הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Live
יש לסגל איזושהי ביישנות טבעית, ואותי זה דווקא קונה
מאת: אלעד (ברנט) לוי בתאריך 24/03/10

שתף

עוד הופעות חיות

רובין היצ'קוק באוזןבר

אינטרפול בתל אביב, 30.8.11

סוויד בתל אביב – 1.7.2011 – גני התערוכה
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

ענת סגל - לבונטין 7, 20.3.10
בזמן האחרון כולם כל כך רוצים להישמע שונים ומה שיוצא זה שכולם נשמעים אותו הדבר. במקום לכתוב מילים ולהשקיע בלחנים אני שומע יותר ויותר על סאונד. ''ההוא נשמע ככה'' ו''לא שמעת דבר כזה בחיים שלך'' ו''ההפקה שם זה משהו בן זונה''. אחלה. גם מטוס ממריא ונבל פה עושים סאונד אדיר, אבל זה לא משהו אני ארצה לשמוע שוב ושוב. חמוש בגישת ה''מוות לאודיופילים'' הגעתי להופעה הזאת. הסאונד פה הוא לא המרכז. ברור שלצאת בהצהרה של ''אני לא עובדת עם גיטרות'' משפיע על הצליל המרכזי אבל זה לא העיקר כאן. ההופעה לא יוצאת מתוך הסאונד ואומרת ''אוקיי, בואו נראה מה אפשר לעשות עם זה'' אלא להיפך. קודם היו השירים, קטנים ואינטימיים וסביבם נבנה סאונד קטן. מבחינת השירים, אם צריך רק פסנתר שילווה אותם, אז זה מה יש. בעידן ההפקות הגרנדיוזיות עטורות הסמפלרים שאנחנו נמצאים בו יש בזה משהו מרענן.

זאת חוכמה קטנה להתחיל לדבר על אמן דרך קאבר כי לא באנו לשמוע שירים של מישהו אחר. מצד שני זה נותן נקודת ייחוס טובה למי שטרם מכיר אמן בשביל לדעת איפה הוא עומד ביחס למה שהוא כן מכיר. אז ככה. סגל לוקחת את'it must be love' אחד מהשירים היותר שמחים שאני מכיר, הופכת אותו על הראש, ומצליחה להשאיר אותו שמח, אבל עם טאץ' אישי מריר משהו. את כל זה היא עושה בלי לשנות את השיר בצורה מהותית. וזה חתיכת הישג. אחרי שכל זה נאמר, יש לומר שבהשוואה לשירים המקוריים שלה, הוא יותר חלש, לא רק כי הוא שיר בנאלי ששמעתי כבר מיליון פעם אלא כי נדמה שהוא קטן עליה. זה לא שהאלבום של סגל לא מופק, אלא פשוט שהכול בו במקום, ולפעמים המקום הזה הוא דווקא לעשות בקטן. אבל כשצריך נכנס שם איזה סימפול, איזה ליין קלידים שונה שנותן לכל שיר טאץ' אחר. האם זה יעבוד בהופעה?

אין אפס. מה שעובד באלבום, עם קצת עבודה עובד גם בהופעה. הקסם החמקמק הזה של הופעת live שתמיד מחפשים מפצה על הליטוש האולפני. ל'שיר' יש לחן ועיבוד של מיליון דולר באלבום. יש באמצע שלו 8 תיבות של מיתרים שעושות את כל השיר וכל המסביב שלו נשמע כמו הפקת גלגל''צ קלאסית עם העליות, הירידות וההפסקות. ובהופעה הכול מגיע בדיוק ככה, בלי לעבד מילימטר מהסנטימנט שלו. השיר הזה הוא גם הדוגמא הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה לייחוד של ענת סגל שמשחקת בתוך ז'אנר שנהוג לבטל אותו בזלזול. את סגל משווים כל הזמן לשלומי שבן, אני מניח שבגלל הפסנתר והכול. לי עולה בראש השוואה אחרת, ואני מנסה למחוק אותה בהתחלה, כי אני לא אוהב את קרן פלס. איפה בכל זאת ההבדל? בכתיבה.

אני לא רוצה להכביר מילים על פלס, אז אני אגיד רק שכתיבה נוסחתית נשמעת כמו שיעורי בית ולא כמו יצירה. גם סגל מאבדת אותי בחלק מהשירים (אין מה לעשות, אי אפשר להגיד 'פחמימות' בשיר ולצאת מזה נקי), אבל מתעלה על זה בשאר השירים. כשהמילים לא אומרות כלום, הן לא אומרות כלום. לעומת זאת, כשמישהו כותב מתוך עצמו, אז זה עובר הלאה, למאזין. ככה גם אני יכול להתחבר למילים הלכאורה כלליות של סגל, למרות שלא כתבתי אותן, הן לא מתארות משהו שקרה לי והן בגוף ראשון, יחיד, נקבה (וגם קצת בתואר הפועל, ב'לברוח'. שם זה גם קצת צורם, אבל השימוש בסימפול קצרצר באנגלית שלא זיהיתי מחפה על הכול). וכן, בפעם המיליון, אפשר לשיר בעברית ושזה ישמע טוב. הטיעון האחרון ששמעתי נגד שירה בעברית הוא שהיא שפה שלא נוח לשיר בה כי היא לא מתנגנת. אז מי שיודע לכתוב, וסגל יודעת, יודע לייצר טקסט שמתנגן. וכשזה עובד, זה נשמע טוב, ולא כמו טקס ממלכתי. דוגמא טובה היא הפזמון של 'איך'. סגל מושכת את ההברות ומשתמשת בקול שלה בתור כלי מוזיקלי לכל דבר.



'שיר אחרון' מפציץ גם הוא עם בית אינטנסיבי שמראה שלסגל יש קול ענק כשהיא רוצה להוציא אותו, דווקא בפזמון שלו, הקול שלה נבלע מתחת לשאר הכלים ויוצר דינאמיקה בעייתית וחבל. האינטימיות של סגל מגיעה לא רק מהעיבודים אלא גם מהשיר הקרובה שלה, אבל כששאר הכלים בולעים אותה זה די מבאס, ואם היא כבר הראתה שהיא יכולה לעלות יותר, אז היא צריכה לעשות את זה. הקול שלה יכול למלא בלי קושי חלל קטן כמו הלבונטין, וגם יותר מזה.

יש לסגל איזושהי ביישנות טבעית, ואותי זה דווקא קונה. היא חסרה את החשיבות העצמית שמאפיינת חלק מהפרפומרים. יש כאלה שיגידו שזה חלק מהכריזמה של אמן מופיע, וזה לגיטימי, אבל מבחינתי, דווקא הנון-שלנטיות שאיתה היא עולה על הבמה, למרות ההתרגשות המורגשת, היא זאת שמשדרת את מה שצריך, בשביל המוזיקה שלה. זה עובד טוב מאד גם כשסיוון שביט עולה לבמה. גם שביט, שמבליחה פה ושם חסרה את ה''שופוני'' שמרבית הזמרים, גם באגף האינדי, לוקים בו. כששתיהן ביחד על הבמה, זה נראה טבעי, והן משלימות אחת את השנייה אבל בלי להיכנס ''בתוך פרצוף שלך''. שלא יהיה ספק, ברור מאד למי המיקרופון שייך, אבל הכול בקטן, בלי להגזים.

סגל עושה מוזיקה פשוטה, אבל עם טוויסטים קטנים שהופכים את המוזיקה הזאת לשלה ומבדילים אותה מהז'אנר שבתוכו היא יושבת. הייתי אומר לה לתת קצת בווליום בשביל לכבוש את הבמות אבל עזבו אותי. בתכלס, אני אוהב את הקטן הזה, ויש לו מקום.
שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©