הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Live
גם אם אינטרפול היו מתעייפים, הקהל לא היה נותן להופעה לדעוך, ומי שבא עם ציפיות ידע לתת מעצמו בכדי לממש אותן
מאת: אופק בתאריך 03/09/11

קישוריקו
שתף

עוד הופעות חיות

רובין היצ'קוק באוזןבר

אינטרפול בתל אביב, 30.8.11

סוויד בתל אביב – 1.7.2011 – גני התערוכה
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

אינטרפול בתל אביב, 30.8.11
שלושה שירים לתוך ההופעה של אינטרפול, הרגיש שמשהו שם לא כל כך מתרומם. שהחוויה הנחשקת הזו, שלי ושל רבים אחרים, עומדת להתגלות כמפח נפש – שאין קשר בין המוזיקה והמילים שהעלו וריסקו את הקהל שבא לראות את אינטרפול לבין האופן שבו הם מועברים על הבמה. כל העיניים היו מופנות לפול בנקס, שנראה הרבה יותר כמו נער זך וירוק מאשר הגבר המצולק שקולו נשמע באלבומים, בתקווה לתפוס ממנו איזה סימן מאושש לרגשות שלנו, משהו שיעיד על תשוקה, זעם או משהו חזק אפילו יותר משניהם. נאדה. למעט מצמוצים של פול אל מול הפרוז'קטורים, התוכנית נמשכה כרגיל, וזה אפילו לא היה באשמתנו, זה היה האקט עצמו. כנראה שההשוואה מוגזמת, אבל ברגעים האלו ניסיתי להבין אם ככה מרגיש ילד להורה נעדר-רגש, שמנסה רק לרצות (עשיתי את כל השיעורים! חיכיתי שעה וחצי מרוח על המחסום!) ומקבל בתגובה מילה חיובית והנהון מאשר, אבל ללא חמימות כלשהי.

(צילום: עטר רפפורט)



לשם ההשוואה, ערן צור במופע החימום טרף את הבמה כמו עכברוש חולה ומורעב. ראיתי הרבה הופעות של צור, בכל מיני מקומות ועל פני כל מיני במות, וזו היתה הפעם הראשונה שהוא הופיע עם החברים מכרמלה, בטח מול קהל בסדר גודל שכזה, גם אם חלק גדול ממנו חסר סבלנות ולא אוהד. צור שראיתי לפני 12 שנה, למשל, לא הוציא רבע מהאנרגיות של זה מיום שלישי, שצרח באקסטזה וסופסוף הראה לי איזה שואו הוא יכול לתת עם הבס שלו בפרונט. בניגוד לפול בנקס, ערן צור הזיע, עיוות את פניו יותר מהרגיל וסחט כל שיר עד תומו. אחרי פתיחה יחסית סולידית ורגועה עם 'תמונה אימפרסיוניסטית', הם המשיכו עם 'עלבון', מהשירים הגדולים של שנות התשעים (המוקדמות ובכלל) ו'עד תודבר המחלה'. גם משיר רגוע לכאורה כמו 'נשים כותבות שירה' הם הוציאו רגעים גדולים ומזככים של רעש נפלא. הק, אפילו 'אלינור', שבזמנו הוקלט בתור חצי פרודיה, נשמע לגמרי שלהם ומוצדק לחלוטין. בזמן החימום, וגם אחרי היציאה מגני התערוכה, שמעתי קולות שהתלוננו על כך שערן צור דיבר בין השירים, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם המזוכיזם עיוור לעצמו עד כדי כך.

ארבעה שירים לתוך ההופעה של אינטרפול, הגיעה התובנה שמי שצריך להיות בפרונט של הבמה הוא דווקא סאם פוגרינו. אם כבר נעשו השוואות מופרכות, בואו נשווה לרגע את אינטרפול ליחידת סוכנים טלוויזיוניים וננסה להבין את כוחם בהרכב. פול בנקס הוא כמובן המנהיג, זה שתמיד קולט את המצב, מוח אנליסטי מבריק ובחור יפה באופן כללי, הכל יסבוב סביבו כי זה פשוט המהלך הטבעי של הדברים. דניאל קסלר הוא הסיבה לכך שהחברה שלך גם מתמכרת – הוא פשוט נראה כל כך טוב. הוא גם חבר נאמן, ועליו – בניגוד לבנקס – לא תשליך פנטזיות ארוטיות מוכחשות, אז אתה מחבב אותו על ההתחלה, מעין ה-Face של היחידה אם תרצו. בראד טרואקס (משהו כזה) הוא שכיר חרב לצורך העניין, מלכתחילה נכנס לנעליים של קרלוס דנגלר ועושה בדיוק מה שקודמו עשה, לא פחות ולא יותר. עם השיער המגוחך, הפישוק של המטאליסט והחליפה שזרוקה עליו כמו זו של שוליית קברן שיכור ממערבונים ישנים, הוא נראה לא קשור בעליל, אז העיניים מופנות אליו רק בקטעים שקרלוס הנציח לפניו. אבל פוגרינו הוא בעצם הסיבה שאתה רואה את הסדרה מלכתחילה, זה שנותן לה את הנשמה שלה והופך אותה לחוויה. ידעתי שהוא מתופף מצוין, שמעתי שבהופעות הוא מעולה, אבל אתה חייב לראות את זה בעצמך כדי להעריך אותו, את האינטנסיביות והאהבה שהוא מביא. החולצה הלבנה שלו הייתה ספוגה מזיעה כבר בשיר השלישי, ולראות אותו מתופף זה לראות אמנות בפעולה, פשוט כך.

חמש שירים לתוך ההופעה של אינטרפול, וקיוויתי שמישהו יבוא, יקח לבנקס את הגיטרה ויכריח אותו לייצר קצת שפת גוף. אמנם זמנם של ההמנונים הגדולים טרם הגיע, אבל ציפיתי כבר לשמוע את האוושה שמבשרת על כך שהנשמה שלך יוצאת דרך הגרון ומצטרפת לטקס מסביב. שאלתי את עצמי אם זה בגלל שפול לא טרח ללבוש את החליפה הכי יפה שיש לו, או שאלו פשוט הדברים כמות שהם, והרגעים הכי יפים הם אלו שאני (וכל מי שבא להופעה הזו עם אהבה וציפיות) ייצר לעצמו בראש. תשומת הלב, בהתאם, עברה לצד הטכני – לנגינה המהודקת, לפוגרינו, להתנהגות של הקהל, לניסיונות לפענח את הדמות המוצללת מאחורי הקלידים שנתנה גם תמיכה קולית, לקסלר, לפוגרינו. כבר לא התבאסתי מה-Thank you האוטומטי שאחרי כל שיר. מינימליזם הוא הרי תו תקן אצלם. כשאינטרפול ביצעו את ליף אריקסון ו-The New כבר יכולתי לומר שאני אצא מהערב הזה לכל הפחות מסופק, בגלל שעם זוג שירים אדירים כאלו קשה מאוד לפספס.

(צילום: עטר רפפורט)



ובסוף הרגע המיוחל הגיע, ודווקא ב-Lights מהאלבום האחרון, שלא זכה לתשואות כמו השניים הראשונים. מההתחלה של פול ודניאל כבר עלה מפלס המתח לרמה שהיתה חייבת להישבר, וזה קרה: כשפול, עם הידיים על הסטנד של המיקרופון, שר את השורה Please police me, I want you to police me הוא נחנק ממנה ואז ירק אותה ממנו, כמו משהו מר בפה, ונתן להופעה את הרגע האותנטי שכל כך חיכיתי לו. בעוד שזמרים אחרים מספקים דרמות או מחווה גדולות, השבירה הזו של הקול הספיקה. היא נתנה אישור שיש לשירים הקשר ורקע, שאינטרפול היא יותר מלהקה מתוקתקת לעילא, ואולי זה נשמע מעט, אבל זה חלק גדול מהעניין. NYC כבר שם את ההופעה ברמה אחרת, זו שחיכיתי לה כל הזמן. אם ב-Lights עוד חשבתי שפשוט מדובר בשיר חדש שלפול בנקס עוד לא נמאס ממנו, NYC הוותיק ריגש במלוא מובן המילה, למרות שהיה אפשר לזייף את זה בקלות. כשהאורות נדלקו על הקהל בדיוק ביחד עם It's up to me now, turn on the bright lights, זו הייתה מחווה קטנה אבל עוצמתית מאוד לכל אותם בודדים, שיישארו בודדים וידעו שהם יכולים להרגיש הרבה יותר מעצב.
 
מפה זה לא ירד. Memory Serve היה השיר הרביעי מהאלבום האחרון, שהראה שמי שתקוע בעשר השנים האחרונות בהשוואות לג'וי דיוויז'ן ובחיפוש מגמות דעיכה מבזבז את הזמן והאנרגיה שלו ושל מי שעשוי לקרוא אותו, ואני לפחות מעדיף לקבל את ה-Soul Crashing בצורה כל כך יפה ונוגעת. גם אם אינטרפול היו מתעייפים, הקהל לא היה נותן להופעה לדעוך, ומי שבא עם ציפיות ידע לתת מעצמו בכדי לממש אותן. על ההדרן אפשר לומר בפה מלא שהיה מושלם. Untitled המפתיע נתן תחושה וציפייה של התחלה מחודשת, דרך המיזוג שלו עם Take you on a cruise באמצעות הפידבקים, ו-Not even jail שסחף יותר מאשר בגרסת האלבום והציג נגינה משובחת – של כל אחד לבד וכולם ביחד. גם כשכולם ידעו שהשיר האחרון יהיה Obstacle one, וגם אחרי 18 שירים, ההופעה הגיעה לרגע השיא שלה, עם השיר שהביא לאינטרפול את התהילה הראשונית שלהם. לא משנה כמה פעמים ראית אותו ביוטיוב, זה לא קרוב בכלל לאיך שזה מרגיש כשזה קורה מולך, אחרי שחווית כמה רגעים באמת מאושרים עם כמות כזו של אנשים. אז חלום אחד קטן הוגשם, ואם יש משהו שלמדתי מאינטרפול הוא שהקטנוניות יכולה להרוס גם את היפה במתנות, אז אני אומר בפה מלא – תודה ושוב תודה.



וידאו: evilwillow86

את ההופעה, כפי שהוקלטה ב-88 אפ.אם, אפשר להוריד כאן
שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©