אחרי כמה שנים שבהן אני כותב מדי פעם ביקורות לשרת, רובן הגדול חיוביות ומיעוטן מנסות לפחות להתדיין אודות אלבומים ששמעתי או הופעות שצפיתי בהן מתוך נקודת מבט אוהדת למדי, לא חשבתי שאשב יום אחד, מזמני ורצוני החופשי, רק בכדי לפרט את רשמיי השליליים אודות הופעה שצפיתי בה, ועוד כזו של הרכב צעיר שמתאמץ בכדי להגיע להכרה הרחבה. שתי הסיבות העיקריות לכך הן, כי לרוב הקטילה רק משחיתה את הזמן שאפשר היה לנצל לטובת מטרות נאצלות ובונות יותר, וכן מכיוון שהקטילה היא גם לרוב מלאכתם של המבקרים ה''מקצועיים'', שנאלצים לכתוב על מה שהממונים עליהם מורים להם לכתוב, ולא של חובב המוזיקה ה''טהור''. העניין הוא, שהמבקר המקצועי דנן לא נוהג לשלם מכספו על הזמן שאבד לו, וקטילה (זה לא סוד) יכולה להיות מהנה למדי. אבל האמת הפשוטה היא, שאם יצאתי מהופעה עם דחף עצום לנסח ולכתוב את מה שאני חושב עליה, ובנוסף אני מרגיש שיש כאן עבורי איזשהו לקח שאותו למדתי, ובדרך הלא נעימה, אז כנראה שיש טעם בכתיבת ביקורת שלילית. מהו הלקח? ובכן, בכדי להגיע אליו תצטרכו לקרוא את כל הביקורת ולהגיע לשורה התחתונה, כפי שאני הגעתי אליו עם סיום ההופעה, וזאת בתקווה שלאחר שתעשו זאת, המסר יהיה משכנע יותר.
שימו לב, זהו עדיין אינו הלקח: אחד הדברים הכי גרועים שמוזיקאי יכול לעשות, עם דגש מיוחד כלפי המוזיקאי העצמאי , הוא להפגין זחיחות כלפי הקהל שבא לצפות בו. כן, יש בזה משהו די מובן מעליו – הרי בסופו של דבר אתה עומד על הבמה ומולך אנשים שהתאספו בכדי לצפות בך, מוכנים לשמוע את מה שיש לך לומר ולראות איזה מוכשר אתה. יחסי אמן-קהל הם קשים מאוד להגדרה. כפי שאין כאן יחסים של שוכר-נהנה, לא מתקיימים באותה המידה יחסים חד סטריים, המניחים למופיע לעשות את כל העולה על רוחו (
ג'י ג'י אלין היה רק אחד). הקהל מעניק לאמן את הקשב שלו, והאמן (או לפחות האמן הטוב) אמור להעביר לקהל חוויה שהיא מגרה, מבלי להתייחס בהכרח לשאלה עד כמה הגירוי הוא ''נעים'' ולפי אילו סטנדרטים, ומבלי להתייחס בהכרח גם לשאלה האם הצופה ירצה לחזור בעתיד על אותה החוויה או לא. ישנן הופעות שבהן אתה מופתע ולכן גם לא תשכח אותן, ישנן כאלו שהן סתם נעימות ולא יותירו בך רושם מיוחד, ויש הופעות שאותן זוכרים כי אתה מסיים אותן בתחושה שהאמן עלה לך על העצבים באופן חריג.
את ''האזרח צודרוב והשפנפן ובס ותופים'' אפשר לחלק לשלושה חלקים: 1. האזרח צודרוב 2. השפנפן (שכנראה מעמדו החוקי בישראל מוטל בספק) 3.הבסיסט והמתופף, שאליהם לא אתייחס כמעט בביקורת הזו, בעיקר מכיוון שגרעין ההרכב ואלו שמושכים את תשומת הלב הם חלקים אחד ושניים, ובעבר, להבנתי, האקט אף כלל את שניהם בלבד. כמו בכל צמד מוזיקאלי החל
מסיימון וגרפונקל וצפונה, גם כאן מדובר בשתי פרסונות שונות שגם משלימות זו את זו: צודרוב אנטיפאתי ומתנהג על הבמה בצורה מרגיזה והשפנפן היפראקטיבי ומתנהג על הבמה בצורה מרגיזה, כך שיש גם מכנה משותף בין השניים. מדוע אני כה רגוז, תשאלו? ובכן, בעיקר כי כמעט לאורך כל ההופעה הרגשתי כאילו הצמד די מזלזל בי, או שהוא חושב במופגן שההופעה שלו יותר טובה מכפי שהיא באמת, או שניהם. כאמור, זחיחות.
נתחיל, אם כן, בנאשם הראשי. צודרוב המשופם מתנהל על הבמה כמעט מראשית הופעה כמי שהובא הרגע בסובארו ג'סטי מנמל התעופה בן גוריון לאחר טיסה ישירה מטיחואנה, בה השאיר כליה בפאב אחד ואת תוכן קיבתו על דלפק פאב אחר. הוא מדבר קודם כל לעצמו ורק אחר כך לקהל, ונראה כאילו זה האחרון תורם לכאב הראש במתקדם שלו. חלק ניכר מההפסקות בין השירים הוא מנצל בקריאת ה''בירה לבמה'' המפורסמת ובתלונות על הכמות הלא מספקת, כאילו הוא מינימום
גלעד כהנא. אבל מה שמותר לגילי מותר לו, יודע כל אחד, כי הוא נורא נורא מצחיק. צודרוב לא מצחיק, אלא בעיקר מעביר תחושה של דחייה. ההופעה אמורה להיות בעלת גוון קומי (שפם זה כבר מצחיק, לא?), אבל צודרוב, האיש שבחזית, מדבר במין נמנום עצל, תוך רמיזות חוזרות ונשנות על הומור שכן אמור היה להתקיים, אבל כנראה שלא נזכה לקבל ממנו הערב, כי לצודרוב אין ממש כוח בשביל להשקיע בזה, ולכן נצטרך להסתפק במוזיקה ובנוכחות המשעשעת שלו (השפנפן: 'יש לך איזה סיפור בשבילנו?' צודרוב: 'אה, לא, עזוב עכשיו. אפשר עוד בירה? ולמה כזה קצת?'). כשזה כבר מגיע לשירה, גם כאן צודרוב כסולן לא משקיע במיוחד, והוא שר כמעט ללא ניואנסים ובאופן שטוח עד שעמום. למרות זאת, צודרוב אינו אדם נטול הומור, שכן הוא נוטה להפגין שנינות הבאה לידי ביטוי בדיבור ברמת המטא-הופעה, כזו שעוסקת בעיקר לרדת על מישהו בקהל שהגיע להופעה רק כי הוא, רחמנא ליצלן, מכיר את ההרכב מהמייספייס, או לרמוז לנו שאין לנו על מה להתלונן, למרות שההופעה קצרה למדי, מכיוון שהיו בה 19 שירים. בן אדם! אם אתה במקרה קורא את זה, ואתה אכן כל כך שנון ומודע לעצמך ולסביבתך, למה לא להשקיע בפרפורמנס, בקשר עם הקהל ובהומור עצמו, שאמור לאפיין אתכם? ולא, אלתור וספונטאניות הם לא תמיד חבריו הטובים של האמן המופיע, וגם לא של הקהל.
ובאשר לשפנפן – ובכן, כינוי שכזה מחייב את בעליו להפגין קופצניות וחינניות. הראשון נכון מאוד, השני הרבה פחות. כמו בכדי לחפות על צודרוב, השפנפן יוצא מגדרו בכדי לסחוף את הקהל, והדרך העיקרית שלו לעשות זאת מורכבת מהעוויות פנים, קולות מוזרים והתפרצות לדברי אחרים, בעיקר ב''דברי הקישור''. זהו בערך סוג ההומור שאמור להצחיק את האחיינים הקטנים שלכם. אולי הכפייתיות הזאת נועדה להראות לנו שמדובר בצמד לכל דבר, ובכדי לא להשאיר את השפנפן בצד הבמה? אולי באמת. רק שהשפנפן מושך לעצמו המון תשומת לב, במקום להיות קונטרה המשעשעת לצודרוב (הפכים משלימים אמרנו?). אם אנחנו מדברים כבר על קומדיה, בל נשכח שהמרכיב העיקרי שלה הוא התזמון, ובאופן כללי, אני לא חושב שברמת היכולת חסר לשפנפן טיימינג, כי אם לומר את האמת, הבחור הוא גיטריסט מעולה, ואת זה אני לא אקח ממנו.
מה שמביא אותי, סוף סוף, לסוגיית השירים עצמם – ובכן, הם קצרים, הם מנוגנים היטב ורובם לא מספקים, מקוריים או טובים כפי שההרכב היה רוצה לחשוב. גם כאן, נראה שצודרוב והשפנפן כן רוצים לומר משהו איכותי, להיות מצחיקים ומגניבים, אבל מה שמתקבל לרוב אלו שירים באורך של דקה וחצי, מבלי פואנטה של ממש או אפילו משפט שמצליח להיחקק בזיכרון. ישנם כמה קטעים שהם די נחמדים, למען האמת, כמו ''
כבר מאוחר'', אבל גם שיר שכזה נשמע כמו דברים אחרים ששמענו כבר בעבר, כמו מ'הבילויים' למשל. לעומתם, רוב השירים של צודרוב והשפנפן לא עברו גימור ולא מושקעים דיים. גם את ההומור וגם את המוזיקה יש צורך ללטש בכדי שאלו יעבדו, ונראה שלהרכב לא חשוב ממש לעשות את זה. שירים אחרים הם סתמיים למדי, ובודאי שלא מצדיקים את הרושם שצודרוב וגו' מנסים ליצור. את רוב השירים אני לא זוכר, אך נוצר בי הרושם שכמעט כולם עוסקים במישהו עצוב ועייף שמישהי עזבה אותו והוא רוצה להרביץ למישהו שלישי, לא הצלחה קומית גדולה. כל זה לא ממש מפריע להרכב, כאמור, להראות מאוד מרוצה מעצמו.
''השיר הבא נקרא 'לסבית' '' פוטר הצמד לפני הקטע השני. וואו, אדיר. השיר כמובן עוסק במישהו ששר מגוף ראשון (הגוף של צודרוב) ונורא רוצה לזיין את הבחורה הלסבית ההיא. אבל למה לחשוב אוטומטית שזה חייב לצאת רע? ל
קוואמי יצא מזה שיר מעולה, ושם היה מדובר אפילו בשתי בחורות! ההבדל הוא, שכמו במקרה של
גלעד כהנא, גם ל
קוואמי יש איזושהי אמירה ועולם פנימי עשיר שמבדיל אותו ממושאי הביקורת הנ''ל, שבסוף עשויים להפסיד קהל ללא קשר למיקומו על הקשת המגדרית. וככה, בקטנה ועל הדרך, בעיקר בכדי לא להצטייר יותר מדי כמי שאינו הוגן, אציין גם את הנטייה לשנות באמצע חלק גדול מהשירים את הקצב בצורה חדה וקיצונית, מה שאמור, כמובן, להעשיר אותם ולהפוך אותם למורכבים ופרוגרסיביים יותר. למעשה, הדבר משומש יותר כשטיק המנוצל יתר על המידה ולא מצליח לעבוד. ''מגיע לי יותר'' חשבתי בשלב זה של ההופעה (והנה רמז מקדים).
צילום: גרבולון
ואז, כשההופעה הגיעה למחציתה, בזמן שאני הולך ומתנתק מהנעשה על הבמה לטובת ''שמיעת שירים'' באיי-פוד הפנימי שלי, חל שינוי מפתיע: צודרוב וכו' פתחו בהתלהבות בשיר מצוין, בנוי היטב, וכן - מצחיק. אבל, התברר, זהו בכלל לא שיר שלהם, אלא שמדובר בשיר ''אני
בני בשן'', ששייך כמובן לאורח הכבוד של ההופעה, שאת שמו תנחשו בנקל, אשר הציל לי מעט מן הערב. את המוזיקה של בני אני לא מכיר כל כך טוב, למען האמת, אך נוכחותו על הבמה, ששידרה מין טירוף אמיתי ומדוד היטב, היוותה מזור לעצבי הרופפים (הערת ביניים: אמן שיישרף לך הפלאש, צלם חובב ארור!). השיר המשותף הראשון של כל הנוכחים על הבמה היה שייך להרכב המרכזי, והדבר ניכר בירידת הרמה, ובכל זאת, הביצוע נותר מעניין הודות לבני. נראה שמוזיקלית,
בני בשן מבשיל כפי שהוא מבשיל גופנית, ומשני שיריו ששמעתי הוא נשמע וגם נראה כמעין שילוב בין בוקובסקי לבודהה : מעורר אמביוולנטיות בעיקר, מסוגל לשיר בכנות וגם לשחרר עקיצות סמויות יותר או פחות, אוהב את עצמו ומודע למה שהוא כן ומה שהוא לא. כשהוא ירד מהבמה, הרגשתי שהייתי מסתפק אפילו בתמונת שמן של האיש בכדי לסיים את הערב בתחושת סיפוק רבה יותר, או אי סיפוק פחותה, תסתכלו על זה איך שתרצו.
הבוסט ש
בני בשן הזריק להופעה לא החזיק זמן רב. אחרי בערך 45 דקות על הבמה, צודרוב הכריז שיש עוד ארבעה שירים ושאין טעם לבקש הדרן, כי זה מה שיש. השפנפן הבהיל אותי לרגע כאשר בבדיחות הדעת תיקן את הראשון ואמר – ארבעה עשר, אך הטון השובב והנוירוטי בקולו הסגיר את ההתבדחות ויכולתי לשער שבעוד שש דקות אפשר להתקפל. החישוב היה כמעט מדויק, תחת ההנחה של ממוצע של דקה וחצי לשיר, אך בהעדר הדרן, שמרה הלהקה את הגראנד-פינאלה לסוף ושלחה אותנו הביתה למודי מוסר השכל שמקורו במעשייה אודות
כבש שחושב שהוא גבר עד שבא לשכונה ג'ירף ודורך עליו למוות. זה הרעיון הפשוט, רק שהלכה למעשה הוא מבוצע במריחה של מספר דקות מיותרות. בכל מקרה,
אלבי הדרקון הגזען יכול לנוח בשקט במערתו הקרה והמפחידה – הסיפור שלו עדיין משעשע בהרבה, או יותר פשוט לומר – משעשע. אני והחבר שהגיע איתי להופעה, מנקודת המבט שלנו, יצאנו עם מוסר השכל נוסף: בהחלט מותר לצאת מההופעה אחרי רגע השיא שלה, או במקרה דנן, פשוט לצאת אחרי בני.
אז זהו, הנה – סיפקתי את יצריי הקטנוניים ודרכתי על אמנים ועל ההופעה שלהם כמו אותו ג'ירף המוזכר לעיל. אבל אולי עצם העברת הביקורת השלילית אינה כה קטנונית, בעיקר מכיוון שהגעתי לערב הזה עם הכוונה ליהנות ולא בכדי לכתוב ביקורת בכלל או ביקורת שלילית בפרט? אבל יש כאן עוד עניין, כזה שמאפשר לי מנטאלית את הקטילה הזו – מנקודת הראות שלי, שוק מוזיקת האינדי הישראלי כל כך התגוון והתמקצע בשנים האחרונות, שלמעשה, ''ביקורות חסד'' בלבד לא תעשינה לו כבר טוב. אנחנו נמצאים כיום בתקופה טובה למדי, ואם הסצנות מעוניינות להמשיך ולהתפתח, אזי שיש צורך בלומר מה לא טוב, ממה אנחנו לא נהנים, מה מצריך שיפור ובעיקר – להתחיל ולשפוט את אותה המוזיקה בסטנדרטים הוגנים יותר ולא מתוך נקודת מבט שכל כולה טוב לב ורחמים, שעשויה יותר להסב נזק מאשר תועלת, בסופו של דבר. זהו חלק אינטגרלי מסצנה שממשיכה להתפתח, ולפחות לפי דעתי - כל אמן שמופיע צריך לשאול את עצמו האם הוא היה רוצה, תיאורטית, לצפות בהופעה כמו זו שלו. לסיכום, אולי יכולתי לכתוב ביקורת שלילית על המון הופעות אחרות, וכנראה שזה גם לא נעים לאמן ואולי גם עלול לפגוע בו – אבל היי, בדיוק בשביל זה יש בירה.
