אני לא מאמין שבצירוף מקרים מגה-נדיר אני נמצא בזאפה יומיים ברצף. פעמיים שלמות במרווח של עשרים וארבע שעות. חושבני שבמשוקלל הפעם האחרונה שלי שם הייתה משהו כמו לפני חצי שנה, שלושת-רבעי שנה, אולי שנה? אבל מי סופר... אולי זאת הייתה הפעם ההיא בהופעה של Brainville? לא ממש זוכר. זה לא שיש לי משהו אישי נגד הזאפה, ממש לא. סך-הכל, מה רע? מדובר במקום מסודר, מעוצב יפה, מביא הופעות בקצב מעורר השתאות, דוגל בהופעות מסביב לשעון וכ''ו... אבל נדמה שהווייב שבו ''נקי'' מדי. אולי זה נוח מדי? לא יודע להסביר. גם אתם שמעתם את המילה ''בורגני'' מזומזמת ליד האוזן בצורה כזאת או אחרת?
כהיפוך מהניחותא המאווררת של מדסקי מרטין ו-ווד מהערב הקודם, הזאפה של הסטריטס גדוש ומלא בעומדים מקצה אחד לקצה השני. אין לי מושג איך האנשים שנמצאים בצד האחורי של המועדון בכלל יכולים לראות משהו ממה שקורה על הבמה, אפילו לא אלה שעמדו על הפלטפורמה. עבדכם הנאמן בקושי מפלס דרך בתוך גודש האנשים הלא מרווח הזה, והכל נראה תקוע ליד הבמה כמו רחוב ללא מוצא.
מניסיון כושל להגיע לבר (''תנו לילד בירה! הוא נהיה חיוור!'') התמקמתי בעל כורחי בצד השמאלי של המועדון כשביט פתיחה הדרמטי של ''Turn the page'' החל מחלחל אל עור התוף ומדליק את ההתלהבות הראשונית שהופכת את העיסוק הזה באיכות הזאפה ללא רלוונטית.
מתוך פליקר
דה סטריטס (שלסירוגין יקראו כאן גם ''סקינר'' או ''מייק סקינר'') מגיעים לבמה, וכמו שהמצע המוזיקלי שלהם הוא קצת שונה מהרגיל, ככה גם ההופעה שהם מייבאים הערב לקהל הישראלי. סקינר נראה כמו סטריאוטיפ קלאסי של אנגלו-ערס מצוי, חולצת פולו עם צווארון מורם בסגנון אריק קנטונה, שמכסה כרס קטנה אנגלית ולבנבנה וגורמט על הצוואר. מראה של אנגלי הולל וממוצע שיכולת למצוא בחוף תאילנדי, או באיה נאפה. אבל היוצר, כמו שהתבטא באלבומיו, הוא גם בעצם היוצא דופן שמפעיל את שרירי התיעוד והניתוח ומסוגל לספר על מה שעובר עליו. מן נציג עממי ''אחר'' של האומה שהביאה את
פינק פלויד לעולם. הרי גם לאנגלו-ערסים מגולחי שיער מגיע מישהו שידבר בשבילם, לא?
סקינר ושותפו למופע מרפרפים לפעמים אפילו בקצב של אלף מילים לדקה, ועוד עושים את זה באנגלית מתובלת לעילא במבטא כבד, עם סלנג שלא נגמר שנמשך מפה ועד לונדון פינת בירמינגהאם. למעשה, ישנו סיכוי סביר שאם לא הייתם מאלה ששמעו ושיננו בעל-פה את האלבומים שלו, אין מצב שתוכלו להבין בכלל על מה הוא מדבר. אבל, רוב האנשים בקהל מדקלמים את המילים, או לפחות מדקלמים משהו שנשמע כמו המילים המקוריות. זה שהשירים שלו מדברים לכמות כזאת של ישראלים שמילאו את המועדון ולא ממש בטוח שבאו דווקא בגלל שעיתון כזה או אחר אמר להם לבוא, זה כבר דבר מעניין. בסך-הכל, העסק נראה, נשמע, והולך ''על-פי התוכנית''.
לסקינר, תכל'ס, השירה ונפנופי הידיים הרנדומליים של הקהל בתחילת ההופעה לא מספיקים. הוא מעביר הילוך וחובש את כובע המפעיל הכריזמטי בתנועת הנוער. ''אני לא מרגיש אתכם, אתם צריכים לתמוך באח שלכם, תרימו ידיים כדי לתמוך באח שלכם!'', הוא טוען במשהו שנשמע מעט כמו תסכול. הקהל מצווה להשתדרג וסקינר מדקלם את
הפרודיג'י בקאבר למקס רומיאו ב - ''Out of space'' וממשיך בסדרה של שירים מצוינים מאלבום הבכורה המצליח שלו.
''Love the men, Fuck the girls'', הוא מתפייט, ''This is men's love'' הוא ממשיך עם ''Weak become heroes'', ''Push things forward'' ושיר על משגלים ועישונים עם צלילי פקפוקים של פאקמן.
מתוך פליקר
הגוף שלו מתעל אמינות מוחלטת והתלהבות כנה מהשירים והביטים שהוא כתב, וזה דבר גדול! הרי לראפרים אין כלי נגינה ביד, יש להם רק מיקרופון ובגלל שהפעם יש שני זמרים, יש אפילו עוד יותר זמן להעביר עם מחוות גופניות שונות ומשונות. זהו זמן שאותו סקינר מנצל לקפצוצים ולעיוותים, לפרצופים שונים שמכוונים לאלה שמצלמים אותו עם המכשיר הסלולרי שלהם, ועלייה על המגבר בשביל התקרבות לקהל מזוויות שונות של הבמה (בין אם יש פידבקים בשירים או לא). זהו הערך המוסף של היוצר המוכשר הזה, וזו כנראה הסיבה שהאלבומים שלו סוחפים אחריהם קהל לא קטן.
עבודת הצוות של סקינר עם הזמר (או MC) הליווי קלווין, לא פחות משמעותית. אם אני לא טועה, הוא מלווה את סקינר מהאלבום הראשון והוא שותף כמעט שווה ערך להופעה, הם עושים עיבוד שונה קצת ל - ''Too late'' ונותנים מעוף שובבי ל - ''Fit but you know it''. אבל עדיין ההופעה הזאת שייכת למייק, שהוא זה שקיבל את הפתק שייתכן והזמין את התייר בארצנו למפגש אינטימי עם בת ישראל כזו או אחרת. בנוסף, על הבמה יש לו גם מתופף ופסנתרן וגם ''בראדר'' ג'מאייקני על הבס ועל גיטרה שפשוט נראה מדליק.
יכול להיות שבאנגליה, הקצב והביטים שיוצאים ממסיבות המוסכים והרייבים, או האר-אנ-בי והסול האנגליים, זורמים לאנשים שם בדם. אבל פה בישראל, נראה שכדי לחבר טוטאלית את הרגליים של הקהל למוזיקה, משהו קיצוני ומוכר כמו תיפוף מקצבי דרבוקה יצטרך להתרחש. את סקינר, למרות הפגנת הרצון הטוב של הקהל עד הלום, זה די עצבן, ואז הוא עשה את אחד הטריקים הכי מגניבים שיצא לי לראות בהופעות. ''זה לא נוהל רגיל...'', הוא אומר באמצע המקצב של אחד השירים. ''אבל אני רוצה שכולכם תרדו לישיבה... כן! זה מה שאמרתי''. מבטים של ''מה, הוא באמת רוצה שנרד?'' חלפו בין איש לרעהו, וברגע הנכון מסתבר שהציווי עשה את שלו. ''כשהפסנתר נגמר... חכו קצת... אני רוצה... ש... ש... כולכם פשוט תיכנסו לאטרף מוחלט!''. הפסנתר באמת נגמר, והדראם רול באמת הגיע ו... נחשו מה? הקהל טס יחד עם השיר ומשם הדרך לסוף ההופעה הייתה מענגת הרבה יותר.
אותו סוף הגיע די מוקדם מהצפוי, כשעה ורבע אחרי ההתחלה (ועוד לאחר הדרן). אין ספק שהיה מקום לעוד, אבל גם בטווח הזמן הזה הרחובותיים נתנו הופעה מדליקה לגמרי. הם סיפקו את הסחורה ונתנו ערב טיפה לא שגרתי לקהל הישראלי. מה שכן, כשהתפזרו האנשים ונדלקו האורות פתאום שמתי לב שאני נמצא בזאפה.
