הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Live
ההופעה של קרוסלה היא מהטובות ביותר שאתם יכולים לראות כרגע בארץ, בכל קנה מידה שהוא. שכטר הוא מתופף אדיר, שמכה בכאלו דיוק ועוצמה, שאתה משוכנע שבתוך חצי שנייה המקלות פשוט יעופו לו מהיד הישר אל הקהל, ותמר... את הנגינה שלה על הגיטרה משווים לרוב לאקטים מיניים בוטים, אך אני פשוט אומר שהרעש והאנרגיה שהיא מייצרת מספיקים לעוד שלוש להקות בכיף
מאת: אופק בתאריך 07/08/09

שתף

עוד הופעות חיות

רובין היצ'קוק באוזןבר

אינטרפול בתל אביב, 30.8.11

סוויד בתל אביב – 1.7.2011 – גני התערוכה
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

קרוסלה בלבונטין 7, 10/7/2009
את הביקורת הזו אני אתחיל ישירות מן השורה התחתונה – כן, ההופעה של קרוסלה בלבונטין הייתה אדירה. אני מניח שאני ממש לא אהיה הראשון שאציין את זה בפניכם. למרות שההרכב הזה קיים רשמית כשנה וחצי, גיא שכטר ותמר אפק הצליחו לעשות לעצמם הרבה הד והדף, ומי שמחפש יימצא ללא מאמץ ביקורות המשתפכות על השניים, ובצדק מוחלט. ההופעה של קרוסלה היא מהטובות ביותר שאתם יכולים לראות כרגע בארץ, בכל קנה מידה שהוא. שכטר הוא מתופף אדיר, שמכה בכאלו דיוק ועוצמה, שאתה משוכנע שבתוך חצי שנייה המקלות פשוט יעופו לו מהיד הישר אל הקהל, ותמר... את הנגינה שלה על הגיטרה משווים לרוב לאקטים מיניים בוטים, אך אני פשוט אומר שהרעש והאנרגיה שהיא מייצרת מספיקים לעוד שלוש להקות בכיף, ושלמרות שאני יודע טוב מזה, כל הזמן שאלתי את עצמי באיזה כיס של המכנסיים שלה היא מחביאה את הבסיסט. חוץ מזה, השילוב של שניהם ביחד הוא לא פחות ממופלא, עם הטירוף וההכרות ההדדית שלהם, שיוצרת רגעים נהדרים על הבמה.... זאת אומרת, על הרחבה שהם מגדירים לעצמם בתור במה, שכן הם נוהגים להופיע על רצפת האולם, מוקפים במאזיניהם. רוצו לראות, במודגש. עכשיו משנפטרתי מהעול הזה אני יכול באמת ליהנות ולומר את מה שבאמת חשוב לי לומר.

חיכיתי במשך חודשים לראות את קרוסלה מופיעים שוב, מאז פסטיבל חוצמזה, שבו חלקו במה עם פורטיס, המיידנייט פיקוקס וצ'ארלי מגירה, ועדיין הצליחו להתבלט ולהרשים אותי עם קטעי האלתור הארוכים שלהם, בזמן שרבות מהלהקות ''הקטנות'' אחרות ניסו לדחוס כמה שיותר בעשרים וקצת הדקות שהוקצו להופעתן. זה לא היה סתם ג'אם ששמעתי שם באותו הערב, זו הייתה חוויה שהחזירה לי את האמון במה שנקרא ''הופעת רוק'' כאירוע שממש יכול לסחוף אותי, לא סתם לגרום לי קצת להזיז את האגן או להעריך את המיומנות של הנגנים. תקראו לזה טוטאליות, אם אתם רוצים, ותוסיפו את זה לרשימת הקומפלימנטים שאני מרעיף על קרוסלה, זה לא משנה לי. יותר מהכל, קרוסלה נראו לי באותה ההופעה בחוצמזה כמו להקה שיודעת עד כמה היא טובה - לא מתנצלת, לא מגבילה את עצמה ובטח שלא מתפשרת. להקה שיודעת שהקהל שלה יעריך אותה ואת בחירותיה, ילך אחריה ואולי אפילו יישבע בשמה. עשרה חודשים מאוחר יותר, זהו בדיוק היחס שאותו קרוסלה קיבלה מהקהל הזה.

במהלך אותם עשרה חודשים, קרוסלה הספיקה להוציא אלבום (קצר), לקצור עצמה שבחים כהרכב הופעות מעולה וגם לצאת לשני טורים אינטנסיביים באירופה. כהרכב שמעוניין לתפקד בצורה מלאה, כשהמוזיקה בעדיפות הגבוהה ביותר בסדר יומם, שכטר ואפק מעדיפים שלא להמתין שבועות בין הופעה אחת לאחרת או לחכות שהשטח יתאים את עצמו אליהם, אלא עושים, כך נראה לי, את הדבר הנכון ביותר שלהקת רוק שרוצה להתבסס אמורה לעשות - להיות תמיד בתנועה – בהופעות עצמן וביניהן. אני מצדי, מאוד הסתקרנתי לראות מה טורים בני עשרות הופעות של ערב אחרי ערב באירופה עשו לקרוסלה, וכשלתי שוב ושוב בניסיונות להגיע להופעה שלהם בארץ, מה שרק חידד את הציפייה לנצל את ההזדמנות הראשונה שנקרתה לי, וברגע שזו הגיעה – לבונטין הייתה ליעד.


צילום: נאטישה שפנר



הציפייה, כך נדמה לי, לא הייתה רק שלי, או שאולי המבנה של הלבונטין 7 והלו''ז של ההופעות שלו גורמים לקהל שממתין מחוץ לדלתות להיראות להוט. לא מעט פנים סמי-מפורסמות ראיתי בקהל הזה, שחלק גדול ממנו, עושה הרושם, בסביבות תחילת העשור הרביעי לחייהם – על פי רוב ומבלי להכליל, לא קבוצת הגיל שהחברים בה נוהגים להעביר את לילות שישי שלהם בחלל הופעות מעושן מתחת לפני הקרקע. היות ואני עצמי כבר בסוף שנות העשרים לחיי, אני מרשה לעצמי להניח שכמוני, רבים מהחברים בקהל הזה גדלו על פריצת הרוק של סוף שנות השמונים-תחילת התשעים, חוו את האכזבות מדעיכתו ומן ההבנה אילו סגנונות מוזיקאליים ואיזו סמלים ייטלו ממנו את בכורתו, ושאבו את נחמתם החלקית מן האינטרנט ומהקצנת טעמם. האם קרוסלה היא הרכב חלומות מינימליסטי-מקומי של הקהל הזה? קשה לומר בוודאות, אבל מה שאני ראיתי באותו הלילה זו קבוצה של אנשים מבוגרים שנהנים ממש מהופעת רוק בועטת ומקורית, וזה לא דבר שאפשר לקחת כמובן מאליו. ברובו, או שאולי כך נדמה לי, זהו לא אותו הקהל שנוהג לפקוד תדירות גבוהה את הרוגטקה/פטיפון, אלא כזה ''מיושב'' יותר, ובכל זאת – אנשים הנידו בראשם, ניערו פה ושם באגרופים, התגודדו עד מידת האפשר סביב הצמד והריעו, במיוחד כשנשמעו התיבות הראשונות של Star quality ושל Sally. אני יודע, מהתיאור הזה קשה אולי להבין מה הפך את ההופעה הזו לשונה מאחרות שאולי אפשר לראות, אבל כנראה שתצטרכו להאמין לי שאטען כי באותו הלילה ראיתי איך להקה מצליחה לממש את הציפייה של קבוצת אנשים כבר-לא-כל-כך צעירה למצוא את הלהט שלהם דרך מוזיקה חיה.

כמובן, יכול להיות שהרושם הזה נובע לחלוטין מתוך הרצונות והצרכים שלי, אני מודה. אחת הסיבות שהציפיות שלי מן ההופעה של קרוסלה היו כה גבוהות נובעת מכך שאני מחפש נואשות מוזיקה שממש תעורר אותי בסצנה הישראלית, לא ''רק'' מוזיקה טובה או כזו שאני יכול להעריך. כאשר מתוך כלל הפונקציות שמוזיקה יכולה למלא עבורך, ''בעיטה לבטן'' נדחקת לחלק התחתון של הרשימה, מתחת ל''משהו להרהר עליו'', ''פסק זמן מהמציאות'' או האופציה הכי גרועה – ''צריך להתעדכן'', אז אולי זה אומר שהפסקת להאמין, ואם הפסקת להאמין יש שתי אפשרויות עיקריות – או שכבר לא חשוב לך יותר להאמין, או שאתה מחפש את הדבר שאתה עשוי להאמין בו במקומות הלא נכונים, כשהרבה פעמים ב' מובילה לא'. זאת הסיבה שאני חושב שקרוסלה, יותר משהיא להקה טובה, היא גם להקה חשובה, לפחות עבורי. בזמן שאני רואה סביבי כל כך הרבה אנשים שממירים את הכעס שלהם באחד מן הדגמים האלגנטיים של הייאוש, אני מחפש את מה שיישמר אצלי את היכולת להגיב בעוצמה, לפחות רגשית. והיות ואני עודני די פחדן/ חסר ביטחון, המוזיקה היא האמצעי הטוב ביותר עבורי. אולי קרוסלה לא התכוונו לכך, או שאולי הם התכוונו לכך רק בעקיפין, אבל השירים שלהם הם אולי הדבר המעורר ביותר שאני מכיר בשנה האחרונה. כשהחוויה היא בלייב, אז יש לכך גם היבט רוחני, ואתם יכולים לצחוק עלי, אם זה מה שמתחשק לכם – בחורה שמנגנת גיטרה ובחור שמתופף יכולים להביא אותי לפרקים לתחושה של התעלות. אתם יודעים מה? אם כל מה שזה מעורר בכם זה גיחוך, כנראה אני אצחק עליכם חזק יותר, בסופו של דבר.

כשאני שומע את Conclusions אחרי שאני נתקל כמעט מדי יום ביומו בכתבות וסיפורים על מה שאנשים עושים בשם ''הדת'' או כל אידיאל פנאטי אחר, כשאני מבין באמת שהצביעות וההתחסדות הפכו לנורמה, המשקל שלוחץ על החזה כמו מרגיש שהוא נע ומתיישב באמצע הדרך מהכתפיים אל האגרופים. מפה באה אותה תחושה, של המרת הכאב לרצון לפעול, או לכל הפחות לצעוק. יחד עם זאת, ההופעה של קרוסלה היא לא אקט פוליטי או משהו שדומה לכך. היא מגלמת משהו עמוק יותר, משהו שכמו כתיבת הביקורת הזו, גורם לי לבחון את עצמי, איפה אני עומד ומה אני מתכוון לעשות לגבי מה שמפריע לי ועבור מה שאני אוהב. אם אוסיף לכל זאת גם את המבט של תמר אפק, מין הבעה כזו של ''אני רואה אותך לגמרי ולא רואה אותך בכלל'' שיושבת על הפנים שלה במשך רוב ההופעה, מבצבצת מבעד לשיער כמו הושאלה מסמארה מורגן, בזמן שהיא מסתובבת בתוך הקהל תוך נגינה מבלי לשקול לרגע לאן היא מכוונת את דרכה, אני יכול ליחס לה כוח כובל. כשהיא פרצה בסערה אל מחוץ לאולם עם סיום ההופעה, רק מכבה אחריה את המגבר מבלי לעצור, חשבתי ''חייב להיות לזה המשך''. אולי, בעצם, זוהי ההתחלה האפשרית שלו.


><
שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©