הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Live
הם עלו לבמה כמו דיסק שנכנס למערכת באוטו. רגע אין כלום, רגע אחרי: מגהדת'. ואתה מרגיש לא צעיר, ולא מזדקן, לא זר ולא שייך. אתה מרגיש במקום הכי הגיוני לך להיות בו
מאת: rbt בתאריך 22/04/11

שתף

עוד הופעות חיות

רובין היצ'קוק באוזןבר

אינטרפול בתל אביב, 30.8.11

סוויד בתל אביב – 1.7.2011 – גני התערוכה
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

megadeth בגני התערוכה 16.4.11
צילומים: בן קלמר
וידאו: אלכס גוברמן

מתישהו באפריל 1995 הייתי נער די צנום. זאת אומרת, הייתי נער די צנום גם במרץ 1995, אבל מול הגברים השעירים והמגודלים שהתגודדו בכניסה לסינרמה הרגשתי צנום יותר אפילו מבדרך כלל. הייתי עם שני חברים אז, תוספת שאמי דחפה לי לגרון כתנאי ללכת להופעה של מגהדת'. לא מספיק שהבן הדפוק שלה מזמין דיסקים עם גולגלות מחו''ל, עכשיו הוא גם רוצה למות ממנת יתר של סמים ומין שלא בהסכמה? לא בבית ספרנו. אז שידלתי שני ילדים מהכיתה לבוא, אחד חבר, אחד די פוץ.

להגיד את האמת? אני כמעט ולא זוכר כלום מההופעה ההיא. זוכר שהייתי בעננים, בטירוף, צורח את המילים לכל השירים לצד חברים של אנשים אחרים (כי שלי נדחפו קרוב לבמה, אירוע שייזכר לדיראון עולם), זוכר שלא הבנתי למה כולם שרים יחד עם מרטי פרידמן האגדי ורק אני, שאמור לדעת את המילים לכל השירים, שיודע לדפוק עוויתות של יענו סולו גיטרה עד התו הלא נכון האחרון, לא מזהה את השיר. מסתבר שזו היתה 'התקווה'. פאדיחה.



זה היה אירוע מכונן בחייו של אדם, חובב מוזיקה, וחובב מוזיקאים עם שיער ארוך. זה היה הקיץ השני מתוך משולש קסום בסינרמה (אחרי סוניק יות', ולפני Rage Against the Machine). מאז עברו הרבה מאוד מים מתחת לכל מיני גשרים. למגהדת' הפסקתי להאזין בצורה מסודרת בערך בתחילת שנות האלפיים, אחרי שהם שינו צורה וסגנון בערך מאתיים פעם. מלהתלות על כל בדל שמועה שיש אלבום חדש בדרך, עברתי ללקוות – מרחוק – שהם לא יביכו את עצמם אפילו יותר.

ההופעה אתמול בערב באה משהו כמו שנתיים אחרי שחזרתי למגהדת'. זה היה בחלקו אפקט של האלבום האחרון והבכלל לא רע שלהם, ובחלקו רצון לחזור לתקופה שבה היה ברור מאוד מי אתה, מה אתה אוהב, ומה תעשה כדי להשיג את זה. יום שבת, אוויר של ערב קיץ ומלא אנשים בגדלים שונים ומשונים עם חולצות שחשבתי שאני בחיים כבר לא אראה. עצם בחירת החולצה היתה אירוע בפני עצמו, כשאני עומד מול אשתי ומנסה לבחור את החולצה שהכי פחות תצרח ''כן, אני בן 30 ובאתי לפה''. או לפחות, זו שתזמין הכי פחות מכות. לפני שיצאתי אשתי שתחיה שאלה מי אני חושב שיבוא להופעה, ואמרתי, בניחוש לא כזה מחושב: ''בטח חצי חצי. חצי ילדים, חצי אנשים כמוני''.

האמת הייתה שונה קצת, ומרגשת הרבה יותר. שורות צפופות של ילדים כמו סרדינים ליד הבמה, ומאחוריהם מאות ואולי אלפי אנשים שעומדים עם חיוך מטומטם במרחק זהירות מהפוגו הפוטנציאלי. כולם קצת נבוכים שהם שם, כולם מאוד גאים שהם שם, והמילה המיתולוגית 'סינרמה' נזרקת בערך בכל שיחה שזכיתי לשמוע.

ואז הם עלו. והדבר הכי מדהים שקרה אחרי שהם עלו, זה שזה היה הדבר הכי הגיוני, אולי היחיד שיכל היה לקרות. הם עלו לבמה כמו דיסק שנכנס למערכת באוטו. רגע אין כלום, רגע אחרי: מגהדת'. ואתה מרגיש לא צעיר, ולא מזדקן, לא זר ולא שייך. אתה מרגיש במקום הכי הגיוני לך להיות בו, בזמן שאתה שומע את הצלילים הכי טבעיים לך. כמו חברים וותיקים.



הם ניגנו את השירים שהם פחות או יותר היו חייבים לנגן, כולל קלאסיקות כמו Symphony of Destruction, Wake Up Dead, Peace Sells, ו-Trust. הם גם נתנו את Holy Wars, הבונוס הכמעט אוטומטי, משולב עם Mechanix מהאלבום הראשון. היו גם כמה מהאלבום החדש, סינגלים די מעפנים, אבל החזיקו יפה. הם ניגנו כמה שירים שבכלל לא חשבתי שאשמע: Angry Again המפוספס והנהדר, ואת Skin O' My Teeth המיוחד. גם Tornado of Souls, עם סולו הגיטרה המדליק ביקום, וגם את השיר שהוא לדעתי הטוב ביותר מהאלבום האחרון שלהם, How the Story Ends. שלא לדבר על Sweating Bullets הממש אלמותי.

קפצתי וצרחתי. אמא שלי לא הכריחה אותי לקחת חברים, והחברים שלי לא הבריזו. הגרון שלי עף על כל תו. דייב מאסטיין, ספק מדען מטורף ספק מכונאי גיטרות עם שיער ארוך, העיף את הבמה. לא עם זיקוקים, וגם לא עם להיטי ענק, אלא עם האופי והמוזיקה שהחזיקו כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה שנים, אנשים שבאו אתמול עם הילדים שלהם ועוד יחזרו עם הנכדים. עם תכל'ס פשוט ויפה, שמדבר לכל אותם אנשים שכוכבי רוק גדולים מהחיים עושים להם – במקרה הטוב – תחושה קשה של זרות ואי יכולת להזדהות, ובמקרה הקשה בחילה ובעסה. מוזיקה מאנשים לאנשים, שדופקת בראש כמו פטיש שניצלים.

אז כן, חזרתי צרוד מעשן ומשירה, הרגליים שלי כואבות כמו אנלאיודעמה, ואני יכול להרגיש את הדופק בברך הלא טובה שלי. אבל בדרך הביתה, 16 שנה בדיוק מאז ההופעה ההיא, הרגשתי שכלום לא השתנה, וכמה אהבות יכולות להישאר ולהדבק ולא לעזוב. וכמה בר מזל אני שעכשיו, אחרי שטחנתי את Holy Wars כמו זאטוט בן יומו, יש לי אישה שאני אוהב שמחכה לי בבית, ישנה.

שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©