אני לא רוקד, לא כשעצוב ולא כשבכלל. זה קטע כזה. הכי רחוק שאני מוכן להגיע זה בסוף יום עבודה, כשאני עושה moon walk קטן וחינני או כשאני לוקח סיבוב וויסט. היחידים שאי פעם הצליחו לגרום לי לזוז קצת יותר היו קרולינה וה
בלקן ביט בוקס. אני אוהב לנגן, אני אוהב מוזיקה, אני פשוט לא מבין למה אני צריך להביע את החיבה שלי למוזיקה בתנועות שאני לא אוהב לעשות, מוקף בעוד אנשים שעושים את זה. אני גם לא אוהב את רוקדים עם כוכבים. הנה. אמרתי את זה. קובי פרץ, עשה כי כברצונך.
מארש דונדורמה מבקשים שיקראו להם תזמורת ולא כלהקה, וזה נכון. בזמן שאני מחכה מחוץ להופעה אני שומע אותם מנגנים מבפנים והם מפזרים כל ספק שהיה למי שלא יודע מה הוא הולך לשמוע היום בערב (ואני ביניהם). מבפנים נשמעים צלילי השיר נחליאלי ואני לא שומע שום דבר חוץ מכלי נשיפה. אכן, לא מדובר בשלישיית גיטרה-בס-תופים. יחד איתי מחכה קבוצה לא מבוטלת של אנשים, מגילאי 16 עד 70 (בחיי). כמה דקות לפני שההופעה מתחילה מישהו מהלהקה מבקש מהברמן 14 (!) בקבוקי מים לבמה. על הבמה עצמה מחכים סוזפון ומערכת תופים, ולא מדובר בבמה הכי גדולה בעולם. אני מתיישב וממתין לאסון הבינוי הבא.
ההופעה מתחילה, אבל השיחה הערה של הקהל בחלק האחורי של התיאטרון לא ממש מפסיקה. זה לא מפריע לשמוע את המוזיקה, כי ההגברה עושה את שלה וקשה להתגבר על כל כך הרבה כלי נשיפה. זה גם מתאים באיזשהו מקום, כי המוזיקה באה טוב ברקע ואווירת הבלגאן משרתת טוב את אווירת השמחה הצוענית שמארש משדרים. כל זה נכון בתחילת ההופעה, אבל לא לוקח הרבה זמן עד שהמוזיקה תופסת את קדמת הקהל, ואחר כך גם את השאר ואנשים מתחילים, איך לומר, לפזז.
אז זהו, שזאת מוזיקה חצי מרקידה. אנשים באולם, לא בדיוק רוקדים את הfour to the floor של המועדונים, אולי כי מארש לא מנגנים מקצבים מרובעים. אי אפשר להתעלם מהשמחה שמגיעה מכל קטע, אבל זאת שמחה מבורדקת, כזאת שתמצאו בכל הופעה של גוגול בורדלו,
no smoking band או Balkan beat box, שמות שלמארש יש מקום של כבוד לידם. אבל המוזיקה הזאת בטח לא יכולה להשאיר את המאזין אדיש. בטח, אפשר לעמוד כמו פלצן טמבל על הבר ולקשקש על מקצבים ומקאמים, או פשוט לתת למוזיקה לרדת לרגליים. איך נשמעת תזמורת של 15 אנשים, נשפנים ומתופפים? בואו נגיד ככה. אם הייתם לוקחים הופעה של
התפוחים ,אבל במקום כל סימפול הייתם מביאים נגן חי, הייתם מקבלים תחושה לא רעה. למארש יש יותר גרוב באצבע הקטנה שלהם מללהקה שלמה של פטפטני mc בשקל והם בכלל לא נראים כאילו הם מתאמצים לעשות את זה.
למרות האמור לעיל חשוב להגיד שמדובר בחבורת נגנים וירטואוזית. מארש מנווטים בזריזות בין מקצבים בלקניים, סולמות פנטטוניים ממזרח אסיה ומקאמים מזרחיים. רק שבמקום לקבל אסופת נגנים בלהקה שכל אחד מחפש בה את הסולו שלו, כאן מדובר בתזמורת. כל נגן מביא לכל קטע את מה שהוא צריך, בלי אגו. ואם זה אומר לנגן את אותו ריף לאורך כמה דקות , אז זה מה שהוא עושה, כי זה משרת את המוזיקה. הקטעים נכתבו על ידי כל חברי הלהקה, כשכל אחד מביא משהו משלו, אבל נכתבו זה מילה גדולה על הופעה שנשמעת יותר כמו ג'אם סשן ממש טוב. ואם כבר מדברים על מקצבים מזרחיים, אז מן הראוי לציין שכשהם מנגנים מזרחי, הם מראים לכל הגיספנים מאיפה משתינה הדרבוקה. אם יום אחד מישהו בז'אנר המזרחי היה רוצה להצליח הדביק על עצמו תווית יותר איכותית הוא מוזמן להשקיע יותר בלחנים בסגנון הזה מאשר מאשר בטקסטים. רגע....
הבחורה הממושקפת שרוקדת ליידי מנסה בפעם השלישית לשכנע אותי להצטרף למה שזה לא יהיה שהיא עושה ואני מחייך בנימוס. היא דורכת עליי בתגובה. יש משהו מאד חד כווני בסובלנות של אנשים רוקדים שמבקשים ממך לכבד את זכותם ליהנות בצורה קינטית, אבל לא ממש מכבדים את זכותך ליהנות ממוזיקה בצורה סטטית.
אחינו, אני אומר לך, קח לונג שוט
דבר אחד מעיב על ההופעה, וזה ההגבלה של המקום. מארש רוצים לזוז. מעצם ההגדרה שלהם כתזמורת מצעדים, אתה מצפה מהם לנוע הרבה, ועל הבמה הקטנה של תמונע הם נראים כמעט לכודים. לא יצא לי לראות אותם מופעים ברחוב, אבל הבנתי שזאת חוויה אחרת. דווקא לקראת סוף ההופעה, כשהם יורידם אל הקהל, משהו נפתח, גם במוזיקה. את מה שהם מאבדים בהגברה (אם בכל), הם מרוויחים בגרוב. אני מניח שזה קשור גם לכך שזה סוף ההופעה והכול כבר יותר משוחרר, אבל הכול מרגיש פתאום יותר חופשי, ויותר טוב.
אחרי ההופעה אני מחכה בחוץ ומשחזר את השעה וחצי האחרונות. האם נהניתי? ברור, אבל נראה לי שההופעה עברה לי מעל הראש. אני מניח שקשה ליהנות מהופעה כזאת כשממש מתאמצים לא לרקוד ואם מישהו היה מצלם אותי בזמן הופעה אני מניח שהייתי נראה כמו ה
קוף המנגן מיורו טריפ. החיוך נמצא על הפנים, הרגליים מרגישות את הקצב, אבל פשוט לא יכול לזוז. תפסתם אותי, ממש רציתי לשים קישור לקוף.
