כאמנים בגילם האולי-מופלג, סוויד מספקים סחורה שכמעט ולא קיימת יותר. שואו אנרגטי, נגינה, קולות רקע וסאונד מדויקים, האמוציות שהם מצליחים להעביר בהופעה גדולה יחסית – והכל כמובן בפרופורציות
למרות האיחוד של אחת מאבני היסוד בסצנת הבריטפופ בשנות ה-90, זה לא היה מובן מאליו שנוכל לזכות גם בהופעה בישראל. אך 'סוויד' פרצה את המחסום בקלות כידידי המדינה הקטנה שלנו, ונתנו לי הזדמנות לחוות שוב את הרגעים הכי טובים של הניינטיז. ברט אנדרסון וחבריו הגיעו ארצה אחרי סיבוב הופעות מוצלח מאוד בעולם, ולא איכזבו לשניה. זה מתחיל בעצם העובדה שאחרי כל החרמות והמחאות למיניהן הם בכל זאת הגיעו ארצה, כי הם יודעים שכל מה שאנחנו זקוקים לו זה המוזיקה שלהם בלבד – בלי דיבורים מיותרים. עם חמימות כמו שרק 'סוויד' יכולים להעביר במוזיקה, הם סיפקו זמן איכות שכלל את כל הלהיטים הגדולים ומספר נכבד של שירים פחות מוכרים (שלמיטיבי הלכת הם דווקא נחשבים לדובדבן שבקצפת).
(צילום: נמרוד סאונדרס)
הם פתחו באינטרו קצרצר ומלהיב עם הסקס פיסטולס, ומיד אחר כך עברו ל- 'The Hollywood Life'. העיניים התהפנטו והאזניים נפתחו, לשמוע את ברט אנדרסון שר לייב זו בהחלט חוויה. כמה כריזמטי, מדויק ויחודי הבן אדם הזה. אחרי 'She', בלי לחכות יותר מדי, הם נתנו ביצוע ל-'Trash', המנון הנעורים הנצחי והשיר האהוב עליי. הם המשיכו ברצף המוכרים עם 'Film Star' ו-'Animal Nitrate' (שמסתמן, כשיר האהוב על הקהל הישראלי) והגיעו לסינגל הבכורה שלהם 'The Drowners'. הלאה עם שירים מוכרים יותר ופחות, ביניהם 'We Are The Pigs', 'Cant Get Enough' ו-'The Wild Ones' שאף פעם לא נמאסים. בין לבין קיבלנו שואו שכבר כמעט ולא קיים אצל להקות אחרות, עם כל הגלאם-שיק של ברט אנדרסון, מיקרופון באוויר, מחיאות כפיים, ירידה לקהל וריקודים שפשוט גרמו לי לחייך. את ההופעה הם סגרו עם השיר הכי גדול שכנראה יצא מהם אי פעם – 'The Beautiful Ones', רגע פשוט מושלם – והדרן בלתי נשכח עם 'Saturday Night' האמוציונלי, סגירה נהדרת להופעה.
הנושא הפחות חיובי בכל הערב הזה הוא ההפקה. לצערי אני מרגיש זלזול בקהל הישראלי. מחיר הכרטיסים היה טיפה מוגזם, בהתחשב בעובדה שההופעה ארכה בקושי שעה וחצי. במקום להקת חימום, שהיתה חסרה מאוד, עלתה די.ג'יי שהעבירה את הזמן לפני ההופעה עם דיפ-האוס/אלקטרוני (ממש לא בכיוון הנכון). אני לא יודע אם מי שהיה בהופעה שם לב, אבל היא עישנה חופשי למרות שהמארגנים ביקשו מספר פעמים לא לעשן באולם. הדבר הבא שכל כך נמאס ממנו – המחירים על הבר – גם לא איכזב. זה פשוט ניצול של הקהל, שגם כך בקושי שורד את המלחמה התקשורתית כנגד כנגד גל המחאות.
בשורה התחתונה, הגעתי כדי לשמוע ולראות את אחת הלהקות הגדולות והאהובות של שנות התשעים ויצאתי מרוצה ומסופק, הם התעלו על הציפיות ובהחלט גרמו לי להעריך את הרגעים המיוחדים בהופעה – שכנראה לא יחזרו על עצמם, בטח שלא בקרוב.
(צילום: נמרוד סאונדרס)