי ונעדר השראה, מבחינתי.
נושא:הכוונה היא לא תמיד אליך באופן אישי מאת: אנגלופיל (23:30 22/08/2010) בתגובה ל: תקרא לזה התנשאות
מה שלא מדבר אליך לא ידבר עליך, אבל להגיד על כל מה שאתה לא אוהב שזה "כמו בריטני" זה שטחי וחסר השראה בדיוק (אם לא יותר) מהמוזיקה עצמה. לקבוע "זאת מוזיקה לתיכון וזהו" זה קסלריסטי להחריד, ואני נגד הכללות וסטריאוטיפים גם בלי קשר למוזיקה - אפשר להיות תלמיד חטיבה/תיכון ולהיות אדם עמוק ומעניין, אפשר גם להיות בן אדם סתום בן ארבעים או שבעים. הכול הולך. כמו שלא צריכה להיות הפרדה בין מוזיקה (או בכלל תרבות) גבוהה ונמוכה, כך גם לא צריך לשפוט דברים לפי גיל.
נושא:טוב אז הפעם אני אענה לכם בנפרד מאת: אנגלופיל (23:54 22/08/2010) בתגובה ל: אולי תתייחס למה שאמרתי?
"להכשיר את השרץ" - הנה שוב ההתנשאות חוזרת. כל מה שאתה לא אוהב זה "שרץ". יופי באמת. וזה אגב הרבה יותר גרוע מהקיצוניות השנייה, הדודיאיסטית, של "הכול שאלה של טעם". כי להגיד שאלה של טעם זאת קלישאה חינוכית ומנומסת אבל כזו שלפחות נותנת כבוד למאזין. שרץ לא. והרי בריטני היא סמל מוזיקלי אוניברסלי לכאלה מין "שרצים", ולכן יוצא שכן אמרת את מה שטענת שלא אמרת.
אני לא חושב על מוזיקה במונחים של גולמי או לא גולמי; או שזה טוב או שלא, או שמרגש או שלא. יש כמובן דברים יותר פשוטים לעומת יותר מורכבים, אבל כשזה טוב זה טוב.
ובפירוש שפטת, בין השורות, וראה הדוגמה "יש אנשים בני 25 ששומעים אוונסנס וזה עניינם" - זה כאילו היית אדיב מספיק כדי לתת לי רשות להמשיך לשמוע אותם, אבל עדיין גלגלת עליי עיניים.
נושא:אז דבר בכנות מאת: קיש (23:47 22/08/2010) בתגובה ל: אבל שוב!
1- תכלס אתה פשוט רוצה שיפסיקו לקרוא ל-5 האמנים האהובים עליך 'מוזיקת מתבגרים' נכון?
2 - במיוחד מאחר וגילינו שלא רק שמעת אותם בתיכון, אלא אפילו לפני זה?
3- ואתה מנסה להוכיח שהם לא, בצורה אובייקטיבית , בעוד ששאקירה כן?(מערכות יחסים שלא עלו יפה...? פאם פאטאלית רק במדיה אבל גם במילים?) אז לקבל את השונה... גם אם השונה הוא דווקא מיינסטרים... ולהמשיך לזלזל בשאר המיינסטרים. או זה או זה! תחליט! האפולוגטיקה שאתה מוצא לכל תועבה פופית שבמקרה מוצאת חן בעיניך תקפה לכל תועבת פופ אחרת שלא מוצאת חן בעיניך!
נושא:הא? מאת: אנגלופיל (00:02 23/08/2010) בתגובה ל: טאג
אם משהו הוא לא פופ, אז הוא לא פופ. נקודה. איך זה קשור לסטריאוטיפים או להימנעות מהם? אני יכול להחליט עכשיו לבטל את כל הקטגוריות הזאולוגיות ולהגיד שכל החיות בעולם זה כלב, אבל זה לא באמת ישנה את העולם שבחוץ.
כרגיל קיש מקל עליי ומחלק את דבריו לסעיפים.
1- אני רוצה שיפסיקו לקרוא לכל דבר מוזיקת מתבגרים. יש לך ביקורת נגד אמן או להקה? נמק אותה מתוך המהות המוזיקלית שלהם, אל תתנשא על אוכלוסיות שלמות. שים לב שאף פעם לא ירדתי על בריטני כי היא "למתבגרים", אלא מתוך המהות שלה. כך יאה.
2- כן, שמעתי אותם גם לפני התיכון. אני שומע רדיוהד מגיל 12, זאת אחת הגאוות הגדולות שלי בחיים. תבע אותי.
3- ובחזרה לסעיף 1 - ל-ש-פ-ו-ט ל-פ-י ה-מ-ה-ו-ת. את אותה ביקורת הייתי מפנה כלפי שאקירה גם אם הקהל שלה היה מורכב ברובו מזקנות בנות שבעים. ואני בכלל לא בעד לקבל את השונה בכל מצב, רק כשהוא טוב. לא טוב לדעתך? אל תקבל, אבל אל תגיד שזה בגלל התיכון.
נושא:הא. מאת: קיש (00:21 23/08/2010) בתגובה ל: הא?
השאלה היא האם אתה מתעקש לקרוא לחיה 'כלב' כשהיא בראש ובראשונה 'יונק'. ולהתעקש שהיא כלב ולא יונק. מעטיניה השופעים של המוזיקה הפופלרית. שנקראת מוזיקת פופ. גם אם המצאת לה קונוטציות, הגדרות, ותת סעיפים משל עצמך.
**** ושוב, כיוצא בזאת, כל הויכוח על 'איך-לקרוא-לדברים' הוא אנטי-מהותי במהותו. תיכוניסטי אפילו. ****
אולי השאלה הפרטית שלך היא האם יש לך קבעון לגיל התיכון, אבל זה אישי. אמנם לא כזה נדיר, אבל עדיין. אבל זאת כן חובתך לשים לב לדברים האלה בעצמך. זה לא באמת דיון על מוזיקה...
ואני יכול בשמחה לפרט את מלוא התכונות שמאפיינות מוזיקה תיכוניסטית, שלמען שמיא לא ידעתי שהוא ביטוי יותר טעון מ'גרוע', 'דבילי', 'אינפנטילי', 'רדוד', 'מעפן'.
לא, בעצם אין לי כוח, אני נוטה לחזור על אותו הרעיון כל פעם, הדיונים האלה סביב הגרעין האנגלופילי הקשה פועלים לא פעם בשיטת הבצל.
נניח ונאמר שיש בוסריות טקסטואלית. ויש מניפולטיביות רגשית, שבאה לידי ביטוי גם במלודיה וגם בהפקה, ד''א. אני אישית מעדיף הפקות צנועות יותר רוב הזמן, אז אני לא ה-פוסק העליון.אני אבל כן יודע שאני לא סובל הרבה מצורות הפקה שהתפתחו בעשור האחרון, כשאני חושב על זה. הכל מנופח ונוצץ ואין יותר פרופורציה לכלום. זה גם צורה למשוך תשומת לב בצורה מאוד מוחצנת ומניפולטיבית.
ודיונים בין מעריצים זה משעמם. אתה לא אוהב את רדיוהד בגלל המוזיקה שלהם, למרות שיש לה את המעלות שלה. הברית שלך איתם היא הרבה יותר יסודית-- מקור לגאווה אפילו!!!- היא משהו מהותי שאומר לך שאתה כמוהם. אפרופו אנגלופיליה.
אבל אם נגיד תודה שאתה אובססיבי לגביהם כי אתה אובססיבי, והסיבות הן אישיות, זה כבר יתן איזהשהו צוהר- אפילו קונטקסט. בינתיים הם מזוהים בתור 'איכות', ואתה 'חובב איכות', ורק בגלל זה אתה חולם עליהם בלילה.
כאילו, בלשון פיגורטיבית, כן?
נושא:בקצרה, כי אני מת לישון מאת: אנגלופיל (00:55 23/08/2010) בתגובה ל: הא.
כשאומרים היום למישהו ברחוב פופ הוא ישר חושב על בריטני. כמה פעמים נגיד? לא אני המצאתי את זה.
קיבעון לגיל התיכון? לא יודע. אני לא מתגעגע לתיכון עצמו אבל כן מתגעגע לתקופה שבה הייתי בתיכון, אם זה נשמע הגיוני.
להגיד על מוזיקה שהיא "תיכוניסטית" זה לא בהכרח סמנטית גרוע יותר מלהגיד שהיא סתם גרועה ודבילית, אבל זה כן יותר מתנשא. לא מספיק שאתה שומע משהו גרוע, אתה גם לא בוגר. כי בתיכון הרי אי אפשר באמת להיות בוגר וזה ברור, לא?
אז אתה לא אוהב הפקות נוצצות. אני כן. עדיין אפשר להתייחס לזה בתור פרמטר, לשפוט מתי ההפקה מוגזמת לעומת מתי היא חסרה, במקום להגיד תיכון. חשבתי בתמימותי שלזה אתה שואף, לדיון על המהות ולא על שם קטגוריה.
אני לא אוהב את רדיוהד בגלל המוזיקה שלהם? הא? טוב זאת כבר באמת האשמה דבילית. אני באמת בן אדם אובססיבי, לא קשה לנחש. אני מוצא שאובססיה נותנת טעם לחיים, אבל זה לא קשור. אין תחליף לתחושות שמתעוררות בי כשאני שם דיסק של רדיוהד במערכת ולוחץ פליי, גם אם ניקח בחשבון את כל מה שאמרת.
נושא:עוד כמה נקודות מאת: אנגלופיל (11:29 23/08/2010) בתגובה ל: בקצרה, כי אני מת לישון
ברור שרדיוהד גם נותנים לי תחושת זהות, עליונות על חובבי הפופ וכו', אבל כל זה לא היה אפשרי בלי המוזיקה עצמה. אני לא כל כך בטוח שאם לא הייתי מגלה את רדיוהד לבד אלא היו מנסים לדחוף לי אותם כאלטרנטיביים וחדשניים עדיין הייתי אוהב אותם כמו היום.
ואני אתן דוגמה אישית שקרתה לי לא מעט: קרה לי לא פעם ולא פעמיים שראיתי סרט וחשבתי שהוא בסדר. לא יצירת מופת אבל בסדר. אחר כך קראתי באינטרנט את כל הביקורות על אותו סרט וראיתי שיש קונצנזוס בין המבקרים שזה אחד הסרטים הגרועים ביותר אי פעם. בלי שאני ארצה, הדעה שלי כבר משתנה ואני לומד לחשוב על הסרט כגרוע, עד כדי כך שאני ממש נזכר בסצנות מתוך הסרט ומעריך אותן מחדש כגרועות, גם אם חשבתי שהן בסדר בפעם הראשונה שצפיתי בהן. ייתכן שזה גם מה שקרה לחלק מבאי השרת (אם כי לא בהכרח אופק ואנדרטואו) - הם פשוט שמעו כל כך הרבה את הפמפום הזה על להקות מהתיכון, שזה גרם להם להערכה מחודשת שלילית של גארבג', גם אם בזמן אמת הם נהנו מאוד לשמוע אותם.
נושא:הו הא! מאת: אופק (16:28 23/08/2010) בתגובה ל: הא?
במקום להיכנס איתך לפלפולי ההגדרות החביבים עלינו, אני מעדיף לדבר עלייך, שהרי לשם כך נתכנסנו. זה די ברור לי שנושא השיחה פה הוא בעצם אתה, ולשם הדיון היה מכוון מלתכחילה, אז ללא שהיות נוספות.
תמיד בשרשרת הדיונים האלו מגיע הקטע שבו אתה כבר לא מתייחס למה שאני אומר, אלא למה שאתה מייחס לי, סטייל מה שאני לא אוהב זה הכל בריטני. אני אומר את דעתי ואתה בוחר להתייחס לזה כהתנשאות (בזמן שאני לא שולל שום שמיעה של שום דבר) ולא מראה כבוד לבחירות ולטעמים שלי, אז לשם מה הדיון? אתה מנסה לאנוס אותנו להכיר בדברים שלא נראים לנו ומאשים אותנו על דעותינו. זה אפעס, קצת טינאייג'רי, לא? מצד שני, אם לך לא בא לשמוע משהו, אז זה בסדר ולגיטימי וכל סיבה שתביא היא מוצדקת, מ"זה לא רלוונטי אליי" ועד "מוזיקה ישראלית לא שווה התייחסות כי לא היה ולא יהיה אוקיי קומפיוטר בעברית". אז מי בדיוק מתנשא פה? אף אחד פה לא בקש ממך להצדיק את את עצמך, מה שכנראה מאוד חשוב לך לעשות מול השרתיסטים האיכותיסטים, אבל אנחנו כן מבקשים ממך שתתייחס לכל הסתירות במה שאתה אומר ודורש. אובססיה לדעתך זה דבר שנותן טעם לחיים? מה לגבי יחסים שקצת יותר מכבדים את דעתו של האחר, או שזה לא נכלל בספר הנימוס וההלכות הבריטי?
אני לא "אונס אתכם" להכיר כלום. מי שלא אוהב, שלא יאהב, אבל לפחות שלא יאהב מתוך המהות של הדברים ולא יגיד "זה מתאים לתיכון", כי זאת התנשאות. זה כאילו מי ששומע אוונסנס הוא אוטומטית לא אינטליגנט, שהרי זה רק לתיכון, ואם יצא שאדם גם שומע אוונסנס וגם בדיוק לומד בתיכון, אז בכלל הלך עליו, שהרי אי אפשר להיות גם תיכוניסט וגם אינטליגנט, וזה ידוע. אולי אני לא מצטט אותך במדויק לגמרי אבל כן אמרת שזאת מוזיקה לחטיבה ולתיכון, וזאת התנשאות, אין דרך אחרת לסובב את זה. אז אתה אומר שאתה לא שולל את זה אבל עדיין מתייחס לזה כ"מוזיקת תיכון" ו"שרץ". להגיד "שרץ" זה האם-אימא של ההתנשאות. אפשר להגיד גם "למרות ההשפעות של ביורק ופורטיסהד עדיין אוונסנס לא ברמה שלהם, ולא עושים לי את זה", וזאת יופי של טענה, אבל אתה קורא לדברים שאני אוהב "תיכון" ו"שרץ" ואחר כך דורש יחס של כבוד. טול קורה. בוא נשנה את שם האתר ל"השרץ העיוור - אתר לאנשים שאוהבים להתנשא מעל אמנים מוכשרים כי הם 'תיכון', אבל מעזים להגיד ש'טוקסיק' הוא גאוני". ואם יש סתירות במה שכתבתי, תראה לי ואני אתייחס.
דווקא היום קראתי בגלריה על להקה ישראלית שמושפעת מרדיוהד ועושה דברים מעניינים, אז אולי יש עוד תקווה.
נושא:נקודה אחרונה מאת: אופק (00:49 24/08/2010) בתגובה ל: אני "אונס אתכם להכיר"?
"בוא נשנה את שם האתר ל"השרץ העיוור - אתר לאנשים שאוהבים להתנשא מעל אמנים מוכשרים כי הם 'תיכון', אבל מעזים להגיד ש'טוקסיק' הוא גאוני"
זה כבר זלזול בכל מי שטרח והשקיע כאן בתגובות כלפייך.
נושא:אוי אוי מאת: קיש (02:22 24/08/2010) בתגובה ל: אני "אונס אתכם להכיר"?
1- אני מציע פורמט חדשני, שלא לומר רטרו. מותר להתנשא. מה דעתכם???
אם הצבנו סולם איכויות, לא יציב ככל שיהיה, אנחנו עובדים עם מימד אנכי, שיש בו גבוה ונמוך, ומי שגבוה מתנשא לגבהים.
אם תצליח להצדיק את ההתנשאות, כל הכבוד. בעקבות גדי ז"ל היקר שיניתי את הפרספקטיבה שלי לגבי הקיור, נגיד.
2- העובדה ש'תיכון' זאת נקודה ככ גדולה אצלך, שמצדיקה שרשור מוגזם לפי כל אמת מידה, מראה שזה משהו מאוד אישי.
3- מבחינתי אפשר להכליל תחת מוזיקת תיכון כל דבר שהוא מניפולטיבי, אינפנטילי, היסטריוני, כללי, מתחסד, מתיימר. אלה התכונות שמתקשרות אצלי לחוויות הגרועות שבתיכון.
אוונסנס שמוונסנס. אם האמן עונה על זה, הוא צ'יקמוק בוסרי. אקרא לו אמן תיכון, אקרא לו ק'ג'אגוגו. זה באמת לא חשוב.
אנגלו, בפרספקטיבה הכללית, אה לא תצליח לגרום לאנשים לא לזלזל באמנים שאתה מעריך. מקסימום תוכל לגרום לכמה מגיבים לצנזר את עצמם או להתעלם ממך. יש לך תחושה של קונספירציה נגד אוריל ובעד ביונסה? לך תוכיח. בינתיים רק הצלחת לומר שיש כאן התנשאות. שזה בוא-נגיד-אולי-טיפלה סותר את הקביעה שלך ש*ז'אנר שלם* הוא יותר איכותי *בהגדרתו*. שזה, במקרה ולא שמת לב, אמירה שההתנשאות שבה רק מתחרה עם חוסר הביסוס המוחלט שלה.
*יש תיכוניסטים חכמים. יש! ואם הם שומעים מוזיקה טובה, אז יופי. סוף פסוק!
*הרבה תיכוניסטים, ואף תלמידי חטיבה, מאזינים לזבל שמיועד לפלח השוק שלהם. מאפייניו שונים, אבל בכולם יש חיבה להיסטריוניות ומלודרמה מהפופיק, יחד עם לוק מוקפד וקל לשיווק. אלו מאפיינים מחורבנים לכל אומנות באשר היא, בלי קשר לקהל היעד.
* לא רוצה כאן לחצות קווים או משהו, אבל אובססיביות זה מאפיין קצת בוסרי, של חשיבה טוטלית, גסה, שחורה-לבנה. זה טוב באומנות. אם יש לגבי זה איזה ראיה אומנותית, שלא סתם פועלת את האובססיביות אלא גם עושה עם זה משהו מעניין. אחרת זה ... מניפולציה.
* לחזור על זה? אם היית חובב איכות אמיתי לא היתה לך נאמנות לאף אמן.
נושא:באמת שלא התכוונתי לבעוט בשום דלי מאת: אנגלופיל (11:45 24/08/2010) בתגובה ל: אוי אוי
אבל איך אתה אומר אופק? זה ציטוט משלב שבירה. בן אדם קורא למוזיקה שאני אוהב שרץ - לא לא טובה, לא גרועה, שרץ! - ועוד דורש יחס מכבד אחר כך?
(אני כותב את התגובה הזאת מהמשרד. לידי עובדות שתי בחורות מצודדות שמענגות אותי כל יום בהשמעה של סיאמיז דרים ישירות מהמחשב. טוב לראות שעוד יש אנשים איכותיים בעולם.)
1- כן, בפירוש מותר להתנשא. על כל דבר. רק שתהיה להתנשאות הזאת בסיס. לפסול מראש מוזיקה כי היא "תיכון" מבלי להתייחס בכלל למהות שלה זה לא בסיס.
2- לכאן ולכאן. זה דבר שמפריע לי כי הוא חוזר, כי גם בתיכון בן אדם יכול להיות איכותי. ועל זה הדיון, על ניסיון לצאת מהגדרות ולהתייחס למהות של הדברים. חשבתי שאתה בעד.
3- אבל! אם הסכמנו שגם מוזיקת התבכיינות לבנה עם גיטרות יכולה להיות טובה, הרי שגם מוזיקה היסטריונית ואובר-דרמטית יכולה להיות טובה כשהיא טובה. להקה יכולה להביע רגשות בהגזמה ועדיין לרגש; מוזיקאי יכול להביע רגשות בעידון ובלשון המעטה ועדיין לא להזיז לאף אחד רגשית. אם הסלוגן של דודי זה "הכול שאלה של טעם", מהיום אני מאמץ את ה-catchphrase "הכול שאלה של מהות".
לא אמרתי קונספירציה. כן אמרתי שצרובה משום מה לאנשים בראש תודעה כוזבת, קונצנזוס שגוי שאומר שביונסה איכותית לז'אנר שלה ואווריל ילדותית, שזה פשוט קשקוש. וזה לא רק בשרת שאני היחיד שמצדד באווריל וכולם משתפכים על ביונסה. בתחילת השנה ראיתי בחלק ב' של הארץ כתבה שכולה השתפכות על ביונסה בכל המישורים, ולהזכירך חלק ב' של הארץ לא אמור לעסוק במוזיקה בכלל, זה מוסף פוליטי-חברתי. על אווריל לא היו משתפכים ככה וזה מקומם. ביונסה יכולה לשבת על האסלה ולצרוח "אני נמסה", אם היא תעלה את זה ליוטיוב כל המבקרים ישר יבואו ויקראו לזה שיר הפופ הגדול של העשור. (לא גזענות חלילה, סתם אנטי-הייפ). לדעתי זה שוב רצון להיראות פלורליסטים, להראות שאתה פתוח למוזיקה שחורה אבל לשמוע את הדוגמה הכי פופוליסטית ולא להתעמק במוזיקה השחורה המאתגרת באמת. זה שווה דיון נפרד.
ושוב, שוב, שוב: מעולם לא אמרתי שכל האלטרנטיב איכותי. אמרתי שהוא *אמור* או *שואף* להיות כזה. יש המון זבל באלטרנטיב, זה נכון, אבל בהתחלה לפחות הוא שאף לשונות איכותית.
* נכון.
* שוב, היסטריוניות ולוק מוקפד יכולים להיות גם טובים. הרבה סוגי מוזיקה שנחשבת לאיכותית מבוססים עליהם, אפילו קלאסית ואופרה. זה לא אומר שיש להקות שחייבות להיות מסומנות כך שמי ששומע אותן הוא תיכוניסט בנפשו שלא מבין מהחיים שלו.
* משתדל לעשות עם האובססיה גם משהו אמנותי (וראה ביקורות מסוימות בשרת), לא תמיד זה יוצא. גם זה שווה לדעתי דיון נפקד.
* שוב - נאמנות לאמנים ולהקות היא שאלה של רגש. ניסיון לבטל את הרגש בהאזנה למוזיקה מביא לסגנון כתיבה ריקני ויומרני שרק מנסה להרשים בניימדרופינג מיותר.
נושא:לא הבנת אותי נכון, אנגלו מאת: DavidIs (12:22 24/08/2010) בתגובה ל: באמת שלא התכוונתי לבעוט בשום דלי
לגבי אימרתי ש"הכל זה טעם".
א- ברור שיש בזה משהו, כמובן, למרות הכל הרבה במוזיקה היא עניין של טעם אישי.
ב- אבל דעתי בעניין דווקא כמעט הפוכה- שמוזיקה היא המון עניין של טעם נירכש, ולא אישי לגמרי.
כמו שאמרתי- לא יודע כמה חובבי ארקייד פייר מסוגלים לשמוע גרין דיי.
שוב- מכליל ? אולי. אבל גם עדיין לא בטוח שחוטא לאמת, שחשובה מכל.
ג- אני באמת חושב שמלודיה חזקה, טובה, מרגשת, סוחפת- תתפוס לא אחד, שניים, אלא ר-ב-י-ם, כל עוד מי שצריך ייחשף לכך.
כך למשל- היית רוצה שארקייד פייר ינוגנו יותר בגלגלצ, 88 וכו' וכו', ופחות במשחקי כדורגל.
אז איך יש כאלה שאוהבים את הפרץ'ים, והרבה דרייק ממוסחר ? לרוב אלה צרכנים של סינגלים ורדיו, פחות אלבומי אולפן.
ומה לעשות, כן- אותם אנשים (גם תיכוניסטים), א-ם מישהו קרוב היה מכיר להם ת'דברים הנכונים, לאט , בהדרגה ובזהירות אפשר להפוך לדעתי כל טעם ל"נרכש" (וראוי, ולא יומרני, ובוגר), מהסיבה הפשוטה שכמעט כל אדם ייתרגש מה1 של ארקייד פייר וכו' וכו' וכו'.
(לדעתי, וא-ם ינסה ברצינות).
ויש מספיק פופ איכותי בחוץ. שלדעתי לא מספיק ברדיו הישראלי מכירים ומשדרים.
דוגמאות- אחרונים של פטריק וולף, WHB וכו'.
המיינסטרים בניינטיז היה יותר פתוח ואיכותי, ג-ם כי שירים ממש חזקים נכנסו ל MTV.
הרבה תלוי ברדיו וב MTV. לצערנו.
גם צריכת התיכוניסטים.
האם גם הדור הצעיר הופך בהדרגה ליותר ויותר שטחי ? גם קצת. וזה לא רק המוזיקה, כן.
נושא:"תודעה כוזבת, קונצנזוס שגוי"?????????? מאת: קיש (13:33 24/08/2010) בתגובה ל: באמת שלא התכוונתי לבעוט בשום דלי
* "תודעה כוזבת, קונצנזוס שגוי"?????????? לא נשמע לך קונספירטיבי?
ומי אתה שתחליט מה נכון אבסולוטית?
עוד דוגמא לדבר וסתירתו שקיימים באותו משפט.
* יחד עם 'שואף לאיכות'...
הרבה ז'אנרים שואפים לאיכות. סליחה, לכל ז'אנר ראוי יש את נושאי הדגל האיכותיים שלו.
מעבר לזה שה'שאיפה' הזאת היא הבוסריות בהגדרתה, אתה כאן לקחת בעלות על תכונה אוניברסלית. במקרה זה פלח שוק שמייצג את הדמוגרפיה שלך. במקרה זה אתנוצנטריות. וזאת אפילו לא האתנוס שלך.
* אוקי. דיברתי כבר על מהות. היינו הך. לא שונאים דברים כי הם נחשבים לתיכוניסטים. אם המוזיקה קודם כל מעפנה, אז מתייגים אותה כגרועה, בוסרית, תיכוניסטית.
* אני אישית פשוט לא השתכנעתי מאף טיעון שנתת לגבי לוין. אבל כל השיח שלך הוא מול משוכנעים במילא. תאהבו אותה כאמן, ואז תעריכו את האלבום.
**אני אישית חושב שאתה אוהב אמנים הרבה יותר ממה שאתה אוהב מוזיקה.
* כשכולם גומרים את ההלל על ביונסה ומתעלמים מכך שהשירים שלה חוזרים על עצמם ומעבירים מסרים שמרניים, אבל מבקרים את אווריל רק על בסיס התדמית שלה שנוצרה על ידי עיתונאים, ודאי שיש כאן תודעה כוזבת וקונצנזוס שגוי. אם אתה באמת בעד לאהוב מוזיקה ולא אמנים, הרי לא יכול להיות שכל החומרים של ביונסה טובים עד הסוף וכל החומרים של אווריל גרועים עד הסוף. אני אבל מסוגל למצוא איכות בסינגלים מסוימים של ביונסה שאני מכיר ואחרים לא שמים לב לאיכויות של אווריל. זה ההבדל.
* הז'אנר כשמו כן הוא, אלטרנטיבי ועל כן נוצר מתוך אג'נדה מסוימת, שהיא להוות אלטרנטיבה גם לפופ החלול וגם לרוק המיינסטרים המשעמם. כמובן שבכל ז'אנר יכולה להיות איכות אך לא כל ז'אנר נוצר מתור שאיפה לאיכות כמו אלטרנטיב (וממש לא בא לי לחזור לגסויות שאתם טוענים שמאפיינות את התפתחות הרוק'נ'רול). ולטענה על אתנוצנטריות אני לא מתכוון בכלל להתייחס. אני לא בעד דמוגרפיה מסוימת, אלא בעד איכות. יש איכות גם בז'אנרים אחרים? נגיע אליהם, אבל אלטרנטיב זה הז'אנר האהוב עליי.
* זה נכון אבל לא צריך להשתמש במילה תיכוניסטית, כאילו כל התיכוניסטים כאלה. אפשר פשוט להגיד - במילים האלה ממש- שהיא גרועה ובוסרית.
* אם לא השתכנעת חבל, אבל השיח שלי הוא ממש לא מול משוכנעים. אם הצלחתי לשכנע אחרים לאהוב את אווריל כשהם לא אהבו אותה קודם אני שמח, אם לא לא נורא. לא כל ביקורת בשרת תשכנע את כולם.
** מבחינתי אין הבדל בין "לאהוב אמנים" ו"לאהוב מוזיקה". טבעי שאם אמן הוא טוב בעיניך תרצה להשקיע בו כמה שיותר.
נושא:עוד אחד מאת: קיש (17:22 24/08/2010) בתגובה ל: Evan Essence
העובדה היא שדיונים על שקירה/ביונסה/ברטיני/אברי/קריסטינה מעסיקים אותך המון, וזה אותי אישית מתמיה, כי אני לא נותן להן סנטימטר של מחשבה או אבחנה מעבר לדיוניונים האלה. אני כן חושב שביונסה מגיעה ממסורת של זמרות נשמה, למרות שר'נ'ב נהיה מסולסל ומטופש בעשוריים האחרונים, בערך כמו פופ המזרחי בארץ. והיא גם הכי מושכת לטעמי האישי מאוד מאוד. אבל באמת לא אמרתי שהיא הזמרת הכי טובה בעולם, מקסימום שיכול לצאת תחת (חא!) ידיה שיר שאני אפילו אחבב, מה שלא קרה מעולם עם אף אמנית טין פופ. משמיעה, שב ילד!, לא בגלל ש'אסור' או שזה יהרוס לי את הפריזורה. כי זה משעמם, מנופח, צפוי, בוסרי.
להפך, אם אגלה משהו מפתיע לטובה, הייתי ממנף את זה לקריאה אנטי-חתרנית חתרנית ויוצא סופר פוסט היפסטר! לצערי, זה לא קרה.
אז--- לא מבין באיזה חוגים אתה מסתובב שזה ככ בוער לך. אני אישית ממש לא נתקל בהם. בוא ונגיד שיש ויכוחים אחרים שהיית יכול לכלות בהם את זמנך.
בין מבינים במוזיקה, ולא צרכני בידור-פופ. אפשר להדיין על מי הכי איכותני מבין בדרני הפופ אבל זה ממש לא דיון מעניין, אם אתה לא צרכן פופ. *אם*.
נאמנות זה ההפך מראיה ביקורתית. לא, לא 'תגיע' לאף ז'אנר חדש ככה. רצונך הוא למצוא צידוקים איכותיסטיים למה שאתה אוהב במילא וככה להעלות את המניות שלהם.
***"אני לא בעד דמוגרפיה מסוימת, אלא בעד איכות. יש איכות גם בז'אנרים אחרים? נגיע אליהם, אבל אלטרנטיב זה הז'אנר האהוב עליי."***
רבות הסתירות מלהתייחס. חשבת פעם *למה* אשכנזים מתיימרים ובכיינים מהמעמד הבינוני-עליון *במקרה מוחלט* מעניינים אותך? לא? אף פעמון לא מצלצל? לא מוכן להודות בדמיון התרבותי, שלא לומר ביוגרפי? כי הם איכותיים, ואתה הרי איכותי? זה כל מה שמצאת? לוגיקת פישדיקס מעגלית.
יש כאן כל הזמן מוטיב חוזר של אי יכולת לשחרר- וכתוצאה- חוסר יכולת להתפנות לדברים חדשים. כי אתה עסוק בללפות חזק-חזק את אותם חברה עוד מגיל 12.
לכל אדם יש את גבולות הסבלנות שלו, במיוחד ברוק, שהאגו של המבצע הוא כנראה הדבר שהכי מבחין בין אמנים (הוא כתב את השירים בעצמו! והוא היה על הרואין! והוא נגמל! והוא כתב על זה שיר ממש כואב! כי הוא נורא רגיש!). אני רק מרגיש שזה לא מאוזן ע"י סקרנות לעולם, אלא להפך, המוזיקה היא מין שמיכת בטחון. ואם תקשיב לה מהפרספקטיבה הזאת, תגלה שהיא אומרת לך בדיוק את זה- להפתח לעולם.
מזל שאתה לא אובססיבי לגבי מוריסי. שיש לו את המעריצים הכי אובססיבים בעולם, כן?
נושא:תשמע צ'יפופו מאת: אנגלופיל (18:04 24/08/2010) בתגובה ל: עוד אחד
"העובדה היא שדיונים על שקירה/ביונסה/ברטיני/אברי/קריסטינה מעסיקים אותך המון" - סליחה?! אם תבדוק טוב-טוב את הדיון הזה מהתחלה תראה שאתה זה שהזכרת את ביונסה ושאקירה ראשון ולי ממש לא היתה כוונה לדבר עליהן. מה שכן, יפה לשמוע אותך אומר "לטעמי האישי מאוד מאוד" בלי להישמע דודיאיסטי.
אפשר גם להתמנף למציאת אמנים חדשים וגם להישאר נאמן למה אני אוהב. אין פה סתירה. אבל בגלל שהאלבומים הראשונים ששמעתי ואהבתי הם באמת באיכות מאוד גבוהה קשה יותר למצוא אלבומים שישוו להם או יתעלו מעליהם. אם בשנות התשעים הייתי מתלהב מ-13 של בלר ואומר "בריטני בחיים לא תוציא אלבום ברמה הזאת", היום אני מתלהב מ-13 של בלר וממלמל בעצב "קייזר צ'יפס וארקטיק מאנקיז בחיים לא יוציאו אלבום ברמה הזאת". בעיה.
"אשכנזים מתיימרים ובכיינים מהמעמד הבינוני-עליון" - אז אפשר להסתכל על זה ככה, במבט ציני וקישי, אבל אני יכול להביא עשרות דוגמאות לשירים מהז'אנר שיסתרו את הסטריאוטיפ הזה. גם משירי הפאמפקינס. אבל כן, הזדהות היא דבר שחשוב לי מאוד במוזיקה, ובלי זה אין חיבור אמיתי אליה אלא רק הערכה חיצונית. זה טוב כי מלא אנשים חתמו לי שזה טוב, לא כי הרגשתי משהו אמיתי בפנים כלפי היצירה. ובזה אני לא רוצה.
ובאמת שאני נפתח המון למוזיקה חדשה שאני לא מכיר, אחרת לא הייתי צריך לקנות מעמד חדש לדיסקים כל כמה שנים, אבל זה צריך לבוא מתוך התלהבות אמיתית כלפי היצירה, אחרת אני צריך להכריח את עצמי לאהוב כי זה קונצנזוס, כי מי שלא אוהב את בואי ודילן יועף מהשרת לאלתר. זה מה שאני מתקומם נגדו.
נושא:הי יא מאת: קיש (22:53 24/08/2010) בתגובה ל: תשמע צ'יפופו
* אז קודם כל רציתי אולי להתנצל על לשון קשה שאולי יצאה יותר משתלחת ממה שהתכוונתי- הרי הרבה ממי שאני זה בכיין לבן ממעמד הביניים, והערוץ המרכזי שלי למוזיקה היה בהתאם, למשך שנים רבות.
מה שכן, כשמודעים לזה, וזה בכלל לא קישי וציני, אז זה נותן לאדם תמונת מצב לגבי עצמו, וגם פרספקטיבה לגבי אנשים מתרבות/מצב/מעמד אחר. וזה בתורו אומר לך משהו יותר יסודי על מה זה להיות אדם בעולם.
אישית, הייתי מרגיש במקומך שהטעם שלי מאוד צפוי ומוכיח את הנישות בטאוור.
* אף אחד לא יעיף אותך מהשרת על אי הערכת בואי בואך דילן. אבל אם לא הבנת *מה טוב בהם* אז פשוט חסר לך ידע בסיסי. אני לא אכנס לדיון על אלקטרו עם אף אחד, למרות שזה קודח לי במוח וזאת דעה. וכן, הרבה ממה שאתה שומע זה ריד/בואי/איגי/דילן דור רביעי, מכובסים ומחופשים, וחוסר היכולת שלך להזדהות איתם מראה, לא יודע, או על עצלנות וחוסר מוטיבציה, או על היעילות של השיווק העדכני.
*לא צריך יותר לקנות דיסקים בשביל לשמוע מוזיקה. זאת הזדמנות. להשוות מוזיקה עם קניין זה נחמד, אבל זה לא אומנות. ותחשוב על זה, ייאהאייאאהאייאהאי.
* סתם לצורך הדגמה נוספת: אם היית אוהב חידושים, כמו שאוקי קלקולטור היה, בטח לא היית חוזר ומדבר על אותו אלבום ברציפות 13 שנים. היינו, אתה לא אוהב חידושים כשלעצמם. אבל כשרדיוהד מחדשים, אווו אהההה חידוש.
* לגבי בצורת המסטרפיסים: כשמפנים אותך למאסטרפיסים אחרים אתה נוטה לקרוא לאנשים סנובים שרתיסטים. כשאומרים לך שאוריל זה טין פופ קניוני אתה קורא לאנשים סנובים שרתיסטים. כשמוצאים ערך בביונסה אתה אומר שהם לא מבינים במוזיקה כמוך. ואני לא רוצה לדבר על ההדיוטות הגלגלציים.
*"שנים, אבל זה צריך לבוא מתוך התלהבות אמיתית כלפי היצירה," דיאלקטיקה עדינה. גם כי יש הבדל בין נאמנות ללהקה לבין התלהבות מהיצירה- למעשה זה הפכים. גם כי השאלה האמיתית היא מאיפה ההתלהבות שלך ולמה.
באופן אירוני אתה לא מדבר דווקא על זה. להגיד 'זה טוב', או אפילו 'לדעתי זה טוב'- לא נחשב. כנ"ל "מרגש" "מסעיר" "מקפיץ" "עמוק".
אם תהיה מודע גם למה גורם לך להתעלם מיצירות, תוכל לשחק עם זה , במיוחד אם זה קשור לדברים יחסית שטחיים לרוק- הפקה ואימאג' ציבורי (שכותבת את השירים שלה ושלא אכפת לה מאימג', כמובן). ככה תוכל להחשף יותר ולהתלהב מיותר דברים.
*בכוונה שמתי שם את ההרואין, כי כל השאר כן מעניין אותך. וזה רלוונטי למוזיקה כשם שההרואין רלוונטי.
נושא:אז מה בעצם אתה מנסה לומר? מאת: אנגלופיל (23:21 24/08/2010) בתגובה ל: הי יא
* אני אנסה שנייה ללכת עם קו המחשבה שלך, ולו רק כדאי להבין אותך יותר טוב - נניח ויש שני אנשים, שניהם באותו גיל, שניהם אשכנזים ושניהם ממעמד בינוני-גבוה. שניהם מאוד אוהבים מוזיקה עם כל הלב, אבל כל אחד מהם אוהב סגנון אחר - אחד אוהב אלטרנטיב והשני היפ הופ. עכשיו, לפי מה שאתה מנסה להגיד, זה שאוהב אלטרנטיב הוא לא בסדר, כי הוא אוהב את מי שדומה לו, וזה שאוהב היפ הופ הוא כן בסדר, כי הוא אוהב את מי ששונה ממנו? ...?! וזה נשמע לך הגיוני? אתה מקשיב למה שאתה אומר בכלל?
וכמו שאמרתי כבר בעבר - כל אחד מקדיש את עצמו למשהו אחר, לא רק במוזיקה. אז כמו שאין רופא שמבין בהכול, אלא יש רופאי עור ורופאי אף אוזן גרון ורופאי רגליים, ככה יש גם חובבי אלטרנטיב וחובבי היפ הופ וחובבי אלקטרו וחובבי סרפ וחובבי פסיכדליה, וזה לא אומר שהבן אדם מקובע ו/או שואף לשמוע רק את מי שדומה לו בכוונה ומתוך אג'נדה מרקסיסטית נסתרת.
* זוהי תפיסה מאוד שמרנית וכואבת, שטוענת בעצם שאין שום דבר חדש באמנות כי הכול כבר נעשה. והנה באחת הכתבות המקושרות מעונג שבת מוסבר שבאיטליה אין כמעט אמנות מודרנית בדיוק בגלל זה, כי התפיסה הרווחת שם היא שכל יצירות האמנות הגדולות כבר נוצרו בתקופת הרנסנס ואין יותר למה לשאוף. האלטרנטיב מבוסס בדיוק על ההפך מזה, על חידוש וממש לא על מיחזור של העבר.
* אני פשוט רגיל ואוהב יותר לקנות דיסקים. לא ניסיתי לטעון חלילה שזאת הדרך היחידה לצרוך מוזיקה או אפילו הדרך הרצויה ביותר לצרוך מוזיקה.
* יש גם אלבומים אחרים שאינם של רדיוהד שאני מתלהב מהם בשל החדשנות שלהם ולא אכפת לי למנות אותם כאן, אבל זה פשוט ה-אלבום שהפך אותי לחובב מוזיקה ולכן יש לו יותר ערך רגשי בעיניי. אולי אנסה למתן את האזכורים לאותו אלבום, אבל לא נראה לי שזה יעבוד.
* מעולם לא קראתי לאף אחד סנוב שרתיסט כי הוא הפנה אותי למאסטרפיס, ומעטים השרתיסטים שאכן עשו זאת; אבל אני מדבר על חידושים ויצירות מופת מהשנים האחרונות. האם יש כאלה? פחות ופחות.
ושים לב איך אתה גורר אותי שוב לדיון על אווריל נגד ביונסה, ואחר כך עוד תגיד שאני העלתי את זה... נו.
* איך זה מנוגד וסותר? אני יכול להיות נאמן ללהקה בדיוק בגלל שאני מתלהב מהיצירה שלה. מעולם לא אמרתי "זה טוב" וזהו. הנה בתור דוגמה אני אסביר לך למה אני מתלהב מ-13 של בלר, סתם כי שמעתי אותו אחרון וצריך לתת לאוקיי קצת לנוח - כי האלבום הזה מערער על מסורות מקובלות של כתיבת שירים, כי אתה חושב ששיר יילך בכיוון מסוים אבל הוא נגמר באופן אחר לגמרי, כי כבר לא עושים כאלה יותר. אני יכול להרחיב עוד אבל זאת לא ביקורת על האלבום והאלבום הזה כבר תפוס בשרת.
* ומה זה כל השאר שמעניין אותי? דרישה בסיסית שהאמן יכתוב את שיריו בעצמו ויביע את רגשותיו? זה כל השאר העצום?
נושא:*נא למלא שדה זה! מאת: קיש (00:35 25/08/2010) בתגובה ל: אז מה בעצם אתה מנסה לומר?
* עכשיו באמת, שאני אבין אותך, *איך* מכל מה שאמרתי יצאת עם המשפט הזה? אני דיברתי על להתעניין ולהכיר יסודות של מספר דברים ולכסות שטח, אם מוזיקה נגיד מעניינת אותך, ולא מודלים לחיקוי. אני לא שומע רק היפהופ, אתה יודע את זה, וזה טיעון קש.
אז לא, אני לא מקשיב למה שאני אומר כי צריך להקשיב באופן *מאוד מסוים* כדי להסיק שאלו הם כוונותי.
*כל רופא עושה 5 שנים לימודי רפואה לפני שהוא מגיע להתמחות. במוזיקה, זה הפוך, מתחילים מההתמחות ומשם מרחיבים. הכוונה היא בסופו של דבר להבין משהו על בני אדם.
*המניק סטריט פריצ'רז הם מרקסיסטים מהפכנים קוקוריקו, לא אני. אבל אתה פשוט מתחבר אליהם כי הם בני דורך, ומדברים את השפה שלך , הא?
כנ"ל תום יורק שמתנגד ל'מדינת כל-ערביה' למרות שהוא 'אפוליטי', ודיימון אלברן המאמין באיכות האינהרנטית של התרבות הטהורה שלו. אה, וצ'מבהוומבה, שיגידו לי להפסיק עם התאוריות שלי על שיווק וקהלי יעד ופשוט לזרום עם המנגינות היפות. אה, ופלסבו, שלא אוהבים גסויות והתנהגות מינית ושימוש בסמים, כמוך. הזדהות עם המסרים של האמנים שגדלת איתם, שהם איכותיים במהותם, והחיבור שלך אליהם בכלל לא אקראי. ובכלל לא קשור להערצה, או לגיל הצעיר בו בחרת את גיבורייך. איי קן גו און.
* יש הבדל בין למנוע חידושים לבין לתקוע את הראש בעכוז של תום יורק. למעשה, כל פלוץ יישמע לך חדיש אם לא תכיר את מה שבא לפני. למה לא באמת? יש הרבה למה לשאוף אבל אם לא תדע מה קדם, אם לא *תתעניין ותאהב* את מה שקדם, תהיה תקוע בואקום פוסטמודרני. הויתור שלך מראש הוא העניין הבעייתי.
* יש משהו בקנייה (מערבית! חה) (ווסט, הבנתם?) (יש עוד מישהו שקורא את זה??) שהופך את המוזיקה מאומנות למוצר. יש לאלה דינמיקות קצת שונות. מוזיקה היא רוחנית, תבונית, דיסק הוא חומר, כסף. דינמיקות שונות, תחשוב על זה לבד.
* 13 של בלר אלבום טוב. השאלה היא למה אתה לא תתעניין באלבומים אחרים עם מאפיינים דומים. התשובה: כי הם לא בלר. "כותבים את השירים בעצמם" נכנס למגירה הזאת, של פולחן האישיות. זה לא קשור למפעלם המוזיקלי. יש הבדל עצום בין לחפש איכות מוזיקלית לבין תמיכה ו'השקעה' באומן ספציפי. זה בלתי נמנע ברוק, כי רוק זאת מוזיקה של אגו, דיברתי על זה.
.* שיעורי בית:
תפתח אובססיה לאמנים הבאים:
סמיתס- אין לך זכות מינימלית לניק שלך בלי זה, אני מזועזע שהגעת עד כה בלי ידיעת סמיתס, תנכית או לאו, על בוריה.
קיור- רומנטיקנים, תתחבר לזה .
בל וסבסטיאן- בגלל השמרנות, המלודיות.
לא יודע עוד מי- תפתיע.
מכיר את כל אלה? אז תכיר יותר טוב.
ותקרא את לסטר, באלוהים, אתה תאהב אותו.
נושא:Etaoin Shrdlu מאת: אנגלופיל (01:33 25/08/2010) בתגובה ל: *נא למלא שדה זה!
* גם לא אמרתי שאמרת שאתה שומע רק היפ הופ. שאלתי רק, וברצינות גמורה, מה רע להתעניין במי שדומה לך לעומת מי ששונה ממך. יש כאלה שמתעניינים במי שדומה להם, אחרים במי ששונה מהם ועוד אחרים בשניהם גם יחד, וזה לא מבטל אף אחת מהקבוצות הנ"ל כחובבי מוזיקה.
* אני מרחיב את טעמי, אבל זה לוקח זמן, ואי אפשר להכיר הכול. אני בוחר מוזיקה קודם כל לפי הרגש ולא לפי צורך אנציקלופדי-קומפליטיסטי, אך כמובן שלא אסתפק בלהגיד "זה מרגש" וזהו, חלילה.
* ?!?! לא מבין את הלעגנות הזאת. האם אתה רומז שאני צריך להזדהות עם כל דעה ועמדה של "גיבוריי"? (שאגב אתה קורא להם גיבוריי, אני מעולם לא השתמשתי במילה הזאת.) או שאתה דורש ממני חשיבה עצמאית, או שאתה רוצה ממני קונפורמיזם ושיעבוד למסורת ולקאנון הרוק והמוזיקה הפופולרית. תחליט.
* זה לוקח זמן! עכשיו גם לילה ואין לי אפשרות לקפוץ ראש לתוך ערימת תקליטי קראוטרוק. מה שירתק ויעניין אותי באמת, אני בסוף אגיע אליו. למה כל כך קשה לך להאמין?
* בלי פורמט הדיסק הפיזי אין ארטוורק והתפיסה של האלבום כמכלול מתדלדלת. ולא, זה לא חיובי בעיניי.
* יש לך המלצות לאלבומים דומים ל-13? יאללה זרוק אותן עליי. כתיבה עצמית זה לא פולחן אישיות, זה כלי להבעה אישית, שבלעדיו כל אחד אחר היה יכול לבצע את השיר. גם על זה דיברנו.
* את הסמית'ס אני מכיר ואוהב כבר איזה חודשיים, באמת באיחור כבד אבל הגעתי. הקיור מעולם לא עשו לי את זה למעט שירים בודדים, בל וסבסטיאן לא עשו לי את זה בכלל.
* ועכשיו שים לב - להגיד "אין לך זכות מינימלית להיות אנגלופיל בלי הסמית'ס", כמו גם קרובי משפחתו של הציטוט הזה "אין לך זכות להביע דעה על הפיקסיז אם לא הזדעזעת מסרפר רוזה" או "אין לך זכות לקרוא לעצמך חובב מוזיקה אם אתה לא מכיר את ריד/בואי/איגי/דילן", זה שמרני וקונפורמיסטי במהותו. זה כל מה שהאלטרנטיב וגם הרוק'נ'רול הקדוש יוצאים נגדו, להניח שיש איזו סמכות עליונה שכולם צריכים להכיר, ומי שלא לא נחשב. זה בדיוק ההפך מאמנותיות, יצירתיות ופריצת דרך. מבחינתי הזכות הגדולה בלהיות חובב מוזיקה בכלל ומשתתף בשרת בכלל זאת הזכות להגיד שמבחינתי פאראמור עושים לי את זה הרבה יותר מדילן, ומי שלא מסכים שיקפוץ.
נושא:תגובה להודעה בתגובה ל: מאת: קיש (09:48 25/08/2010) בתגובה ל: Etaoin Shrdlu
1* ברור שיותר קל להתחבר למי שדומה לך, אאכ זה פריקשואו. חד משמעית, אם אתה מסוגל להעריך ולהנות מדברים שונים, לעומק, להתחבר לסיפורים שונים אפשר לומר, אז המשרעת שלך יותר רחבה ופחות מוגבלת. וזה אומר שאתה מבין יותר במוזיקה.
2*"לעגנות"? באתי להראות לך את המופרכות של הטיעון שתה שולף, ש'בני דורך' יגידו לך יותר על החיים שלך ויהיו יותר רלוונטים עבורך, שזה מה שאתה אומר נגד אמנים ישנים.
אז באתי להראות שרוב הלהקות ש"רלוונטיות עבורך" מחזיקות במסרים שהם רדיקליים מדי בשבילך. מה שאומר אחד משניים- 1) או שאתה מסוגל להכיל הרבה סוגים של מסרים, ואז אין סיבה שתגביל את המוזיקה שלך על ציר הזמן.
או (2) שאתה בכלל לא מקשיב למילים באמת, והלהקות האלה הכה-מצויינות הן, כפי שאמרתי, תוצר של מפגש אקראי בינך לאמטיוי שלך. שקרה בגיל צעיר וקל להשפעה. שגרם להערצה עיוורת לחופן רנדומלי של להקות אלט-רוק מסחריות. שבזכותה תסבול לכל שטות שלהם.
3* לא יודע כמה זמן זה יקח. אני שומע אותך מטרטר את אותם שמות המון זמן, על האיכויות האלוהיות שלהם, ורק הם. ומתרץ הערצה טינאייג'רית בטיעונים של 'איכות'. והערצה ואיכות פועלות על מישורים הפוכים.
4*ברור שלא תקרא להם גיבורים או מודלים לחיקוי. אבל ככה אתה מדבר וככה זה משתמע.
5*סתירות:
ערכי הרוקנרול קדוש הם לשחות פרות- זה פרדוקס, מקווה ששמת לב. אם הערכים האלה היו חשובים אז רוקנרול לא היה הופך לקדוש.
*אבל רוק זאת מוזיקה די שמרנית. נגני הבופ והג'אז בכלל הסתכלו על זה בעין יותר צרה ממה שאתה תראה את אר קלי בחזקת טייסטו. זאת מוזיקה בהמית, שטחית, והמקורות שלה היו ד'א מאוד מאוד מאוד נאמנים לבלוזיסטים הישנים. ללבנים יש קטע עם אותנטיות, כידוע.
*ויש חלוצים ברוק כמו שיש והיו בז'אנרים אחרים.
*בורות היא לא מהפכנות, להפך, הרבה יותר קל להרשים את ההדיוטות שלא מכירים את השורשים.
בורות זאת לא דעה!! ושוב, אין שום דבר מהפכני בלא-להכיר (במיוחד אם בוערת לך האותנטיות של האמן!!!!!). זה רק גורם לשיוכים שגויים ובלבול במקורות.
ככה אפשר למחזר. אווו, דמיין לעצמך צעיר פוחז שלא שמע את רדיוהד מימיו, אבל מתלהב מלהקה שיצאה השנה שמחקה אותם בחיוורות! דמיין את עזות המצח! והוא אפילו לא מעוניין לשמוע את המקור, כי זה חופר לו על דברים מן העבר.
*עזוב את מה שאומרים בשרת. זה *אמור* לעניין אותך, וזה לא. וזה קשור לדבקות הפרסונלית שיש לך לאי אלו אמנים, שעם חלקם כרתת ברית דמים עוד לפני גיל המצוות, ואין לך פרספקטיבה לגביהם.
*קיצר, אין מה להעיף אותך מהמדרגות של השרת, אבל כן היית מצפה ליותר צניעות, בתחומים שאתה לא מבין בהם. אם אין לך מושג בדילן, או הערכה מעניינת לגביו לפחות, אז הדעה שלך מן הסתם שווה פחות.
* בואללה תרבות, יש את פינת עשרת הדיסקים לאי בודד. נורית גלרון הגישה את רשימתה פעם. ושמה שם את אוקיי קומפיוטר. אמרה שזה נורא חדשני. סתם, שתדע.
נושא:Lorem Ipsum מאת: אנגלופיל (10:35 25/08/2010) בתגובה ל: תגובה להודעה בתגובה ל:
1* אה... כן, יש בזה משהו.
2* ברור שיש פה מימד רנדומלי. כל החיים הם רנדומלים. כשאתה יוצא החוצה, למה אתה רואה ברחוב אנשים מסוימים ולא אחרים? אין סיבה. רנדומלי. ככה גם במוזיקה. עם זאת באותו גיל נתקלתי גם רנדומלית באמנים אחרים שאותם לא הפכתי לגיבוריי, אז כנראה שבכל זאת יש שם משהו. וכן, אני מסוגל להכיל הרבה סוגים של מסרים, ושמח לעשות כן, אבל אי אפשר לדחוף לי את זה בכוח, ולהגיד לי שדעתי לא נחשבת אם לא שמעתי את XYZ, כי הרי זאת שמרנות. זה אומר שיש היררכיה, שיש אמנים שהם בפסגה, בפנתיאון הרוק, וחייבים להכיר אותם. זה אימפריאליזם.
3* אמרתי לך כבר פעם שלא כל חובבי המוזיקה ואפילו לא כל משתתפי השרת שואפים להתרחב לכל כיוון ולהיות אול מיוזיק מהלך. אני מכיר די הרבה להקות (למרות שלך זה נראה כמו חמש) ושואף תמיד להכיר יותר, אבל לא לפי מה שמישהו אחר הטיף לי. אבל באמת שהדיונים האלה מעוררים בי סקרנות גם לגבי אותם אמנים, אז יש עוד תקווה.
4* נו, שיהיה. ואם כן אז מה? יש לזה סיבות מוצדקות.
5* אתה צודק ברוב דבריך בסעיף הזה. ואם זאת, אם יש בן אדם שלהקה חדשה וחיוורת משום מה מלהיבה אותו יותר מרדיוהד, ויש לו קשר רגשי טוב איתם, זאת זכותו ומי אני שאגיד משהו. אני בניגוד אליך מסוגל להעריך את ההיבט הרגשי במוזיקה - אולי הוא עבר תקופה קשה ויצא שהמוזיקה של אותה להקה חיוורת הרימה אותו מהשפל? כמובן שזה חבל שהוא לא רוצה להכיר את רדיוהד, אבל אני לא שמרן. אני לא אומר שכל חובבי המוזיקה חייבים לאהוב את רדיוהד כמו שאתה אומר או רומז על דילן. אם אין לי מושג בדילן, הרי שיש לי מושג באמנים אחרים שאחרים אולי לא מכירים, ולכן דעתי אינה שווה פחות. להגיד שדילן הוא בפסגה וחייבים לסגוד לו זאת בדיוק השמרנות שהאלטרנטיב יצא נגדו! וגם הרוק'נ'רול, שמעולם לא היה מבוסס על הירככיה שכזאת, אלא על מהפכנות. גם אחרי שהוא התפתח מהבלוז וכל זה.
* זה שנורית גלרון אמרה שאוקיי קומפיוטר חדשני לא מוריד מערכו. להפך, זה אומרה רק שגם אמני מיינסטרים מכירים בגדולה של האלבום הזה, ונורית גלרון רחוקה מלהיות מיינסטרים רע. כמובן שהיתה לה תקופה שבה גם היא חיקתה את רדיוהד עם כל מיני צפצופי פייזר ברקע, כמו כל אמן ישראלי בשנים 1997-2002 שכיבד את עצמו.
בקיצור, כדי שאני אכיר בגדולה הבלתי ניתנת לערעור של דילן, בואי וחבריהם, זה צריך לבוא מתוך סקרנות אמיתית ולא כי דוחפים לי את זה לגרון, אחרת איך יהיה לי חיבור רגשי אמיתי עם המוזיקה? מה אתה אומר?
נושא:*אתה * לא* שמרן?? מאת: קיש (11:50 25/08/2010) בתגובה ל: Lorem Ipsum
* אוווו שכחתי, אנגלופיליה לא מסתדרת עם אימפריאליזם, סליחה. P:
* יש הבדל בין פסגת ההר (ויש איכויות שונות, אבל יש פסגות שונות, לא הכל שטוח)- לבין שורשים. אם לא תכיר אותם אז אולי תחיה חיים מלאים (או מלאים יותר!) אבל נעבך, אל תדבר על מוזיקה סתם.
*מילא שאין לך סקרנות- אל תאשים את המוזיקאים בזה! "דילן לא מדבר אלי"- אולי זה קשור בך ולא בו. אני לא הולך להיות זה שיצור אצלך סקרנות. זאת העבודה שלך. אבל שוב, אם אתה אוהב מוזיקת גיטרות עם מלל, די מתבקש שתגיע לזה.
*רגע, דילן הוא לא אורים ותומים וזה אנטי-רוקנרול ... אבל רדיוהד כן? נאה דורש.
* תגבש עמדה אחת לגבי סנוביות. אם אתה בעד אז תהיה מוכן גם לסבול ממנה ולהיות צנוע ולשתוק כשצריך, ואולי גם להיות פחות מקובע. אם אתה נגד, תפסיק עם הקשקושיידה הזאת על 'שאיפה לאיכות', כאילו אף אחד לא חשב על זה קודם.
*סליחה, תפסיק את הקשקושיידה הזאת של 'שאיפה לאיכות' כי זה מטופש ולא נכון, ולמען האמת זה פשוט מביך שאתה אומר את זה. קל לך להתחבר למשהו שדומה לך? הגיוני. נשמעים לך חכמים? סבבה. "ז'אנר שלם שואף להיות איכותי מעל השאר"?? זה כבר מדגדג את הצדדים הלא יפים של הפאשיזם.
*אולי כדאי לעבוד על הדרך בה אתה מאזין במקום להאשים את האמן. זה הרי די ברור שיש אצל דילן, נגיד, משהו. אתה לא צריך להוציא את זה עלי. לא להכיר אותו, לא לרצות להכיר אותו, ולהתגאות בזה? סבבה אם היית די ג'יי טכנו. מוזר מאוד ממישהו שאוהב מוזיקת גיטרות עם מלל עמוק-יענתי, ועוד מדי פעם זורק משפטים כמו "מה לעשות, ככה זה פורמליזם".
במיוחד במיוחד שאתה אומר שאין פנתאון ... שזה משהו שאתה לא באמת חושב. "מספיק אנשים אמרו שזה טוב ואפשר לתמוך בזה" לפני כמה תגובות.
* גיבורים לחוד ואומנות לחוד. אופן ההערכה שלהם הוא שונה. שום איכות אומנותית לא "תצדיק" הערצה עיוורת, שפוגעת בהערכה האומנותית.
ב-HOOD קוראים לזה dick riding.
ולא צריך לסגוד גם לדילן. אבל לא להכיר אותו, כחובב מוזיקת רוק, זה ביזיון. לא חייב לאהוב, אבל להכיר, כן.
*אתה לא שמרן? הא? זה כבר חוסר מודעות.
* רק ציינתי את נורית גלרון בקטע השטאנצי של 'אמרי רדיוהד ויחשבוך אלטרנטיבית'. סתם, עובדה שיש כזה שטאנצ. זהו.
נושא:יש מצב שכל מה שאמרת פה זה נכון מאת: אנגלופיל (13:11 25/08/2010) בתגובה ל: *אתה * לא* שמרן??
וואללה, אולי אתה צודק. הכרתי להקות באופן אקראי, הייתי צעיר וקל להשפעה - וואללה, יש מצב. אבל מה? גיליתי את המוזיקה שאני אוהב *בעצמי*, וזה הבדל גדול. עם רדיוהד נגיד זה התחיל מזה שהייתי נופל כל פעם על הקליפ של "פרנואיד אנדרואיד" וזה לא היה עוזב אותי, עד שהרגשתי איזה דחף פנימי לא מוסבר לקנות את האלבום המלא, למרות שאז לא הייתי חובב מוזיקה בכלל, וכששמעתי אותו, למרות שלא היתה לי שום נקודת התייחסות, יכולתי להרגיש שיש פה משהו מיוחד. זה סיפור של היכרות טבעית עם מוזיקה! איך בדיוק אני אמור להתחיל לאהוב את דילן באופן טבעי עכשיו? כשקיש, אופק וגדולי השרת עומדים לי על העורף וצועקים "זה דילן! אתה חייב לשמוע אותו! ולהעריך אותו! כי הוא בפנתיאון הרוק! ואתה מעז לקרוא לעצמך חובב מוזיקה ולא להכיר אותו?! נו, שמעת?! שמעת כבר?! נכון שזה גדול?! מה?! אתה לא חושב שזה גדול?! איך אתה מעז?! הרי זה דילן! ומי שלא אוהב אותו, שלא יעז לדבר על מוזיקה בכלל!" ...לא נמשיך.
אני מכיר חומרים של דילן. חביב אבל לא כוס המילקשייק שלי. ואני לא אוהב "מוזיקת גיטרות עם מלל", אני אוהב אלטרנטיב. דילן זה לא אלטרנטיב, זה קלאסיקה שחוקה; ואם אני חייב להכיר את דילן, אבל אחרים לא חייבים להכיר אמנים מעולים שאני מכיר והם לא, הרי שזה ממש לא בסדר.
נושא:אז הגענו לפרויד. מאת: קיש (16:33 25/08/2010) בתגובה ל: יש מצב שכל מה שאמרת פה זה נכון
1- איך זה שחוק אם אתה לא מכיר אותו? שוב סתירה. זה רק דימוי ולא התוכן.
2- אם אתה לא מבין בדילן אל תביע עליו דעה, אולי זה החוק הראשון. אבל אם אתה מעריך מלל טוב או פואטי ואתה מתעלם ממנו סתם כי לא היה לו קליפ מגניב כשהיית בן 13, זה שטחי מינוס.
3- גם מוזיקה אלטרנטיבית מורכבת ממילים וממלל. אתה רואה כמה קשה לך להתבונן בצורה ביקורתית????
4- בלתי נמנע, לצערי, אלא להשתמש בפרויד. ברשותך.
אהם
שאלה: האם אתה מודע לבעייתיות המובנית במשפט "אבא שלי הוא הכי בעולם?"
בבעיה הבסיסית והלא-תקשורתית של המשפט הזה?
כי נגיד גם אם תוכיח, אמפרית, שהוא הי בעולם, חדשן ועושה קליפים טובים ומהפכניים, הוא עדיין לא יהיה האבא שלך. שזה היחסים השירים והדבוקים שאה מנהל עם מושאי הערצתך. שהם לא אומנותיים, אלא, כביכול, פרסונליים.
אתה לא חייב לוותר. אבל תהיה מודע לאבסורד הזה, ולאבסורד הדיסקורסיבי שזה גורר.
נושא:אם טום יורק היה אבא שלי, זה באמת היה פותר לי הרבה בעיות מאת: אנגלופיל (16:53 25/08/2010) בתגובה ל: אז הגענו לפרויד.
מצד שני, קשה שלא לדמיין את טום יורק מקריא לילדים שלו לפני השינה את החוברת הסודית של קיד איי... פחד אלוהים.
ובאמת, למה לא להכיר את דילן? אמן מוכשר ומוערך לכל הדעות. השאלה היא אם אחרי שאני אכיר אותו אחרים בשרת יתפנו להכיר את המוזיקה האהובה עליי מבלי לקרוא לה שרץ. יש לי הרגשה שאני יודע מה התשובה.
נושא:שרצים ונשיקות - סמי אנמנזה מאת: אופק (18:35 25/08/2010) בתגובה ל: אם טום יורק היה אבא שלי, זה באמת היה פותר לי הרבה בעיות
מה, אמרתי שרץ? שוב???? נגיע לזה, בסוף, בינתיים אאמץ את שיטת הקיש ואכתוב בנקודות, אולי ככה מסרים יחלחלו במקום שמילים ייתחבו לפיות
1. כזכור לכולנו, או לכל מי שעוד טורח לעקוב אחרי השרשור הזה, האתר הזה והפורום הזה נועדו לביקורות ודיון על מוזיקה. הדיון הנוכחי, ששורשו נעוץ אי שם למעלה, התחיל כך לכאורה, והפך, אגב פרויד, לספת פסיכולוג וירטואלית, שכן מושאו אינו מוזיקה, אלא אדם, אחד, ספציפי, אתה. וכמו שקורה בהרבה טיפולים, העברות מתעופפות, ובכללן אי אלו ייחוסים על מה שמצפים ממך לעשות, מה שמעלה הרבה מיסקונספציות, כמו התנאי לכאורה של הסנוביסטים הנושפים בעורפך לזרוק את קורגן ולעבור לדילן. לא היה ולא נברא. נקסט.
2. עוד אחת מסתירותיך השכיחות נוגעת לגבולות הדיון והביטוי, אין לי מושג מאיפה אתה מביא את זה, רק רואה את זה בכל הודעה שנייה. תאהב את מי שתאהב, אל תאהב את מי שאתה לא רוצה לאהוב, טוב ויפה ומניעיך איתך, בין אם הם מוזיקליים או רגשיים-היסטוריים. אבל אתה דורש יחס מיוחד, כזה שמאפשר לך בלהט הדיון לכתוב "אני רוצה שתפסיקו לקרוא לדברים תיכוניסטיים" כאילו יש מי ההיגיון בדרישה הזו. יקירי, אתה לא יכול לדרוש מאנשים לצנזר את דעותיהם, אתה יכול לדרוש שיבססו אותן או ינמקו אותן, זה נכון. אבל הנה לך עוד סתירה - אם אני אוהב חושב שאמן X הוא "תיכוניסטי" במהותו, והרושם הזה מתבסס על שמיעה כזו או אחרת (שמיעה! לא כי לסטר בנגס/רוברט כריסטגאו/גון בן ארי התגנבו למוחי ופתחו אצלי תודעה כוזבת!) מן הסתם שאני לא אהיה מעוניין לשמוע אותו בהמשך. ואתה יודע, גם זו זכותי המלאה. בעידן המדיה של היום אין טעם שאתענה בשמיעה של משהו שאני לא אוהב, לא מתאים אז לא מתאים. לך שמורה הזכות לתעב את דילן אם יעלה הצורך.
3.אבל היררכיות קיימות! ולא יעזור ערך רגשי! אולי טוקיו הוטל הצילו מישהו מתלאות גיל ההתבגרות או מישהי התנשקה לראשונה לצלילי ג'יימס בלאנט. אם משהו נראה לך מעפן, אז אני מניח שזכות הדיבור המוקנית לך מאפשרת לך לבטא את מעפניותו. אם תטייל בין הטיפות כי אולי הדעה שלך תפגע במישהו, אז אי אפשר להעביר ביקורת, והגיע הזמן לקפל את הבסטה. או איך אמר פוסטמודרניסט מפוכח - יש גבול לכמות הזוויות שבהן אפשר לצלם את ההר.
4. אבל אתה נפגע, וממה? מזה שמישהו העליב את המוזיקה שאתה אוהב. לא את אמך הורתך, לא את אהבת חייך, את הדיסקים שאתה אוהב. דיסקים! חתיכות מתכת ופלסטיק! אינעל העולם! וזו המנטאליות של אוהד הכדורגל, זה שישרוף אותך ואת המועדון (ויבעט בדלי) רק כי לא נראה לו מה שאמרת על משוש לבו. תגיד לי שקייט בוש עבשה, שמוריסי בכיין וש... אנ'לא יודע, המוזיקה של ערן צור סוטה ומנוונת, מתחייב בהן צדקי שלא אגיב כמו שהגבת, ואני די בטוח שזה תופס לרוב הגולשים כאן, אולי למעט מעידו 6 מהביקורת על שייגעצ. למה זה קורה? אולי כי אתה משלב את המוזיקה בדימוי העצמי שלך כל כך חזק, שזה גורם לך לקפוץ. אולי כשקיץ 97, כשאנגלופיל בא לעולם במשקל 40 ק"ג לקול יבבתו של ת'ום יורק, הפכת את המוזיקה שאתה אוהב (ולא המוזיקה בכללותה) לדבר קדוש, לבועה, להגדרה, לדבר ששווה לצעוק עליו. עד כמה התבגר מאז האדם, ועד כמה האנגלופיל? מובן, שהאהבה לאלטרנטיב האיכותי דורשת הבדלה מכל הבררה, אבל מה עושים כשמתחילים גם לשמוע ואלהוב דברים שלא מתיישבים עם ההגדרה הזו? איך פותרים את הדיסוננס? הצעה - מחפשים חוקיות שתשמר את הבועה, חוקיות שאומרת "פופ זה בריטני כי זו האסוציאציה הראשונה לפופ", "לא הכל שייך לפופ כמו שלא כל החיות הן כלב" (ואולי "פופ" מקביל ל"חיות", הא?)או "מיש כותב בעצמו הוא נעלה יותר...". חוקים וכללים זה נחמד, כל עוד אתה שומר עליהם לעצמך ולא מנסה לכפות אותם על אחרים. אתה יכול להציע להם לאמץ את מע' הכללים, אבל בגישה שלך, אנשים לרוב יקיאו אותם, וזה מה שקורה כאן, ואז נהיים עצבניים ונואשים ומרימים את הטונים. הכל לא לשם דיון במוזיקה, אלא לשם הדימוי העצמי, שתמשיך לראות את עצמך כשונה ומגניב, אבל כזה שייך למחנה של שונים ומגניבים, כמו הבחורות מהמשרד ששומעות סמשינג פמפקינס (כמו הלונדונים מהווסט אנד, מאוקספורד סטריט?)
5. אז דברים כאלה יכולים לעבוד בפורום בריטפופ, או רדיוהד, או וואטאבר, לא באתר כללי של אנשים שלרובם אין מושג עם מי הם מדברים. אתה בוחר להיכנס לכאן, לכתוב? תעמוד בשונות ובדעות של אחרים, אם אתה באמת פלורליסט.
6. בדלן, מי שמגביל את עצמו ומתבוסס בהערצה, עומד בסתירה לאוהב מוזיקה. תקנה כל שנה מדף דיסקים חדש, מה זה אומר או משנה אם את כולם העתקת ממקומם באותה הסקציה בחנות התקליטים?
7. אני מבטיח לך שגם אני וגם רוב האנשים פה נהנים מאוד לשמוע ללא בושה מוזיקה חפיפניקית, בהפקה נמוכה, במילים של שקל וחצי, ואין בעיה שיכנו אותה כך, כי יש לה ערך בעינינו, אבל לא אישי או כזה שיגרום לנו לקדש אותה. רוצה דוגמא אישית? אדם קומן, M.E.S.S - אשכרה קניתי את הדיסקים. קטול את הסנוב המוזיקלי ככל שתרצה, אני משוכנע שהוא לא ימהר לתרץ ולהתגונן.
ולסיום סיומת, כמובטח, עניין השרץ.
ג'ורג' אורוול מכיר? מאמין שכן. באחד מכתביו המוקדמים הוא כתב :" כל הנושא של מילות הגידוף, בעיקר באנגליה, הוא עניין מסתורי. בדומה לקסם, גם הגידוף מעצם טבעו אינו דבר רציונלי... הדבר המוזר הוא שמילה שמשתרשת בשפה כגידוף מאבדת כמדומה את משמעותה המקורית כמו המילה BUGGER (שבמקור הכוונה למי שעושה מעשה סדום). גם מילות עלבון מתאפיינות באותה הסתירה, הדעת נותנת שמילה נעשית עלבון כשכוונתה למשהו רע. אבל בפועל העלבון המשתמע ממנה אינו קשור כמעט למשמעות המילולית של המילה. העלבון הצורב ביותר לאישה הוא 'פרה' - מילה שאפשר אפילו לראותה כמחמאה, כי פרות הן חיות חביבות ביותר..."
והרי פירוש רש"י לשרץ: "שרץ - כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ. בעוף כגון זבובים בשקצים כגון נמלים וחיפושים ותולעים ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם וכן הדגים."
נמלים הן חמודות, סרטנים הן מעדן יקר והעכבר הוא הגיבור בהרבה משלים. מש"ל
אם זה כ"כ מפריע לך, אחליף את שרץ בסתמי, חסר השראה, גולמי, או לא מעניין לי את הטוסיק (של דודי).
נושא:לא הבנתי את הבדיחה הפנימית בסוף, אבל נזרום מאת: אנגלופיל (20:43 25/08/2010) בתגובה ל: אה, שכחתי, חשובחשובחשוב!
1. עכשיו אתה וקיש גם עושים עליי ניתוחים פסיכולוגיים? בדרך כלל משלמים למתנדבים בניסויים כאלה... כמו שאתה לא מבין למה הגבתי כמו שהגבתי על השרץ, ככה אני לא מבין למה אתה מגיב ככה עכשיו. הדיון התחיל בצורה מסוימת והתפתח באופן טבעי לכיוונים אחרים. אם לקיש מותר להפוך את מערכת התגובות בביקורת על אווריל לבריכה של ניימדרופינג, אין סיבה שהדיון הזה לא יימשך, והדיון הזה בפירוש נוגע במוזיקה. אני מעולם לא אמרתי שהכול סובב סביבי, זאת כבר פרשנות שלכם.
2. אבל זאת בדיוק הנקודה. אם אני בוחר שלא להמשיך לשמוע אמן מסוים אחרי כמה סינגלים כי זה לא דיבר אליי אז אני מנותק, מקובע, חסר שורשים; אבל כשאחרים עושים את זה על אמנים אחרים, שאינם "קאנוניים", הם יוצאים בסדר. שוב, להגיד "תיכוניסטי" זאת הכללה, כאילו כל מי שבתיכון הוא לא בוגר, בוסרי וכד'. רוצה למתוח ביקורת על מוזיקה? רוצה לרדת עליה? נמק את דבריך. לקרוא ללהקה "תיכוניסטית" לא אומר הרבה יותר מ"מקום ראשון ברשימת העשור של סקארופי".
3. עדיין - לא אוהב משהו? תנמק. ובקשר להירככיה: אמרו פה כבר מגיבים קבועים אחרים ש"הקדוש שלי הוא המוקיון שלך" וש"טעם מוזיקלי הוא לא עיטור קרבות שעונדים על החולצה"; בין אם אני אוהב או שונא או אדיש למוזיקה מסוימת, אני מנמק את דעתי ולא זורק סתם באוויר את המילה שרץ, וכשמישהו מנמק את דעתו רק מתוך התדמית הציבורית של האמן ולא מתוך המהות שלו, זה מקומם אותי, גם אם הוא לא היה אומר את אותה מילה.
4. באמת, אין מה להיפגע אם מישהו מבקר את המוזיקה שאני אוהב, אבל המילה שרץ היא רק סמל לצביעות והצביעות היא זו שמקוממת אותי יותר המילה עצמה - אתה אומר שמי שרוצה לשמוע שישמע אבל קורא לזה שרץ, אתה אומר שמי שאוהב שיאהב אבל באותה נשימה ממשיך לרמוז (ואחר כך גם להגיד במפורש) שיש היררכיה, שמיהם אותם "אמני תיכון" לעומת מוזיקאים ישנים ומבוססים בתודעתם של המבקרים. אתה רוצה להיכנס באם-אימא של להקה מסוימת? חופשי, איך אומר גיאחה? השרת אינו אתר המלצות. חשוב אבל שתשים לב כשזה קורה, כשאתה נעשה מתנשא וצבוע.
לכל אחד יש אמנים שיותר יקרים לליבו, ומשום מה רק אצלי זה מתפרש כ"בועה". דימוי עצמי הוא אמנם דבר שחשוב לי כמו לכולם אבל תאמין לי שאני לא צריך את הדיונים האלה בשביל לחזק את הדימוי העצמי שלי. הדיונים האלה הם על המהות של הדברים וככה הם גם יישארו. אתה רוצה לקרוא לכל המוזיקה הקיימת פופ? אתה זה שתצא מגוחך, לא אני. ומה רע בלרצות להשתייך לחברתם של אנשים איכותיים? (שאגב הבחורות במשרד באמת איכותיות עד הסוף ושומעות לא רק סמשינג פאמפקינס אלא גם פאלפ, רדיוהד ואפילו אווריל. פשוט מדהים. ותוכניות הטלוויזיה האהובות עליהן הן סיינפלד ותרגיע. זאת איכות! להתמוגג.)
5. להגיד "שרץ" זו לא דעה, זאת התנשאות. להגיד "מי שאוהב מוזיקה כזאת גם אחרי התיכון זה עניינו" ובאותה נשימה להוסיף "שרץ" זאת לא דעה, זאת התנשאות צבועה. בפעם האינסוף, אם יש לך דעה מוצקה, תכתוב אותה מתוך המהות של הדברים.
6. כמה פעמים נגיד? אני חובב אלטרנטיב ומשקיע את עצמי בזה. אולי תלך לצעוק גם על קוואמי שאת רוב הדיסקייה שלו קנה במחלקת היפ הופ?
7. הפקה זולה או לו-פיי, וגם מילים פשוטות, אינם סותרים איכות, אבל זה באמת כבר נושא לדיון נפרד.
ובאמת, ניסיון יפה (ונואש) להצדיק את המילה שרץ. כמעט גרמת לי לעבור על חוק גודווין ולהזכיר מה קורה כשמתחילים לקרוא לכל מיני קבוצות באוכלוסייה שרצים, אבל בניגוד אליך אני לא ארד כל כך נמוך, רק אוסיף ששרץ הוא סמל לדבר טמא, ועדיין רב המרחק בין "סתמי", "חסר השראה", "גולמי", או "לא מעניין לי את הטוסיק (של דודי)", לבין "טמא". אז אתה אומר שהדימוי העצמי שלי כל כך חשוב לי, אבל אם לך כל כך לא חשובים דימויים, למה לקרוא ללהקות "תיכון" ולשייך את עצמך למחנה שאוהב רק אמנים "גבוהים" ו"נחשבים"? ("למה לשמוע ג'ול כשאפשר לשמוע ג'וני מיטשל" הוא משפט שמסכם את האג'נדה הזאת יפה-יפה.) רוצה דיון מכבד ופלורליסטי? רוצה להלל אמנים מסוימים ולקטול אחרים בחופשיות? אז צא מהתבניות, מהפרדיגמות, מהסטריאוטיפים ומהסטיגמות, ושפוט את המוזיקה לפי מה שהיא. אחר כך תוכל להעביר ביקורת סובייקטיבית כראות עיניך.
נושא:אח אח איזה דיל עשיתי עם האנגלופיל מאת: אופק(01:48 26/08/2010) בתגובה ל: לא הבנתי את הבדיחה הפנימית בסוף, אבל נזרום
זה הכל נוגע בך - התהיות שלך, ההגדרות שלך, גיל ההתבגרות שלך, ההטיות שלך, הדרישות שלך, האובססיות שלך, העצבים שלך. תכיר בזה או לא, מבנה השרשור והמשתתפים בו יראו אחרת. המוזיקה היא מקרית. זה היה יכול להיות דיון על אלף ואחד דברים אחרים, אבל הכל נובע ממך ומגיב כלפייך.
אתה יכול לומר שאני צבוע, אבל אם אני אומר את דעתי ומכיר בגלוי בקיומן של היררכיות ולא מנסה לרצות אף אחד, אז איפה הצביעות? מי שירצה יאהב מה שיאהב, הוא לא פוגע כהוא זה בהנאה שלי ממה שאני אוהב.
בסופו של דבר, זה לא משנה מה אני או כל אחד אחר אמר או יאמר בנושא, אתה נתפס למה שמתאים רוצה לשמוע, "תיכון" ו"שרץ" וכמה זה מרתיח אותך, מבלי להתייחס לקונטקסט, לביסוס הדעה או לכל מה שלא מתאים לך באותו רגע. הוסבר והודגם מספיק, חזרה נוספת היא חסרת תוחלת. אם אתה מחפש נימוק רחב יותר, פשוט קרא אחורה. הפרחים לקיש.
אתה לא מתעניין באלטרנטיב, אלא באלטרנטיב שמעניין אותך. טאטואולגיה.
לאור הערותייך והארותייך, שהודגמו שוב ושוב, אתה לא האדם שיקרא לאחרים לבקר מחוץ לפרדיגמה וללא סטיגמה. לא יודע מה יוצא לך מכל ה"דיון" הזה, אבל אני די בטוח שכבוד והכרה מצד אחרים לדעותייך לא יגיעו. אם אתה נהנה מעצם ההתנצחות, זה כבר עניין אחר.
והערה אחרונה לסיכום - צריך להיות עמוק בבונקר תרבותי בכדי לצמצם את מה שקוואמי משדר ודוחף כהיפ הופ וזהו. למרות שזה לא עבד בעבר, על זה אני מוכן לחזור שוב - אל תזרוק דברים מתוך בורות, זה בטח שלא מוסיף לך.
נושא:אז עכשיו אני גם "בור", וגם שומע מוזיקה שהיא "שרץ"? מאת: אנגלופיל (11:12 26/08/2010) בתגובה ל: אח אח איזה דיל עשיתי עם האנגלופיל
כל אחד כותב מתוך עצמו וחוויותיו, למעשה המון ביקורות בשרת כתובות בצורה הזאת. אז איפה הבעיה?
להגיד גם שמי שירצה יאהב מה שיאהב, וגם שיש היררכיה באותה נשימה זאת בפירוש צביעות, כי אתה בעצם אומר במובלע "נו, שיאהב הדביל הזה את מה שיאהב, דעתו הרי לא נחשבת כי מה שהוא שומע זה רק שרץ, ויש היררכיה ברורה ששמה את המוזיקה שלי למעלה ואת שלו למטה". צביעות והתנשאות.
לאיזה קונטקסט לא התייחסתי? אם יש כזה, אשמח לשמוע ולהתייחס. אל תזרוק סתם האשמות באוויר. אגב, לא אמרת סתם "שרץ", אלא "להכשיר את השרץ", שזה הרבה יותר חמור, שהרי אתה שואף לדבוק בכלל "אם אהבתם את X תאהבו גם את מי שהשפיע עליו ואת מי שהוא השפיע עליו", אבל כשמביאים לך דוגמה ללהקה שמושפעת מאמנים שאתה אוהב ולא מתיישבת לך בשטאנץ אתה לא מתייחס להשפעה בתור טיעון רציני ומכובד, אלא כניסיון "להכשיר את השרץ", וזה עוד אחרי שאמרת שאתה מצפה מאנשים שיקשיבו להמלצותיך המוזיקליות ושילכו איתך קברת דרך. למה שאני אעשה זאת אם זה לא הדדי, אם ההמלצות שלך נחשבות ושלי לא, ושלי רק שרץ? אה?
"אתה לא מתעניין באלטרנטיב, אלא באלטרנטיב שמעניין אותך. טאטואולגיה." - גם אתה לא מתעניין במוזיקה שלא מעניינת אותך, וכך גם כל השאר, וגם זאת טאוטולוגיה. יותר מזה, אתה גם קורא למה שלא מעניין אותך שרץ. הרי למוזיקה המכובדת שלך אסור לקרוא שרץ כי היא קיבלה את חותם השרת.
איך קיש אומר - הדיון הוא לשם עצמו. ויותר לא נוסיף. אני לא יוצא מסטיגמות ופרדיגמות?! אני מסוגל להתייחס למוזיקה עם השפעות טובות לא כאל שרץ.
נכון, קוואמי באמת לא משדר סתם היפ הופ, הוא משדר היפ הופ אלטרנטיבי איכותי, ואני שומע רוק ואלקטרו אלטרנטיבים איכותיים, אז הכול בסדר.
נושא:בוש בוש בוש מאת: קיש (12:58 26/08/2010) בתגובה ל: אז עכשיו אני גם "בור", וגם שומע מוזיקה שהיא "שרץ"?
1- קצת פאקינג הומור. יש כאן רצינות עצמית תהומית שמאוד לא הולמת את הנושא.
2- אנגלו, ברור הרי שיש לך נקודה חלשה לקטע של התנשאות.
א- מוזיקה אלטרנטיבית גורמת לך להרגיש 'יותר' ממאזין הפופ הרגיל.
ב- אל תקרא לי שרץ או תיכוניסט.
אז לתת לך להתנשא מעל אחרים מבלי להתנשא מעליך.. אוקיי...
ג- אני כן חושב שהמסטיק הזה כבר מיצה את הטעם שלו מתישהו לפני כמה ימים. עם זאת, כן, שים לב שהדיונים האלה הם תמיד, *תמיד*, ת--מ--י--ד סביבך, כבן אדם.
אז לומר שעל הביקורת של אוריל לוין היו 100 תגובות, זה לא בדיוק אמת, כי זה היה 5 אנשים שניסו להוריד אותך מהעץ בטקטיקות שונות, וויתרו אחד אחד.
על פניו אתה אומר דברים נכונים.
הדרך בה אתה משתמש בטיעונים האלה לוקה בחוסר מודעות ואובססיביות.
עושה רושם שכבוד של להקה זה דבר אקוטי בעיניך, ומי שמתעסק איתו, מזלזל ברמה שלה, מעורר בך קדרות של זפת חמה. ואז אתה הופך את זה לשיח חרשים צדקני כזה, מלא בחורים שחורים.
מותר לקרוא לכל דבר מה שבא לך. הייה מוכן לצאת בתוצאות, שזה להסתכן בלצאת דביל .
"שמי שירצה יאהב מה שיאהב, וגם שיש היררכיה באותה נשימה זאת בפירוש צביעות!" כן נו... ברור. אממה, זה מקום להפגין גמישות ולא דוגמטיות, פשוט להיות מודע לזה, שהדעה שלך היא לא אבסולוטית באט יו דו יור בסט. דע גם שאתה חוטא בדיוק בזה בצורה הכי חריפה שיש. לא, אני לא הולך לכתוב את זה שוב, אם אתה לא זוכר איך הראינו את זה בפוסטים הקודמים אז יש לך זכרון מאוד סלקטיבי.
כל הדיון פה הוא עם הקנאות שלך. הוא לא על מוזיקה, אלא על היחס שלך, וגם של אחרים אני מניח במידה משתנה, כלפי אמנים.
סולם ההערכה שלך בנוי לפי מודלים עם נטיה ברורה ללהקות שאתה אוהב מסיבות שרירותיות. שקשורות בגיל , בין היתר. אם היית מתחבר ללהקה פחות איכותיסטית אז היה יותר קל להראות לך; הבעיה כאן היא שכנראה מגיל צעיר רצית להזדהות עם המכובד איכותיסטי ונאצל.
בלי לשים לב, ההערצה שלך לא נפרדת מההערכה. זה בליל שאי אפשר להפריד.
כמה כואב שהויכוחים הבאמת גדולים שלך הם עם האנשים האלה בדיוק!!!!
נושא:הקטע הוא מאת: אנגלופיל (13:43 26/08/2010) בתגובה ל: בוש בוש בוש
שאופק רוצה שאני אקח את ההמלצות שלו, שאני אסמוך על טעמו הטוב, אבל לא מוכן להחזיר לי יחס באותה המטבע, וזה מקומם יותר ממילים כמו שרץ ותיכוניסט שבאמת הן רק מילים. נניח שאופק היה ממליץ לי על להקה שמושפעת מלהקות שאני אוהב (רדיוהד, רדיוהד... נו כן.) קודם כל זה היה מסקרן אותי לבדוק את הלהקה הזאת. אחר כך, יכול להיות שהייתי אוהב ונהנה, יכול להיות גם שלא. יכול להיות שהייתי מגיע למסקנה שהלהקה הזאת לא משתמשת בהשפעה של רדיוהד בצורה מעניינת, שהיא לא ברמה של רדיוהד, שהיא יומרנית ללא כיסוי. אבל הייתי מנסה. לא הייתי אומר לאופק "לא מוכן להכיר להקה שאני לא מכיר כי להגיד שהיא מושפעת מרדיוהד זה מכשיר את השרץ", כלומר, לאחרים מותר להתעניין במה שהם מתעניינים, לא להתעניין במה שלא מעניין אותם, ולהתנשא מעל מה שהם רוצים, ולי לא. פה הדפק. ואם זה סובב סביבי, שיהיה, זה מקומם אותי וזה דיון חשוב.
"על פניו אתה אומר דברים נכונים" - הנה לך. יש בעיות בניסוח? נתגבר עליהן, אבל הנקודה חייבת לעבור. "מותר לקרוא לכל דבר מה שבא לך" - בדיוק, אבל צריך לנמק! לא הסכמנו על זה כבר? אז למה אנחנו מתווכחים?
"סולם ההערכה שלך בנוי לפי מודלים עם נטיה ברורה ללהקות שאתה אוהב מסיבות שרירותיות. שקשורות בגיל , בין היתר" - סליחה, אבל אני לא רואה איך זה שונה מכל אדם אחר. כל אחד התחיל להכיר מוזיקה כפי שהכיר, בצורה אקראית רנדומלית ושרירותית ככל שתהיה, ומאז מנסה למצוא אמנים דומים באופן זה או אחר לאותה איכות. "אם היית מתחבר ללהקה פחות איכותיסטית אז היה יותר קל להראות לך; הבעיה כאן היא שכנראה מגיל צעיר רצית להזדהות עם המכובד איכותיסטי ונאצל" - וזה דבר פסול? להפך, זה דבר שצריך לשאוף אליו!
אם באמת אתם חושבים שהדיונים האלה עוסקים רק בי, אדרבא, אתם מוזמנים להחזיר את הדיון למסלולו תוך היעזרות בפוסטים הראשונים ממנו הוא נבע. אבל לקרוא למה שאני אוהב שרץ ואחר כך עוד לדרוש ממני פתיחות למוזיקה שאני עוד לא מכיר, וגם לקבל את זה בהומור, וזאת אחרי דבריו של אופק על כמה אני צריך לסמוך על הטעם שלו, זאת באמת צביעות.
נושא:הנה אני (לא) בא מאת: קיש (14:50 26/08/2010) בתגובה ל: הקטע הוא
1- אז הנה אולי חלק עקרוני שלא שמת לב אליו.
מזתומרת "תן לי המלצות???" בן כמה אתה?
אוזכרו פה הרבה דברים ולא שמעתי מהם הדהוד, וגם אם כן זה היה אחרי 1)המון ניג'וסים ו-2) שמיעה מאוד שטחית ומוטה.
זאת לא הדרך. אתה מכיר הרבה דברים ואין שום בעיה להכיר דברים חדשים בעידן האולמיוזיק ויקי מארק פרינדל ומטאקריטיק. הכל שם.
אם הסקרנות שלך תלויה בנו סימן שמשהו דפוק. זה אמור לעניין אותך, באופן עצמאי, ולא כי אתה עושה לנו טובה. אם אתה לא מסתקרן, שאל את עצמך למה.
כנ"ל "אתם יכולים להחזיר את הדיון"-- אתה הראשון שצריך לשים לב לזה.
ושאל את עצמך למה אתה ככ מתקומם סביב מילים שקצת מורידות מכבודו של אמן. לא, זה לא קשור באסתטיקה. זה קשור באגו ובהערצה.
2- איך הצלחת להתעלם מכל המשפט תגיד לי?? "על פניו אתה אומר דברים נכונים" - מה הסיפא? לא קראת? לא קצת מגמתי? יותר דרשני מזה אין. קרא את המשפט המקורי עוד פעם.
3- ומותר לי לקרוא לרדיוהד טמבלים פומפוזיים לתיכוניסטים מתלהבים.
4-הכוונה היתה שסולם ההערכה שלך בנוי לפי רדיוהד ולא לפי תכונות אומנותיות. במקרה יש לרדיוהד תכונות אומנותיות אז אתה נוטה להתבלבל. אבל אם אתה מעריך דברים לפי דמיון לרדיוהד (או נה נה נה א ב ג )... ולא רואה את הטמטום והקבעון בזה....
5- אני חושב שבשביל להיות איסטניס המפתח הוא להקשיב להרבה דברים ולהתעניין, לפתח מחשבה עצמאית בנדון. בשביל להיות מעריץ שרוף, מאידך, צריך כל הזמן לסנגר על להקה, להגיד שהיא הכי בעולם, ןלחשוב שאם אתה מזדהה איתה, מפתח רגשות חד-כיווניים כלפיהם, קונה מוצרים שלהם- זה אומר משהו על האופי שלך. וזה נכון בערך כמו שתוית של טומי הילפיגר על החולצה יגיד עליך משהו. כלומר- אולי, קצת, לא באמת. זה לא מחייב תובנה עמוקה על העולם, זה בטוח.
6- כוססססאחותו תל אביב לא קיבלו אותי לעוד דירה !!!!
ראיתי כבר מאתיים!!! היה קליק טוב עם השותפים!!!! חברה של השותפה הם אומרים לי. סעעעמק.
נושא:אתה כנראה לא ממש מודע לכל הסיפור מאת: אנגלופיל (17:53 26/08/2010) בתגובה ל: הנה אני (לא) בא
1- ברור שאני לא צריך אף אחד בשרת בשביל המלצות. הקטע הוא שאיזה לילה ישבתי עם אופק בצ'ט והוא התחיל להטיף לי על כמה אני חייב להקשיב לטעם שלו ולסמוך על ההמלצות שלו כי אני צריך ללכת איתו קברת דרך בשביל שזה יהיה חברי ואם לא אז... הוא ייעלב נורא, או משהו בסגנון. אז אחרי זה לבוא להמלצה שלי, לקרוא לה שרץ ועוד לדרוש יחס של כבוד? ועזוב את הפגיעה באמן - זאת פגיעה *בי* אישית, כי הוא אמר שלהגיד "השפעות מביורק ומפורטיסהד נשמע כמו ניסיון להכשיר את השרץ", כלומר הטיעון שלי לא נחשב ואיננו טיעון בכלל והטעם שלי נחות. על הזלזול הזה בי אני מדבר, לא באמנים.
ותגיד לי איפה עשיתי "שמיעה מאוד שטחית ומוטה", אלא אם כן עדיין לא התגברת על העובדה שאני לא אוהב את המודרן לאברס, כי במקרה הזה אני פשוט אתעלם.
2- קראתי את כל המשפט, ננסה להשתפר. הלאה.
3- מותר לך באמת, אבל אף אחד לא ייקח אותך ברצינות. אגב גם לאווריל אין צידוק לקרוא "מוזיקה לבנות 14", שהרי אני אוהב את רדיוהד מגיל 12 ואף אחד לא מעז לקרוא לרדיוהד "רוק לילדים בני 12". ותחשבו על זה.
4- יש ויש, למרות שאני תמיד שואף להכיר גם דברים שלא בהכרח קרובים לרדיוהד, אני כנראה פשוט מדבר עליהם פחות. ננסה להשתפר גם כאן, בלי נדר.
5- שוב, אני מנסה, זה פשוט לוקח זמן ואי אפשר להכיר הכול; אבל באמת שאני מרחיב את הטעם שלי לעתים קרובות, רק לא בהכרח לכיוונו של הקונצנזוס השרתי.
נושא:נכון שזה אירוני, הלא כן מאת: קיש (14:31 27/08/2010) בתגובה ל: אתה כנראה לא ממש מודע לכל הסיפור
1- הסיפור לא באמת משנה את העובדה שחסרה לך סקרנות עצמאית. זה קשור בחוסר יכולת/נכונות/רצון להפתח. זה לא מפתיע, כי מבחינתך אמן הוא קודם כל אישיות שצריך להכיר לעומק ואז להתאבסס על כל כולה. וזה אכן מאוד מתיש להתאבסס על יותר משני אנשים בכל עת.
מה שאומר שאולי אם תפסיק להתאבסס תוכל גם לפתוח את האוזניים.
עוד דוגמא לכך ש'נאמנות' היא *ההפך המוחלט* משמיעה ביקורתית.
אתה לא הולך "קברת"(sic) דרך בשביל חברים. הרעיון הוא שתפתח דעה ביקורתית אם אתה טוען שאתה אוהב מוזיקה (שחשוב לו להיות 'מעל ' קהל פופ מצוי.
הסתירות רק נערמות.
אתה 'שואף לאיכות' ומנהל את כל הויכחים שלך עם איכותיסטים. לא אירוני? אולי אתה איכותיסט יחסית לטופ 50 של אמטיוי בשנות 95-98. אבל זה לא אנחנו. הבט סביב.
2- אז הוא קרא לטעם שלך דבילי. נו אז???? זה לא נראה לך קצת חסר פרופורציות לפתח שרשור שלם סביב שתי מילים?
השאלה היא למה זה כזה בוער לך, כי אין ספק שזה בוער. התשובה פסיכולוגית ולא מוזיקלית. הלהקה היא "שלך" ולהעליב אותם זה להעליב אותך. ואני בטוח שאם מישהו יעליב אותך קפטן תום יורק לא יבוא להציל אותך.
2ב- אולי לא שמת לב כמה צדקני מתחסד כבד וחסר הומור כל השיט הזה נהיה. זה תמיד סימן לזה שאתה במקום הלא נכון.
בן אדם יכול להביע דעה עד כמה שהוא רואה לנכון ובגלל שהוא לא אלוהים הוא יכול גם לטעות ולהודות בזה אם צריך.
3- אממממ, לאהוב מוזיקה בגלל שהיא מזכירה לך אמנים שאתה אוהב זה בדיוק בדיוק בדיוק לבנות סולם הערכה לפי אמן, ולא לפי איכות. אתה באמת לא רואה כמה זה שקוף?
לאמן, או לז'אנר, אין בעלות על איכות. *אין* אם משהו טוב, זה לא בגלל שהוא דומה לדברים אחרים.
נושא:נושא מאת: אנגלופיל (18:03 27/08/2010) בתגובה ל: נכון שזה אירוני, הלא כן
1- יש לי המון סקרנות עצמאית, אבל היא לא יכולה להתפתח מתוך לחץ חברתי, שגם זה, במקרה שלא שמת לב, ההפך מאיכות. לאהוב את דילן כי הוא נחשב וכל עיתונאי המוזיקה הגדולים נשבעים בשמו זה לא מאוד שונה מלאהוב את בריטני רק כי משדרים אותה בלי הפסקה ב-MTV, כמו שכבר הדגמת. למעשה את *כל* האמנים והלהקות שאני אוהב הכרתי מתוך סקרנות עצמאית. אבל אתה רוצה שאני אכיר מתוך קונצנזוס. קשה לפתח סקרנות עצמאית כשהיא הסקרנות של כולם. "כל חובב מוזיקה חייב להכיר את דילן" = קונפורמיזם. (לא שזה מבטל את איכויותיו הבלתי מעורערות של דילן הגדול, ח"ו.)
2- אה, כן. הוא העליב אותי גם אם הוא לא היה אומר אף מילה רעה על אף להקה. שרץ, במקרה שלא שמת לב, הוא משהו פסול-התייחסות, מוקצה, ולכן כשמישהו אומר "להכשיר את השרץ" הוא בעצם אומר "הלהקה הזאת לא שווה כלום, ולכן גם הטעם שלך לא שווה כלום, ולכן גם הנימוקים שלך לא שווים כלום", וזה ההפך מ"הדיון המכובד" שהוא טוען שהוא שואף אליו.
2ב- אוקיי. אני רוצה לראות שהוא מודה שהוא טעה. בקשר למילה שרץ, זאת אומרת.
3- הרבה מעריצי רדיוהד בונים סולם הערכה לפיהם. כנראה שזאת המחלה שלנו. אבל באמת שיש הרבה אמנים שאני אוהב שלא דומים בהכרח לרדיוהד, אז אני בדרך הנכונה.
נושא:כולם היו רואים אז טוב מאוד. מאת: קיש (22:02 27/08/2010) בתגובה ל: נושא
1. הפוך על הפוך אה?? לאהוב את אוונסנס זה מרד, לא לשמוע את דילן זה נונקונפורמי, אה? אין ספק, זה מרד על מרד, אבל משום מה זה שם אותך מאוד קרוב לקהל הפופ (שהפלא ופלא לא מכיר את דילן וחולה על אוריל אבנסנס ואשלי), שם אתה מרגיש בבית לצקצק על סובביך. שיבושם לך שם.
וכפי שאני אומר בכל תגובה- זה עוזר?- תאזין לבד, תיפתח, תשפוט לבד, ואם יש לך סיבה טובה להגיד משהו בעד או נגד, תגיד.
כל השאר זה טיעונים עצלים ופריכים, שמצדיקים את חוסר הגיוון שלך.
אה, ולא הייתי מתיימר לומר (זהירות דימוי אוכל)(תתגבר) שאני מבין באוכל בגלל שאני מכיר המבורגרים מ-6 רשתות פאסט פוד שונות. ואני יודע שוונדיז אמור להיות יותר טוב.
2. הומור!!!!!!!!!
עדיין הרצינות העצמית התהומית הזאת! דוד לוי מתהפך בק--
לא הצלחת בדיוק לשכנע אותי (או אף אחד בשרשור הלאיודעכמה) שאתה מסוגל לקחת את הדבר הזה בפרופורציה.
וכידוע לך, זה די טינאייג'רי, להטפ לכאלה נושאים, במיוחד אלו שקשורים לדימוי וזהות וכבוד.
2א שאני לא אצא מתנשא, אני בטוח שיותר משני קוראי שרת סוחב אי אלו מטענים מהתיכון.
רק להיות מודע אליהם.
וכן, אני יודע שאפילו בפולסא דנורא לא משתמשים בביטוי חריף, קשה ומהותי כמו 'שרץ'. בארה"ב הוציאו אותה מהחוק וכיום קוראים לה the "s" word.
3 אתה בדרך הנכונה??? תפסיק עם ההערצה העיוורת הזאת מיד! זה דבילי וחותר נגד המהות של השרת, שלא לדבר על היומרות האלטרנטיביסטיות שלך. די!
נושא:אוי ואבוי עד לאן הגענו מאת: אנגלופיל (23:04 27/08/2010) בתגובה ל: כולם היו רואים אז טוב מאוד.
1. לא, לאהוב את אוונסנס (או את דילן, או כל אמן אחר) זה לא מרד, כמו שלא לשמוע את דילן (או את אוונסנס, או כל אמן אחר) זה לא נונקונפורמי. אבל (ואני חוזר על זה כל הזמן) צריך להכיר מוזיקה באופן טבעי. יודע מה? אני לא אעשה את זה אוניברסלי הפעם. *אני* צריך להכיר מוזיקה באופן טבעי, ולא מתוך קונצנזוס שאומר "את זה חייבים להכיר". אחרת זה לא מאוד מעניין: אני אשמע את דילן, אתם תשאלו "נו, נכון שזה טוב?", אני אגיד "נכון" ואתם תגידו "אמרנו לך". בלי סיפור אישי, בלי קשר רגשי לאמן, בלי כלום. ולא, קשר רגשי לאמנים זה לא טינאייג'רי, זאת הסיבה שאני מתרגש ממוזיקה.
אבל - וזה חשוב ביותר - אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים, כמו שאופק עושה. צריך לבחור רק אחת מבין שתי האפשרויות הבאות: או לעמוד מאחורי האמירה הסובלנית "שיאהב כל אחד את מה שיאהב", ולפיכך באמת אין שום רע בלהעדיף את אווריל אוונסנס ואשלי על פני דילן; או להגיד שיש הירככיה, ותפקידה של ההיררכיה הזאת היא לשים את עצמך גבוה מעל מי ששומע אווריל אוונסנס ואשלי, כי אתה הרי שומע דילן, אבל אז גם תאבד את הזכות להלל את ביונסה או לקרוא לשיר של בריטני גאוני, אפילו זה שיר אחד בודד. בקיצור, מי שרוצה לקרוא לי סנוב מתנשא שמחפש להזדהות עם המכובד האיכותיסטי והנאצל אולי נמצא בכיוון הנכון, רק שישים לב מתי הוא עונה להגדרות האלה בעצמו... (!!!)
"ולא הייתי מתיימר לומר (זהירות דימוי אוכל)(תתגבר) שאני מבין באוכל בגלל שאני מכיר המבורגרים מ-6 רשתות פאסט פוד שונות. ואני יודע שוונדיז אמור להיות יותר טוב" - מעולם לא התיימרתי להבין במה שאני לא מבין בו, אלא במה שאני מבין ומתעניין בו (אלטרנטיב). אגב בחוג לאנגלית יש אנשים בדרגות גבוהות מאוד של דוקטורט שמתמחים אך ורק בגותיקה ויקטוריאנית מהמאה ה-18. האם גם הם חובבי וונדיס?
2- אתה הרי חובב קונטקסט, אז נסה לקרוא את המשפט המלא שהוא אמר, ולא רק מילה אחת מתוכו. להזכירך, המשפט המלא היה: "אני מקבל את הרושם שהערות בסגנון 'השפעות מביורק ופורטיסהד' נועדו בעיקר להכשיר את השרץ"; כלומר, זה לא משנה לצורך העניין אם הוא אמר "שרץ" או נקט בלשון עדינה יותר כמו, נניח, "גרגור סמסא". מעבר לזלזול באמן שזאת כמובן זכותו, הוא זילזל בטעם שלי, בטיעון שלי ובי אישית, ואחר עוד העז לדרוש ממני דיון מכובד. אז האם רוצים ממני לקחת דברים בהומור, או שרוצים דיון מכובד, שזה דבר רב-כיווני? נא להחליט.
3. לא קשה למצוא בשרת כותבים מוכשרים ובעלי יכולת ניסוח מופלאה שבמקרה הם גם אובססיביים בצורה טינאייג'רית ודביקה כלפי אמנים רבי מעלה כגון דייויד בואי, לו ריד, ג'ון קייל ונירוונה. נסה ותיווכח.
נושא:למי למי מאת: קיש (23:49 27/08/2010) בתגובה ל: אוי ואבוי עד לאן הגענו
1- הקצב הטבעי שלך נורא איטי, הוא תלוי בחשיפה מאוד סלקטיבית ופאסיבית מצדך, ועדיף שזה יהיה דומה לדברים שאתה מכיר כבר. שזה טוב ויפה למועדון מעריצים כלשהו, אין ספק שתהיה הבחור האקלקטי ביותר בשולחן.
הרעיון הוא שתיגש אל האמן מרצון כי שמעת שהוא כותב טוב, נניח. אם היללת את בלר או רדיוהד כי יש לגביהם קונצנזוס בין מבקרים, אין סיבה שתחלוק עלי כאן.
איפה ואיפה.
2. זאת ראיה דיכוטומית מאוד נוקשה ולא הולמת לבני אדם מתפקדים. יש את היסוד הרוחבי והאנכי, אקלקטיות/היררכיות. דיברנו על זה? אולי 200 פעם, שזה רק חמישית מסך הטוקבקים, אז אולי צריך לרענן.
מה שלא ברור כאן זה איפה *אתה* עומד בכל העניין הזה. אתה מתקומם כנגד התנשאות (עליך) וכנגד ההתנגדות להתנשאות (שלך). בוזמנית. בלי שמץ מודעות לאירוניה.
ואני לא חושב שמישהו פה חושב שאתה סנוב. אם כבר, פופוליסט קפדן.
3. תגובה 15 ברצף. אתה מדבר כמו פאקינג פרקליט. הומור ודיון מכובד באים ביחד, ושתיהן כנגד ההתחשבנות בעלת סבר הפנים התהומי. אני אתן לך להחליט לבד באיזה מחנה אתה שייך. כן, הוא קרא למוזיקה שלך דבילית. אולי היא באמת דבילית. אז מה!!!!! ג'יזס, אירן מתחמשת!!!! אה , סליחה, אתה לא פוליטי, כל הרצינות שלך מתבזבזת פה.
אז קצת פרספקטיבה. סליחה, המון פרספקטיבה.
4.מי שעשה דוקטורט על גותיקה ויקטוריאנית עשה תואר ראשון בספרות כללית. OW!!!
נושא:עייף מדי מכדי לחשוב על נושא מאת: אנגלופיל (00:56 28/08/2010) בתגובה ל: למי למי
1. אבל זה כל הקטע. את רדיוהד ואת בלר קודם כל הכרתי בעצמי ורק אחר כך התמזל מזלי לגלות שיש עליהם קונצנזוס של מבקרים. לא כך לגבי דילן. אגב דילן בעשורים האחרונים הוציא לא מעט אלבומי אדולט קונטמפוררי משעממים, חלקם בחסות סטארבאקס, רדיוהד ובלר לא. אז אני מוכן להחליף את הטענה שהאלטרנטיב שואף לאיכות בטענה שהוא שואף להתרחק מאדולט קונטמפוררי משעמם וממומן סטארבאקס עד כמה שאפשר.
2. סיכמנו כבר שמותר להתנשא על כל מה שרוצים, אבל שצריך לנמק קודם. לא מבין איפה הבעיה. "פופוליסט קפדן"? שיהיה. אולי אחרי שאני אקום מהשינה בצהריים אני אצליח לגבש לזה תגובה הולמת.
3. בסדר, הפנמתי, אנסה לקחת דברים בהומור. הסתירה כאן היא שאופק בעצמו לא לוקח את הדברים בהומור, להלן הבדיחה שלי על השרץ העיוור שגרמה לו לנטוש את הדיון בזעף; כלומר, את הכול אפשר לקחת בהומור, חוץ מאת השרת עצמו שעליו אסור לצחוק, כי השרת הוא הרי אתר קדוש שעושה עבודה חשובה של קידום אמנים ישראלים אזוטריים שבחיים לא יגיעו להקליט את אוקיי קומפיוטר הבא.
4. גם אני כשהתחלתי למשוע מוזיקה שמעתי באקראי הרבה דברים ורק אחר כך גיבשתי טעם והעדפות והחלטתי להתמקד במה שמעניין אותי. כך גם כולם. אז מה הבעיה?
נושא:יש יותר מאת: קיש (22:06 28/08/2010) בתגובה ל: עייף מדי מכדי לחשוב על נושא
1- אני בטוח שאת בלר ורדיוהד הכרת מאמ טי וי כשהיית צעיר. זה לא בדיוק מסע גילוי מסעיר במיוחד, היו להם קליפים ששודרו בשעות היום. מקסימום גלגלצ.
אז פרסו מולך קטלוג (פלייליסט) ובחרת את הלוק האלט-איכותיסטי.
אפשר להמיר את האפיתט לפופוליסט בררן. אולי זה יותר מדויק.
2- מה אתה עכשיו מתחיל לעשות איתי עסקאות בעג'ואים. אתה לא תשנה את איך שאנשים מתנסחים. לא אומרים פה דברים במיוחד בשביל לעצבן אותך!!
דילן יעשה מה שבזין שלו. אם אתה שומר חסד נעורים לאמן בינוני כמו בריאן מולקו, אולי תבין למה אנשים שומרים נאמנות לדילן גם כשהוא כבר לא משנה את העולם.
כמובן, אם היית שומע את היצירות הטובות שלו היית מבין למה הוא עדיין מעורר עניין.
להאזין לעומקן.
*******ואם אתה לא מתעניין, זאת *לא בהכרח אשמתו של דילן*.*****
הרעיון הוא *שאתה* תיפתח, שתרצה להחשף, *שתתעניין* מרצון. בינתיים אתה רק רוצה עוד אוקי קומפיוטרים. שהוא, כזכור, אלבום חדשני. אהם.
'שואף לאיכות' זאת פחות או יותר ההגדרה של פלצנות. זאת אמירה מטופשת בלי קשר לאיכות של דילן ב-20 השנים האחרונות ואני לא מבין מה שמיטה להר סיני או איך שאומרים את זה.
3- השרץ העיוור זה לא 'הא-הא פאני', בעגת ההמונים. המיאוס שלו היה יותר לגבי העובדה שכל השרשור הזה הוא רק עליך, והעובדה שאנשים לוקחים מזמנם כדי להסביר דברים, ואתה פשוט ככ מתגונן שאתה פשוט מתעלם ממשפטים שלמים שמיטב מוחותינו ניסו לנסח כדי להבהיר אקסיומות מסוימות.
השרת לא קדוש. אני רואה שצמצמת את קבעון הרדיוהד שלך לחצי משפט אבל הוא עדיין שגוי (אנטי-אומנותי) מן היסוד.
4. הכוונה היתה שמתחילים ביסודות (תואר ראשון). מה שלא עשית.
נושא:כן מאת: אנגלופיל (22:24 28/08/2010) בתגובה ל: יש יותר
1- נכון, הכרתי אותם מ-MTV, אז מה? זה מבטל את האיכות שלהם? מה זה משנה דרך איפה הכרתי? כמו שכבר אמרתי פעם לפחות גם MTV ידע לדחוף איכות. היום פחות. ואם זה פופוליזם להגדרתך אז מצבנו טוב, או לפחות היה.
2- איזה עסקה עשיתי איתך? לא משנה. בכל מקרה, יש לך כמה משגים:
(א) מולקו לא אמן בינוני, ז"א זכותך כמובן לחשוב כך אבל אז גם זכותי לחשוב שדילן בינוני (לא שאני חושב כך חלילה, אני סתם מתאמן בלא להכיר בהיררכיות).
(ב) אני לא "שומר למולקו חסד נעורים", מאוד אהבתי את שלושת האלבומים האחרונים של פלאסיבו גם אם האלבומים שלפניהם לא היו קיימים.
(ג) אם דילן עושה מה שבזין שלו, גם לי מותר לעשות מה שבזין שלי ולא לשמוע אותו, כי אלבומי אדולט קונטמפוררי של סטארבאקס זה הכי רחוק מאלטרנטיב שיש.
(ד) אם אני לא מתעניין, זאת לא אשמתו של דילן, אבל אם אחרים לא מתעניינים באמנים אחרים, זאת כן אשמתם של האמנים האלה...?!?! ומי דיבר בכלל על אשמה?
(ה) חשוב מכל - נפלתי היום במקרה על השיר הקלאסי של דילן "היי מיסטר טמבורין מן". ניסיתי כמיטב יכולתי לשכוח דקה ולהתנתק מכל הדיון הזה ופשוט להקשיב לשיר. בסוף ההאזנה עדיין נשארתי עם "שיר נחמד כזה שהיו שומעים בשנות השישים, אבל לא ממש הסגנון שלי". אז אולי לא קשה להוכיח שאתה צודק ושאין לי סקרנות טבעית לדילן כי אין לו תווית אלטרנטיבית ושיש לי קיבעון לרדיוהד ומה שלא תרצה, אבל אי אפשר לפתח סקרנות טבעית *בכוח*. אחרת זה ההפך מטבעי.
3- לא יודע מה זה "הא-הא פאני", לא עשיתי תואר בתולדות ההומור. ואני לא מתגונן בכלל, פשוט חורה לי שאני צריך לקבל ולהיפתח למה שאני עוד לא מכיר ואחרים לא.
4- לא כל חובבי המוזיקה מתחילים ביסודות. למעשה, רובם לא.
נושא:לא יודע על איזה אלבומי אדולט קונטמפוררי של סטארבאקס אתה מדבר מאת: jam econo (01:38 29/08/2010) בתגובה ל: כן
אבל אם אתה מדבר על האוסף שהוא הוציא דרכם, אז האוסף הזה יותר מידי אקלקטי ומיושן בכדי להיות אדולט קונטמפוררי. האמת שהוא מכיל בעיקר הקלטות של אומני בלוז כמו ג'וניור וולס וצ'רלי ג'ורדן שהחברים האלטרנטיביים למהדרין שלך מהווייט סטרייפס עשו קריירה מלמחזר את המוזיקה שלהם. אגב, גם סוניק יות', שיש שמועות שהם אלטרנטיב, הוציאו אוסף בחסות סטארבאקס, ואתה יודע מה הכי טוב? החברים האלטרנטיביים לעילא שלך מרדיוהד שיתפו פעולה עם האוסף הזה ובחרו עבורו שיר (הבחירה הבנאלית ביותר באוסף, למרבה ההפתעה).
מה שמנסים להסביר לך פה וללא הצלחה יתרה, זה שאין מה לעשות - במוזיקה יש היררכיה. זה לאו דווקא עניין של טוב או רע, אלא פשוט עובדות בשטח. הקטע הפוסטמודרני הזה של לשים את דילן ואת אבריל באותה המשבצת הוא פשוט מגוחך. זה לא קשור לזה שדילן יותר טוב ממנה (והוא כן), אלא כי מדובר בבנאדם שהשאיר חותם בלתי נמחה בהיסטוריה של המוזיקה במאה העשרים ושינה במו ידיו את הדרך שבה אנשים כותבים שירים.
אבריל לווין כתבה שיר בשם "sk8er boi" (אפרופו מוזיקת תיכון). היא תופעת פופ חולפת, תוצר קצר ימים של הדור שלה,כמו אלאניס בניינטיז וטיפאני באייטיז. במקסימום היא שינתה את הדרך שבה בנות 14 מתכתבות בפייסבוק.
זה לא אומר שאתה לא יכול לאהוב את אבריל ולשנוא את דילן. זה פשוט אומר שבתולדות ימי המוזיקה (ובכלל זה גם מה שזה לא יהיה שאתה מגדיר כ-"אלטרנטיב"), דילן הוא דמות הרבה יותר משפיעה וחשובה.
אף אחד לא פוקד עליך לאהוב את דילן - מציעים לך לשמוע אותו קצת כדי להרחיב את הפרספקטיבה שלך.
נושא:קודם כל, אף אחד פה לא שונא את דילן, בטח לא אני מאת: אנגלופיל (09:49 29/08/2010) בתגובה ל: לא יודע על איזה אלבומי אדולט קונטמפוררי של סטארבאקס אתה מדבר
ואין כמובן ספק שהוא השפיע יותר מאווריל על ההיסטוריה של המוזיקה, השאיר חותם ומה שאתה לא רוצה. מה שאני מנסה להגיד זה שאי אפשר לפתח קשר רגשי עם אמן בצורה שבה קיש רוצה שאני אכיר את דילן, וקשר רגשי למוזיקה הוא דבר שמאוד חשוב לי. למעשה עם אמן קאנוני כמו דילן הרבה יותר קשה לפתח קשר רגשי, כי את המקום שלו בנצח הוא כבר הרוויח, ולכן זה לא משנה אם אני אשמע אותו או לא, זה לא יוריד מההערכה אליו; וזה שונה מאוד מלגלות להקה בזמן אמת, לבד ומתוך רצון אמיתי. אז זה לא שיש לי התנגדות אידיאלוגית לשמוע את דילן, חלילה, אבל צריך שיהיה בהאזנה עוד משהו מעבר להרחבת אופקים וטריוויה, אחרת אין חיבור. והדבר השני הוא כמובן שאי אפשר לזלזל בטעם שלי ולקרוא לו שרץ ואחר כך להתפלא שאני לא לוקח המלצות של אחרים דרך הטפות. עזוב רגע אווריל (למרות שבאמת, לא יודע איך היא תיזכר בהיסטוריה) - אני מכיר הרבה אלטרנטיב טוב. אפשר אולי לעשות איזה פרויקט בשרת שבו כל אחד ינסה לשמוע מוזיקה לפי המלצות של גולש שרת אחר, ואז זה יהיה מעניין ואנשים יקבלו הצצה לטעמים של אחרים, וישמעו דברים שהם לא שומעים בדרך כלל; אבל זה חייב להיות מתוך אמון הדדי שלכולנו יש טעם טוב, ולא רק לקומץ בודד. אי אפשר לצעוק על מישהו "הטעם שלך במוזיקה נחות, מה שאתה שומע זה שרץ, עכשיו רוץ לשמוע דילן כי הוא בקאנון" ולצפות שזה יעורר את החשק לשמוע, כי כמובן שזה עושה ההפך. מי שרוצה יחס מכבד צריך להקשיב גם לידע שלי.
נושא:בוב דילן- הפעם- המוזיקה מאת: DavidIs (14:13 30/08/2010) בתגובה ל: קודם כל, אף אחד פה לא שונא את דילן, בטח לא אני
העניין עם דילן- שיש לו הרבה יצירות, שלטעמי לפחות ניהיו נשכחות ופחות רלוונטיות, "הייוואי 61" הוא אולי ה-אלבום הכי אובר רייטד בהיסטוריה (לטעמי, לצד "הצד האפל" ו"סרג'נט פפר"- שצריך להיות מקום 1).
אבל לזמנם, כמו הביטלס ופלויד אם תירצו- גם האלבומים האלה- השפיעו ונגעו בהרבה בזמנו.
ומצד שני, אנגלו ואחרים, שמע הרבה את "בלונד על בלונד" של דילן, שם מקבלים דילן מרגש ועוצמתי יותר, מהבלוזי ומשמים.
אני חייב לומר שאני מסכים עם חלק מטענות אנגלו- אמנם דילן חשוב והכל, אבל "אבריל היא כמו אלאניס לנייטיז" ?! עם כל הכבוד- אבריל הייתה רוצה מאוד להיות כזו אבל היא לא, מסכים עם אנגלו בכך שיש פה אנטי מוחלט לעתים על כל מה שהיה לו פעם קליפ ב MTV.
"ג'אגד" של אלאניס טוב ומרגש מ70 אחוזים מאלבומי דילן, רק שכן- דילן מצד שני היה עקבי יותר.
שמעו יותר ת'אלבומים של האומנים עליהם אתם מדסקסים.
מדילן- "להביא הכל חזרה" ו"דם על הערוצים" גם ראויים בסך הכל.
בקיש' מצורף האזן אנגלו, היופי זה בחוסר-התלהמות, באלבום הזה- "בלונד" של דילן.
ואגב- בארץ- שלומי שבן עם ה1 המעולה שלו- בהחלט נותן ספין ישראלי ראוי לדילן.
נושא:אני רק שאלה מאת: jam econo (18:01 26/08/2010) בתגובה ל: אז עכשיו אני גם "בור", וגם שומע מוזיקה שהיא "שרץ"?
אתה באמת שומע השפעות של ביורק ופורטיסהד במוזיקה של איוונסנס, או שהתחלת לשמוע אותן רק אחרי שקראת ראיון ניימדרופינג עם חברי הלהקה?
נניח והייתי חי בעולם טוב יותר שבו לא היה לי מושג מי אלה איוונסנס והייתי נכנס לחנות דיסקים והמוכר היה מנסה לדחוף לי אותם וטוען שהם מושפעים מביורק ומפורטיסהד, סביר להניח שאחרי שמיעה אחת לא הייתי מתחשב יותר מידי בהמלצות שלו.
רק למען ההגינות, אני ממש לא מת על ביורק או פורטיסהד, אבל אני כן יכול להודות שיש להם איכויות שאין לכל אלף להקות הניו מטאל והגותיקה בשקל שהשפיעו באמת על איוונסנס.
נושא:זה לא העניין מאת: אנגלופיל (18:23 26/08/2010) בתגובה ל: אני רק שאלה
כי מה שעשית עכשיו זה לנמק את דעתך, מה שאופק לא עשה, ורק זרק לחלל האוויר את המילה שרץ. אפשר בהחלט לומר את מה שאמרת עכשיו, שלמרות שחברי הלהקה טוענים להשפעות הללו, הרי שהן אינן מורגשות והלהקה לא ברמה שלהן בכלל, וזה לגיטימי.
לעצם השאלה: אני חושב שאפשר לשמוע שרידים של ההשפעות האלה, גם אם לא בכל שיר. המוזיקה היא יותר מטאל גותי אבל משהו שם, בגישה לפחות אם לא במוזיקה עצמה, קרוב לביורק ופורטיסהד
נושא:ובמילים אחרות... מאת: קיש (20:20 25/08/2010) בתגובה ל: אם טום יורק היה אבא שלי, זה באמת היה פותר לי הרבה בעיות
האם הבנת את הסוגיה שהעלתי לעומקה?
זה מתקשר גם לעניין הקניין. אתה חושב שאחרי שקנית דיסק אז המוזיקה היא 'שלך'. והיא לא. אתה משלם על הזכות לשמוע את היצירה. למוזיקה כשלעצמה אין מחיר, ואפשר אפילו לומר שאין לה באמת בעל- יש רק את מי שיצר אותה, חיבר סינפסות סביב מילים וצלילים.
אבל כשהיא "שלך", כשמשהו "שלך", אין באמת דרך לדבר על זה. וככה אתה מגיב לכל ערעור על מעמדם- אופק כבר טיפל בנושא הזה.
'אבא שלי' או 'הלהקה שלי'(היינו, הלהקה שאני אוהב) - אם החיבור הוא סנטימנט נטו, אין באמת אפשרות לדבר על כלום; לדוגמא- אם כל מה שרגשי במוזיקה היה, נגיד, מתקשר לחוויות אוטוביוגרפיות, לא היה באמת שיח- היה רק השוואות של אוטוביוגרפיות. זה הרבה דברים, אבל לא אומנות. אימונות, אולי.
תחשוב על המשפט הזה באמת, כמה הוא לא תקשורתי. יותר מזה יהיה כבר להאכיל בכפית.
נושא:מזכיר לי תיאוריה שפיתחתי פעם מאת: אנגלופיל (20:54 25/08/2010) בתגובה ל: ובמילים אחרות...
על למה אנשים מעריצים מפורסמים. "אשליית הקירבה" קראתי לזה. כלומר, נניח שמישהי מעריצה איזה ידוען מפורסם, אז היא תקנה הרבה מגזינים עם כתבות עליו ותאסוף עליו הרבה מידע כי זה נותן לה אשליה שהיא קרובה אליו, שהיא מכירה אותו, שאם הוא ענה באיזה שאלון מה הוא מחפש בבחורה היא תוכל להתאים את עצמה להגדרה הזאת. וכמובן שזה לא ככה, שאי אפשר להכיר בן אדם באמת רק בצורה הזאת.
אז כן, זה נכון, מה שאמרת. באופן כללי. אבל אני ממש לא מנסה להיות ככה - לא אמרתי שרדיוהד הם "שלי", זה הרי מגוחך. אני בהחלט מסוגל להסביר את האיכויות של המוזיקה שאני אוהב גם בלי רגש וסנטימנט, ולכך אני שואף. אני יכול להסביר מה אני אוהב בכל להקה דבר-דבר ופרט-פרט אבל אז שוב תגיד שאני מדבר רק על המוזיקה "שלי", שאני אוהב. יותר מזה - החיבור הרגשי מתאפשר קודם כל בגלל איזו איכות שמזהים במוזיקה, ובאמת, אם אמן מעורר באנשים כזאת תגובה רגשית עזה, סימן שיש שם משהו, לא?
נושא:בץ'לשקובעךןשקוכעהדףן קולקהב מאת: קיש (21:47 25/08/2010) בתגובה ל: מזכיר לי תיאוריה שפיתחתי פעם
*ברור שלא תגיד שהם שלך, זה מגוחך. אבל תתנהג כאילו הם כן, בהתאם למעריצי כדורגל, טיניבופריות וליכודניקים.
* אשליית הקירבה תשים אותך בקו אחד עם קוראות פנאי פלוס. והקהל של בריטני. זכותך, אבל דע את קהלך. הניכוס והקרבה הזאת הם לא באמת, והם לא מכירים אותך באמת, ולא אכפת להם ממך באמת. בשביל מודל חיקוי בגיל ההתבגרות זה נסבל ואף הכרחי.
* יש איכויות רגשיות במוזיקה שאפשר לתקשר אותם, כשזה ממש סנטימנט אז אי אפשר. זה משורג במי שאתה. מצפים שתעשה את ההבחנה בין "השיר קסום כי איבדתי את בתולי לצליליו" לבין משהו יותר אוניברסלי. שזה לא משתפך מחד ולא טכנוקרטי-פילוסופי-מנוכר מאידך. זה נקרא מקוריות. זה דורש אומץ והתבוננות פנימית כדי לומר משהו שהוא לא וידויי גרידא. לסטר, אני אומר לך. גם יהוזבד וגדי ועוד כמה שאת שמם אני לא זוכר ויסלח לי. וגם אתה, קורא שרת יקר שהתמדת לקרוא שרשור זה בין 2-3 דמויות וירטואליות, יהיו מניעיך אשר יהיו, בקרוב הטי שירט!
בכתיבה שלך ניכר שאתה פשוט מכור מראש, ואתה אפילו מתייחס לדיסקים שאתה לא אוהב בתור, "אוי, מולקו היה היום תלמיד רע ועשה קקי במכנסיים, זה בסדר, ככה זה בגמילה, ראיתי את זה בטריינספוטינג". עדיין יש כאן איזה ניכוס.
לישון. די.
נושא:שוב, שוב, שוב מאת: אנגלופיל (22:15 25/08/2010) בתגובה ל: בץ'לשקובעךןשקוכעהדףן קולקהב
אני תמיד תמיד תמיד מנסה להסביר את טענותיי בצורה שלא תקלע לרגש האישי בלבד. בכל טיעון, בכל נימוק, בכל ביקורת. אבל אם אני אנסה להדגים לך עכשיו אתה שוב תגיד שאני מתייחס רק לאותם דמויות נערצות, אז לא כדאי. בכל זאת לכך אני שואף ואם אני סוטה מהדרך הזאת אני מנסה לחזור אליה. וגם אותם מבקרים מהוללים מהשרת שהזכרת חוטאים בסובייקטיביות: רדיוהד בשבילי הם הרי כמו הקיור לגדי.
והפיסקה האחרונה היא באמת סתם ירידה לרמה נמוכה. אפשר בפירוש להגיד בביקורת שאלבום של להקה היה לא טוב ושאחר כך הם חזרו לעצמם. די.
נושא:יה! התחלתם שרשור אנגלופילי בלי להודיע לי? מאת: pooyou (20:41 22/08/2010) בתגובה ל: התיכון
נעלבתי.
אז מה על הפרק הפעם? מוזיקת תיכון? מה זה אומר? מוזיקה שמתבגרים אוהבים? מוזיקה פשטנית ונחרצת, או כבדה ומשעממת? מוזיקה שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות או לא מספיק ברצינות?
תמיד טענתי שמי שלא אהב את פינק פלויד בנעוריו אין לא לב, ומי שהמשיך לאהוב אותם בבגרותו אין לו שכל. לעומת זאת, אינפנטילים מוצהרים כמו אייסידיסי, גאנז וזיזי טופ, שבנעורי דחיתי בביטול מתנשא, עושים לי היום הכי טוב בעולם.
אז אולי מוזיקת תיכון זה משהו שנראה לך עמוק ומרשים כל עוד לא צברת פרספקטיבה ופיתחת חוש הומור. ואולי זה מה שגורם לך להתגעגע לנעורים אחרי שכבר בגרת.
מצד שלישי, יש גם הרבה דברים שאהבתי אז ונשארו איתי עד היום - חלק באופן רציף ואחרים צצו מחדש אחרי פרידות של שנים. מצד רביעי, לגבי הרבה מהדברים האלה אני מבין היום שכנער אהבתי אותם מהסיבות הלא נכונות.
נושא:בוא לירושלים. קטעים פה מאת: pooyou (00:05 25/08/2010) בתגובה ל: שלום באמת+ הודעה חשובה לציבור הפורום
בכל מקרה אני חייב להביע את הערצתי. להתווכח עם בן אדם ששומע רק את עצמו זאת משימה מאוד מתסכלת, ואתה עומד בה בנחישות. אני לא כל כך מבין מה יוצא לך מזה, אבל מילא.
לא מבין את הלעגנות הזאת. האם אתה רומז שאני צריך להזדהות עם כל דעה ועמדה של "גיבוריי"? (שאגב אתה קורא להם גיבוריי, אני מעולם לא השתמשתי במילה הזאת.) או שאתה דורש ממני חשיבה עצמאית, או שאתה רוצה ממני קונפורמיזם ושיעבוד למסורת ולקאנון הרוק והמוזיקה הפופולרית. תחליט.