הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Live
קוואמי לא נזקק במיוחד למקור אנרגיה חיצוני. הבנאדם פיזז על הבמה באופן שהיה מפתיע אותי אם הייתי מכיר אותו רק כשדרן המופנם לכאורה של ''הקצה''
מאת: אופק בתאריך 18/02/08

שתף

עוד הופעות חיות

רובין היצ'קוק באוזןבר

אינטרפול בתל אביב, 30.8.11

סוויד בתל אביב – 1.7.2011 – גני התערוכה
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

קוואמי והחלבות, מועדון 24, 7.12.07
''מוות לפייסבוק, פייסבוק איז בבילון'', מזמרר קוואמי דה לה פוקס על במת מועדון 24 למקצב רגאיי, כשליחו הנאמן של מייספייס הוותיק, ואני, כצופה וכצרכן מדיה, מרגיש מידה לא מבוטלת של אי-נוחות. מצד אחד, כן, גם אני מראה סימני התמכרות לגונב הזמן הזה על האפליקציות המטופשות שלו. מצד שני, כנראה שלא הייתי מגיע להופעה הזו (ועוד מביא חברים) אם בדף הבית שלי לא הייתה עולה שוב ושוב המודעה שתזכיר לי על כך. 180 שקל, אייל פרידמן, עשה לך (או למועדון) הבבילון הזה. אבל היי, זה הרי אותו פרידמן דה לה פוקס שמשדר כבר שנים במקום המשוקץ ההוא, שבוודאי מייצג את כל מה שהוא מתעב בעולם המוזיקה הישראלית, וההופעה היא, כאמור, במועדון של ערוץ המוזיקה, שבוודאי גם עליו חתן השמחה שומר בטן לא ריקה. שניות? זה לא נגמר כאן.

זה בדיוק העניין, כי השניות זה שם המשחק כאן. תנסו למצוא עוד זמר ראפ, לא בארץ אלא בכלל, שהיה עולה להופעה חגיגית עם חולצה של הראמונס או מדבר עם הקהל, במידה לא מבוטלת של הומור, על האזכרה של אמא שלו. ברור לנו שקוואמי, כמו הרבה כינויים אחרים של אם.סי'ז, הוא מין סוג של אלטר-אגו, זה שמאפשר לאייל פרידמן לצאת ולהביא את האמת שלו בצורה פחות דיפלומטית, זה שנותן לו לגיטימציה לעלות לבמה ולקפוץ ולרקוד, בזמן שפרידמן מספר בראיון פרומו עד כמה הדיכאון דומיננטי בחיים שלו. על הבמה, בסופו של דבר, האלטר-אגו שולט, אך מקומו של פרידמן איננו נפקד, וזה אולי השדרן של ''הקצה'' שהיה הגורם הראשוני לכך שהמועדון היה מלא כבר חצי שעה בערך לפני שהלהקה עלתה לבמה.

אולי דרך אחרת להתייחס לתופעה שהיא קוואמי, היא ''מורכבות'', והיא קשורה אליי לא פחות מאשר אליו. אני, כצופה, הגעתי לראות את קוואמי נותן פלואו מטורף, יורה אל כל אותן מטרות קרטון גדולות וחלולות ששנואות עליי וגם, באותה מידה, כי אותו פרידמן הכיר לי במאמר ארוך ומרגש בוואלה את ליסה ג'רמנו. זה אותו קוואמי שצחקתי ממנו בעסק שחור למרות שלרוב תיעבתי את המוזיקה ששידרו שם (כולל פרומואים ואירוחים של סאבלימינל. כן, הוא באמת היה שם). כאן, כפי שנראה לי, הוא הייחוד של קוואמי כאמן היפ הופ וכאמן בכלל - הוא מסוגל לתפקד בשדות האלו כמעט בו זמנית, בעוד שאחרים מחכים לעיתים חודשים בין שחרור סינגלים לראיון, בו הם מדברים על הצד השונה/רגיש/אפל/נשי/גברי שלהם, אותו איננו מכירים. זה קצת מוזר, אבל נראה לי שדווקא אותו קוואמי שחלק גדול מהזמן מקדם מוזיקה של אחרים, הוא גם אחד האמנים הכי כנים וישירים שקיימים כיום בארץ, אם לא הכנה שבהם, ואני מניח שזה מה שרציתי לראות באותו הערב - אדם שמביא את עצמו על הבמה, על רבים מצדדיו.

לא ידענו כל-כך למה לצפות. אישית, הכרתי אולי שלושה-ארבעה שירים משני האלבומים לפני ההופעה, ובכל זאת, רף הציפיות שלנו היה גבוה במיוחד, היות ומושא ההופעה עצמו אחראי במידה רבה על גובהו. הלילה נפתח ב''זה לא קל'' כשקוואמי דה לה פוקס עולה במין תחפושת של גנגסטר דה לה שמטע ושירה ''סווינגית'', ועובר מייד לתת פלואו שבכלל לא ידעתי שהוא מסוגל אליו. יותר מסיפתח, זו הייתה הצהרת כוונות מוזיקאלית וטקסטואלית שדרשה מאיתנו, כקהל, דריכות רבה. זה לא סתם שיר, זה לא רק בידור - יש כאן מסר, והוא טס במהירות של 88 מילין לשעה.

שלב ההכרה השני היה בהיות החלבות להקה בת אלף זונות (וגם, כמו שקוואמי הזכיר ''להקה'', לא ''להקת ליווי'', תוך שבהמשך הוא מצטט את ''Formed a Band'' של ארט ברוט) שמגובה בסאונד נהדר. הבס היה כל-כך מוצק, הגיטרות צלולות והסקראצ'ים מדוייקים, בלי נפילות מיקרופון, שהייתי בטוח שמשמיעים לי דיסק דרך רמקולים איכותיים ואני לא שומע להקה ישראלית בהופעה. הדבר היחידי שגרם לי לא להבין את המילים היה המהירות שבהן הן נפלטו, משאירות אותי עם זוג אוזניים מגורות במיוחד.

יותר מכל, אולי כדאי לציין מלהקת הליווי את אדם שפלן, שחוצב לעצמו מעמד סמי-אגדי בזירת המוזיקה הישראלית, אלטרנטיבית וגם מרכזית, בהיותו חבר במיליארד הרכבים, בין השאר גם בגירלס, אטליז, קטאמין לפרקים, להקות הליווי של עמית ארז ורונה קינן ובטח עוד רבים. באלבום ''מלחמת פופ'' ובחלבות הוא לוקח עליו הפעם את תפקיד הגיטרה החשמלית וחלק ניכר מההפקה, כמו גם תפקידי שירה וכמובן תפקיד הרוקר בעל השיער המתנפנף. בהעדרו של מיקי שביב, שפלן לקח על עצמו את התפקיד המרכזי בגרסת החלבה ל''שפוי מלחמה'' וגנב את השואו הלכה למעשה. אני יכול להעיד על עצמי ועל חבריי כי השם ''אדם שפלן'' בליין-אפ נתן להופעה תו תקן איכותי שהבטיח לנו שנשמע גם מוזיקה טובה הערב (זאת, כאמור, בלי שנכיר כמעט את החומר של האלבום החדש) ולשמחתנו גילינו שקוואמי עמד במילה שלו והחלבות הם לא רק להקה, אלא יחידה מגובשת היטב, שנותנת לפרונטמן שלה דחיפה אדירה.

יש לציין שקוואמי לא נזקק במיוחד למקור אנרגיה חיצוני. הבנאדם פיזז על הבמה באופן שהיה מפתיע אותי אם הייתי מכיר אותו רק כשדרן המופנם לכאורה של ''הקצה''. חבר שלי נפנה אלי בשלב מסוים ושאל אותי איך, לדעתי, קוואמי מצליח להיות מדויק ונלהב כל-כך למשך הופעה שלמה. התשובה שלי הייתה ''שנים של תסכול, בנאדם, שנים של תסכול''. דווקא פרידמן נראה מאושר באותו הערב. אני מניח שזה נחמד לקבל כזו תמיכה גורפת, מהקהל ומהביקורת, כשאתה בא להתפוצץ על העולם הדי מחורבן שאתה מוקף בו.

לא רק הקהל והביקורת, גם מיטב מהגיבורים והחברים באו לחלוק את המעמד והכבוד יחד עם קוואמי. האורח המעניין ביותר, לטעמי, היה נועם ממאנקי סאן אוף א דאנקי, שקיבל במה נהדרת וסאונד מצוחצח לשפוך עליו את הטינופת הגרונית שלו. ''סיבוב שני'' הפך במהירות לפייבורייט שלי. כנראה שאני נזקק לרוקנ'רול שיאזן את ההיפ-הופ כשאני מאזין לו. קוטג', קאשי ושחר סוויסה עלו לקווארטט שחור ב''רננו צדיקים''. בעמידה של ארבעתם על הבמה, יכולת להרגיש שיש קולקטיב היפ-הופ חלופי לדבר הזה שנקרא ''משפחת תאקט'' (''זה'' עוד קיים?), אבל אולי זה חלק ממהות ההיפ-הופ בכלל - ההאדרה העצמית הזו, שהופכת אותך, המוזיקאי, לדבר הכי גדול שיש. בשלב מסוים בקטע הזה, נראה שקוואמי ושות' נהנים יותר מאשר שאר הקהל. כנראה שלהאדרה עצמית יש את המחיר שלה, בעיקר בקרב קהילת האינדי.

והקהילה הזו הגיעה להופעה. אין לי מושג איך נראית באמת הופעת היפ-הופ ממוצעת בארץ, אבל אני אעקוב אחרי הסטריאוטיפ (ואתם מוזמנים לתקן אותי, אם הדבר נדרש) של ילדים מתלהבים ואערסים-לייט שבאו לראות את רון שובל ולהקת המלוות של אתי פולישוק. כאן, כאמור, מדובר בחומר איכותי, כך שמיטב בניה של תל-אביב הגיעו מהדירות הזולות ומהמתפוררות שלהם וצבאו על דלתות מועדון 24, מי במוזמנים, ומי בשולפי המזומנים (גם אני יכול לתת בפריסטייל-אה!), כך שממוצע הגיל וה... אוף, לעזאזל, אני אגיד את זה כבר, ה-IQ , היה גבוה מכפי שהיית מצפה לראות בהופעה של אחד, יעקב שמעוני, בקניון הקרוב למקום מגורייך. מצד שני, חלק מסוים מהקהל נראה כמי שאפשרות של נענוע אגן והנפת אגרופים זר לו, והוא מעדיף תרגול פעיל של שוגייזינג, באופן מילולי.

טוב שיש להם ולכולנו פורטיס.

היינו בטוחים שגם הוא לא יגיע להופעה, שקוואמי וקוטג' שרו לבדם את ''הכל פה זה קומבינה'' מהאלבום הקודם. מקצב המארש שלא ניתן לטעות בו של ''נעליים'' נתן את אות ההרגעה, המלך איז אין דה בילדינג, והגיע לסגור את ההופעה בביצוע מפתיע ל''נעליים'' וב''הסיפור נגמר''. אשים את נפשי בכפי ואטען שמשהו במבנה ובתוכן הכללי של השיר האחרון מזכיר לי את סיסטם אוף א דאון במקצב הקשה, בת'ראשינג של הגיטרה, בשירה העצבנית ובנחיתה הרכה מעט בפזמון שכולו קריאה לרחמים. הסיפור נגמר וגם הערב נגמר, מחרתיים אייל פרידמן יחזור לאותו בניין עגום ביפו, לשבור שוב את הראש, ילדים בג'רזיס יכנסו לחנויות לבקש את החדש של אלון דה-לוקו וקול המחאה יתמסמס לכדי עוד מאמר מערכת של נחום ברנע או אמנון דנקנר. אבל בלילה אחד, אייל פרידמן עבר מטמורפוזה כמעט מלאה וסצנת ההיפ-הופ קבלה שדרוג עצבני ונוצץ, לא זהב ולא פלטינה, אולי פליז ממורק.
שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©