הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Live
עד עכשיו, הפסטיבל המפורסם הזה בבניקאסים היה מאכזב כמעט כולו. ואז עלו Depeche Mode וכמו שקיוינו ותיארנו לעצמנו, זכינו להופעה יוצאת מן הכלל. אחרי דפש מוד קשה לעלות, וזה לא מפליא ש- Placebo היחסית צעירים קצת החווירו, אבל לבריאן מולקו יש את זה, למקטרגים לא יעזור בית דין
מאת: גדי ב בתאריך 30/09/07

קישוריקו
שתף

עוד הופעות חיות

רובין היצ'קוק באוזןבר

אינטרפול בתל אביב, 30.8.11

סוויד בתל אביב – 1.7.2011 – גני התערוכה
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

פסטיבל Benicassim 2006 - הערב השלישי
ערב שלישי

Joy Division, להקה אלמותית אחת, מטילה את הצל הענק שלה על חלק עצום מהמוסיקה ששמעתי פה. זה ממש לא משהו שאני מדמיין. She Wants Revenge ובמיוחד Editors אהובי הקהל, שדגמתי עכשיו (יש גבול, נמאס קצת) מאוד מזכירים את הלהקה האלמותית וקצרת החיים. זה נפלא אבל זה גם קצת מעצבן, כי חלק מזה מרגיש מעושה. הסולן של העורכים נשמע קצת מתלהב מעצמו ולא תמיד ברור מה הערך המוסף, אם יש בכלל. בעוד הרבה להקות פה יש עקבות ניו-וויייב בכלל וג'וי דיויז'ן בפרט, הלהקה שאיאן קרטיס הוביל מוזכרת בתוכנייה של הפסטיבל ארבע פעמים (כהשפעה) ואפשר לחוש אותה גם בהרכבים האמריקאיים ששמעתי פה ובאחרים (Interpol). מכל הלהקות האלה Calla הכי הרשימה אותי. הם (לשעבר The Factory Press. וורהול או ווילסון? מקרה?) ייחודיים והשפעת הלהקה המיתולוגית מהצד השני של האטלנטי אינה ברורה. במקרים אחרים לעיתים נדמה לי שמדובר במידה רבה בלהקות פלגיאט, חקיינים, במקרה הטוב מוכשרים, בלי אמת בוערת והרבה משל עצמם. אם נוסיף לעקבות אלה את העובדה שבברצלונה ניו אורדר הכירו בגדול בעברם עם מספר שירים, ושאקו והבאנימן הכניסו ליין ברור של ג'וי דיויז'ן פעם אחת בשיר שלהם פה, התמונה ברורה. קצת קשה להאמין איך להקה שפעלה כל כך מעט שנים עד שסולנה התאבד השאירה כאלה עקבות. אם אתם רוצים לדגום הרכב משלנו שמטמיע את הסאונד הכה מוכר באג'נדה ניו-ווייבית משובחת משל עצמו - תבדקו את The Red Cotton (ומהר, כי הם מתכוונים לברוח ללונדון בקרוב).


השפיעו. ג'וי דיוויז'ן



Yann Tiersen הוא תופעה די נפלאה. בסט המגוון עד מאוד עם להקתו היו רגעים ממש מרגשים, לצד קצת שעמום ושבלוניות פה ושם. טוב, ברור שלמלחין פסקול Amelie (מסתבר) יהיה קסם, לא כן? הבעיה היא שהוא מתפרש מדי, ורסטילי מדי. רוק רך פסיכדלי ואפקטים של רוחות רפאים שכזה מרקיורי רב הביאו לשיאים ב- Deserter's Songs. פיליפ גלאס עושה מינימליזם יותר זך, מחושב והרבה יותר אינטילגנטי מהוריאציה הצוענית-אקסטטית של טירסן; לפוסט/ספייס רוק יש הרבה טוענים לכתר, אף כי בעולם מוסיקלי זה ההופעה הגיעה לשיא עם חן ייחודי. המוסיקה לקחה אותי למקום תמים אך חכם בדרכו, נדיר...

Madness הופיעו על הבמה העיקרית 'הירוקה' (הייניקן), אני ראיתי דקות ספורות על מסך וידאו בזירת העצלנים - אבל זה לא עניין אותי, אף שבדיעבד יש בהם משהו, מה גם שהפרונטמן נראה כמו רואה החשבון עם הסוד האיום מאיזה סרט אימה. עשו גם קצת קאברים, אני חושב. בבמה משמאלי כל מיני סאונדים, משב פוסט רוק ואז משהו סטנדרטי יותר. אחרי טירסן חשקה נפשי בקרפ שוקולד, משונה, אולי כדאי להשתכר קצת לקראת הדפשים ופלסבו... איי איי, להפסיד את קולדקאט.

...ואז הגיעו Depeche Mode.
עד עכשיו, הפסטיבל המפורסם הזה בבניקאסים היה מאכזב כמעט כולו, וגרוע מזה.
...ואז עלתה אחת הלהקות הבולטות בשמי שנות השמונים של אנגליה, וכמו שקיוינו ותיארנו לעצמנו, זכינו להופעה יוצאת מן הכלל. דייב גאהאן, הקול, ומרטין גור, היוצר, עם הקלידן ועוד שני אנשים עשו את זה בענק, עם מקצועיות ותכליתיות נחושים שלא עמעמו לרגע את ההשראה והתודעה האחרת והכל כך מוכרת שהשירים הכי טובים של דפש מוד מעוררים


ואז הם עלו

.

זה התחיל אלים, והבנתי שזה פשוט לא נכון שדפש מוד הם איזה גרסת לייט רקידה לזרם האלקטרו-אפל הקצבי והגותי משהו ששטף את אירופה דאז ומאז. הם מאלה שהמציאו אותו, והם יודעים בדיוק מה הם עושים. כבר בשיר הראשון שהקליטו - שביצעו בהדרן - הכל היה מונח בדיוק במקום. Enjoy The Silence עם ליין הגיטרה הכל כך מזוהה עם שנות השמונים בוודאי היה השיא עבור רבים, עם איורים של מלך בודד על המסכים, הנסיך הקטן twenty years after. אבל היה שם כל כך הרבה, כמעט הכל דפשי, הכל משובח וחזק. היה איזה שיר שהמילה Sex הוקרנה מאחורה, פנים מושלמות של בחורה צובעת את יופיה הטבעי באייליינר שחור, אז פושטת את החולצה ונשכבת על הצד מולנו. היה את Personal Jesus הנהדר והקצבי באופן מגונה, עם צלב מאחורה, היתה בלדה משונה ברפרטואר בהדרן - התברר לשמחתנו שזה היה יום ההולדת של מרטין גור. ספקטרום עשיר של מרקמי סאונד קצביים, אפלים, מדוייקים ובד''כ נשענים על איזו הברקה פשוטה כשם שהיא גאונית, והיה את Home, שיר ההודיה הדפשי, ועוד רגעים של חמלה שינקו את אמינותם מהרקע האפל היותר דומיננטי. בשבילי השיא היה Walking In My Shoes, שרתי את הפזמון ועוד קצת מילים פה ושם, הקשבתי טוב והרגשתי שהשיר הזה נכתב עלי, אלי, בשבילי, שיר שלי. בתוך קהל של עשרות אלפי אנשים חויתי אינטימיות וידויית, כאילו אני כתבתי את השיר, הלוואי.


Now I'm not looking for absolution
Forgiveness for the things I do
But before you come to any conclusions
Try walking in my shoes


הרבה מהחוויות הקשות בחיי חלפו לנגד עיני והבנתי ש- אם ארצה או לא - המוסיקה הזו היא התיעוד וההשראה כאחד הכי הולמים לחיים שלי ושל כל כך רבים מאיתנו.
דפש מוד להקה בעייתית בשבילי. גדולה, אבל באמת בעייתית עבורי, אבל פה לא המקום לדון בזה. למרות הדיאלוג הבעייתי עם הצלב, למרות אחיזת המפשעה המסורתית, למרות כל זה ועוד, היה כל כך הרבה יופי מינימליסטי בהופעה הזו, כזה שפע של חושך והתקווה ההיא שיכולה לבוא רק בעקבותיו, כזו ישירות, מסירות וכח במוסיקה. בסופו של יום היתה כאן כזו נתינה מצד הדפשים, שקדו קידה חובקים זה את זה, כשלפני זה דייויד מנשק את מרטין - הצד האנושי והדי נחבא מאחורי המוסיקה הזו שהיא כזו אנושית מאחורי המכניות - שעמוק בפנים זה היה טוב, גם מעבר למוסיקה והשואו המהממים.


שיא השיאים



אחרי: אז הנה רגע שבו אני אומר תודה ממעמקי ליבי. לא הכרתי אתכם הרבה מעבר למה שכל יליד שנות השבעים עם רדיו ואוזניים מכיר, ולמרות שאתם נוגעים בגביע הקדוש, אני לא יודע אם תהיו הלהקה של החיים שלי, כנראה שלא, אבל... יצאתם ענקים – הראיתם לנו שהגיל לא משחק, שהמוסיקה נצחית, הזכרתם לנו בשביל מה אתם ואנחנו פה – ואת הלייב הזה אקח איתי אי שם בנשמה ובבשר מכאן ועד...

אחרי דפש מוד קשה לעלות, וזה לא מפליא ש- Placebo היחסית צעירים קצת החווירו. ציפיתי להופעה הזו, ולמרות שזיהיתי רק שיר אחד מ- Without You I'm Nothing, הרגשתי שאני מכיר ומזהה את ה - feel. לבריאן מולקו יש את זה, למקטרגים לא יעזור בית דין. כמעט עשור מהאלבום שאני מכיר הוא התבגר והתחזק והנוכחות הבימתית שלו מרשימה ובטוחה בעצמה, וזה בגלל שהוא יונק מההשראה והחזון הפלסבואי הייחודי (והקצת מונוכרומטי והומוגני מדי לדעתי). טוב לראות צעיר מבריק אך מעט שובב ובלתי-מזיק, מהתרשמותי מ- WYIN, הופך למישהו ששר כמישהו שיודע על מה הוא מדבר, תנו לי סמכותיות כזו כל יום במקום הרעל האוטוריטטיבי שעולמינו רווי בו. רק מה, העולם הפלסבואי קצת זר לי, אולי אני מבוגר מדי (אבל צעיר ממולקו), אולי כישראלי אני פחות מעודכן בויברציות המסויימות שמובילות לפלסבו, לא יודע מה... רוב המילים והטון שקלטתי סבבו סביב סמים וסביב יחסים רומנטיים מעוותים, תלותיים ונואשים, וסורי, אני לא שם. במדורים המסויימים האלה של הגיהנום בקושי שהיתי. מעניין אותי לדעת מה יעשו פלסבו כששתי התימות האלה יתייבשו להם על הפַאלֶטַה. המוסיקה כצפוי מבריקה מעט מדי פה ושם וסך הכל די בינונית וכמה שבריאן כריזמתי, בלי איפור וסטודיו הוא בפירוש לא יפה, כמו רוב היוצרים שראינו. אז איך זה מתחבר ליפיופים האירופאים הרבים פה?


לא יעזור לכם בית דין



מה מוצאים נערי השמנת של אירופה - שהיוו פה להערכתי את רוב הקהל, במוסיקה הזו של הפסטיבל, שרובה יונקת מאותם נופים מסוייטים, נואשים ואאוטסיידריים שהם קרקע הגידול של רוב המוסיקה שלנו? הציניקנים יאמרו שזה שעשוע בורגני לילדי שמנת, ואמת מסויימת לעיתים קרובות יש בזה: די זעזע אותי איך כל כך מהר אחרי ואפילו תוך כדי חזיון אמנותי כמו דפש מוד לייב עברו פה הנערים והנערות לדאחקות, צחוקים, אבל זו לא כל התמונה. אותם אנשים שקיבלו את הניצוץ ועטפו אותו במשמעת להפוך לתופעות (ומכונות) רוק, באיזשהו מקום מעורפל ובעייתי הם מורי הדרך ואף המרטירים שלנו, אולי, או לכל הפחות אחים גדולים אהובים ואוהבים.



פסטיבל Benicassim 2006 - הערב הראשון
פסטיבל Benicassim 2006 - הערב השני
שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©