הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Live
In this horrible age of abuse and decay, it's good to know somebody's looking okay
מאת: Kish בתאריך 17/09/11

שתף

עוד הופעות חיות

רובין היצ'קוק באוזןבר

אינטרפול בתל אביב, 30.8.11

סוויד בתל אביב – 1.7.2011 – גני התערוכה
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

רובין היצ'קוק באוזןבר


זאת לא הולכת להיות ביקורת במובן הצרכני שלה. אני משתדל לא לעשות כאלה, המלצות בעד או נגד. יש גם משהו קצת דבילי בלכתוב על הופעה שכבר היתה, ולהמליץ עליה בדיעבד, במיוחד שהסיכויים שהאמן יחזור לארץ עם אותה הופעה הוא קלוש. אם כן, באתי קצת לתת רשמים ולהתפלמס. אז הנה.

באתי להופעה של היצ'קוק עם אפס ציפיות. להבדיל מציפיות נמוכות, בהם אתה מתכונן לאכזבה, אפס ציפיות זה מצב של התמסרות מוחלטת לגורל, מתוך היכרות ארוכה ואמונה באמן. היצ'קוק הוא ממילא לא אמן שמפיל את הלסת לרצפה, ולמרות הליריקה הסבוכה והקריפטית שלו, אני לא מוצא בו הרבה מיסטיק. כן, הוא מוזר, לא שגרתי, מצחיק, צבעוני, אבל המוזיקה שלו – לא כל שכן צורת ההגשה שלו – לא פועלת על מפגן של רגשות דרמטיים. הכריזמה שלו עדינה יותר, מנותקת, מצחיקה, ופילוסופית. הנתק הזה מתחבר לאופי ההיפר-אנגלי שלו, שמתבטא בכל פן ביצירה שלו.

בהתחשב בכל זה, ידעתי שהשארם של הבחור יעבוד באופן שונה, נניח, מזה של איגי פופ. האמת? אפילו ציפיתי לדבר איתו אחרי ההופעה, או לפניה. אני מכיר אותו מספיק זמן, שוחה ברוב החומר שלו, ומבחינתי לא הייתה כל סיבה לא להמשיך את השיחה שאנחנו מקיימים באוזניות שלי. הוא נשמע כמו בנאדם מעניין לדבר איתו, וככה השירים שלו תמיד היו בשבילי. ונכחתי בשתי ההופעות, והתפלאתי לראות שיש אנשים מלוא האוזן שגם מרגישים ככה, ועוד פעמיים.

ואני כבר אמרתי, אני לא הולך לתת כאן ביקורת צרכנית. גם כשהאצבעות שלו החליקו ומעדו לעתים על הגיטרה, זה לא הפריע לרגע. ההופעה הייתה, נתחיל בזאת, מעולה. הנגינה שלו הייתה חלקה (למרות שזיהיתי בה מידה מסוימת של היסוס בין התוים), הטנור הבריטי הגבוה והשברירי שלו הידהד בצלילות ועוצמה מפתיעה. ההופעה היתה אנרדרסטייטד ואירונית ונוגעת ללב, שובה בעדינות מרומזת – היא היתה בדיוק מה שהוא. ואני כאן כדי לדבר על מה שהוא.

עכשיו, אולי תקראו לי קוטר, אבל שמתי לב שהבנאדם לא חייך הרבה, ונראה קצת מתוח מאחורי הפסאדה היבשה-אירונית שלו. תקפצו ותגידו שהוא בריטי ובריטים לא אמורים לחייך, במיוחד כשהם אירוניים ומצחיקים. אני לא חושב שהם מוצג מוזיאוני או שימפנזות בגן חיות. מותר לנו להאכיל אותם במחיאות כפיים וכסף, בשביל זה הוא הגיע, ואני חושב שבריטים, בדומה לרוב האורגניזמים בעולם, אוהבים להרגיש בנוח. אז למרות שהשירים שביצע היו מדויקים ויפים בדיוק כמו שהם, ולמרות שהוא היה נחמד ומשעשע, קוננה בי התחושה שאולי, יכול להיות, הוא לא ממש מרגיש בנוח. גם לבריטים מותר להנות, נכון?

איזה טון כבד יוצא לי. המוזיקה שלו לא פועלת על פאתוס כבד, אלא מרומז. וההופעה הייתה אמנם אינטימית, אבל לא כבדה. והיא גם הייתה הדבר הכי מצחיק שראיתי הרבה זמן. רובין לא בדיוק מדבר עם הקהל בין השירים – הוא יותר מספר לו סיפורים. והסיפורים שהוא סיפר בין השירים היו הדבר הכי מצחיק שראיתי מאז אדי איזארד. היה לו פטיש לראשים בהופעה הראשונה (וספינקסים), ונורות בשניה, ובשניהם הוא הסתלבט קלות על יוטיוב ומכשירים סלולריים ("מה שאתם רואים עכשיו זה כמו יוטיוב אבל לפני שזה מגיע ליוטיוב!"). המילים היו נופלות בזו אחר זו ומשתרשרות לפרקטל של שטויות, בדיוק כמו בשירים שלו, ורק מבט שני ושלישי מוצא בהם אמירה עמוקה יותר, מופשטת, קיומית. אבל הרבה לפני שמגיעים לרמת ה'קיום', מתענגים על היצירתיות.

"This microphone stand must've been born before Valentine's day, which is on the 13th of February. It's behaving like an Aquarius"

"You can't tune an elephant with an iPhone."

"I prefer the strings to be in tune with each other, even if individually they're a bit out of tune. It's like the difference between socialism and capitalism… I've emailed this to the pope and he said- 'absolutely!'".

"This song is less of a grapefruit, it's more like something that ripens and then dies. Grapefruits are obviously immortal."



היו עוד הרבה. עדיין, בתור מי שמכיר קצת את מפעלו, ניסיתי לפענח את הצופן ההיצ'קוקיאני ולא להסתפק בפני השטח. תקראו לי טרחן, אבל כשהוא דיבר על האשכולית הנצחית בקצה היקום, שלעתים כשהיא שוקעת באופק נוטים לחשוב שהיא עגבניה, נזכרתי בראיונות שלו שהוא דיבר על כך שהוא אגנוסטי. לא הייתי קופץ לקשר כל שטות לאמירה פילוסופית ספיציפית, אבל אני לא חושב שהוא סתם מדבר. עוד נחזור לזה.

קצת על השירים. רובין הופיע סולו, בעמידה, וכמו ניק דרייק, אותו כיסה באחד ההדרנים, הוא הרבה יותר גבוה מהמצופה ממלחין של שירים כאלה 'קטנים'. האסוציאציה קופצת לשורה "I said 'you're tall"' מתוך השיר היפהפה "I saw nick drake", שדווקא לא בוצע. אבל בחירת השירים היתה מעניינת – הוא לא ביצע את השלאגרים-היחסיים שלו, כמו Balloon man או Madonna of the wasps. הוא גם הבטיח לנגן סט-ליסט שונה לחלוטין בשתי ההופעות, שזה מתחשב, וכך היה.

את הראשונה הוא פתח בWreck of Arthur Lee, הממשיל את הסולן המוטרד של הלהקה הפסיכדלית לספינה טרופה, כשהפזמון שלו מבקש "believe in Love". את הסט השני פתח בCynthia mask היפהפה, מeye, עליו כבר כתבתי בעבר, שמקשר בין אכזבות היסטוריות לבין הזיוף שקיים בין אנשים. כשהוא שר על צ'מברליין והסכמי מינכן, הוא כמובן הוסיף "tell that to the Jews". בשניהם התחלתי להרגיש שאולי הוא מנסה לומר לנו כאן משהו. אולי אני פרנואידי, אולי אני עדיין ממורמר על הטינדרסטיקס, אבל היה נדמה לי שהוא משתמש בשפה הסוריאליסטית כדי לדבר על המזרח התיכון. זה גם התחבר לאחד השפילים שלו בין השירים, כשהוא דיבר על איך דגים בינוניים אוכלים את הקטנים מהם בים, ואין להם בעיות של אשמה, כי הם במילא חסרי תודעה ומתחת למים, ואף אחד מהם לא מעז לנסות לדרוך על היבשה ולהקים ציביליזציה. משפט אחד בתוך הסיפור " "there's no one to occupy the guilt הזעיק את פעמון ה'אמן מטיף לי'. גם הסיום של ההופעה הראשונה בשיר הקריפי Sounds great when you're dead, העביר בי תחושה של מסרים עקיפים.

עכשיו, לך תשפוט מישהו שמדבר בסוריאליזם בלי לצאת טמבל. אין לי בעיה שיגיד מה שבא לו, אני שרדתי בגאווה את סול ויליאמס. אני גם די בטוח שאם הוא היה משתמש בשפה פשוטה עדיין היו מוחאים לו כפיים, אפילו יותר. היה נדמה לי שזה קצת פחדני להסתתר מאחורי הפרסונה הזאת. ביני לביני, תהיתי אם הוא יהיה מסוגל שניה אחת להוריד את ההומור. אני בטוח שגם לו לפעמים נמאס להיות מונטי פייתון כל הזמן. חיברתי את זה לאותה תחושת אי-הנחת, המתבדלת. תהיתי אם הוא אי פעם עלה על במה ואמר "שמעו, היה לי חרא של יום" – זה היה מוסיף איזה חיבור ישיר לסביבה. לא כל שכן, לדבר על 'המצב'.

וזה גרם לי לחשוב על הפרדוקסליות הזאת של הבריטים. המוזיקה הרגשנית שלהם זועקת למגע וזועמת על הניכור של העולם, אבל הם בעצמם ומרצונם יקימו את החומות שיחסמו את המגע הזה. יש מישהו יותר מגונן מהם? בגלל זה הם חייבים רק לשיר על רגש מרחוק, וגם לשתות מלא ומדי פעם לשרוף משהו. ונזכרתי בכתבות וראיונות איתו, כשהוא דיבר על הזעם והחרדה שמלווים אותו, ונותנים את הנופך האפל לשירים שלו. חשבתי כמה קל לזהות את המתחים הנסתרים שהוא דיבר עליהם כשהוא עומד מולך על הבמה. וחשבתי על איך שבשעת הפגישה עם הקהל, בין חתימה לחתימה, הוא נראה מנומס ומוסח וחסר-שקט ( ואיך אחרי ההופעה, הוא ישב ודיבר על אבוקדואים ועגבניות, ולא ממש על עצמו), ועל הצורה היבשה והנונשלנטית בה הוא הכריז על השיר האחרון. ושמתי גם לב, כשהוא שר, איך הוא לפעמים פוער עיניים רחבות-רחבות ומנענע את הראש לצדדים כאחוז אמוק, מה שיצר רושם שהוא מנסה להתנער מהמחשבות שלו.

(זכותי להשליך.)

והנה סטיתי שוב. נו, מותר לי. כך או כך, חשוב לומר שההומור והיובש לא השפיעו על הדליברי במאומה, שהייתה מדויקת ורגישה וישירה. הוא ביצע שירים מלוא הטנא מהקריירה בת שלושים השנה שלו, החל מ I got the hots מימי הסופט בויז (אותו הקדים ב""this is an ancient English mating call), ועד שיר מהאלבום האחרון שלו, שיצא בנורבגיה משום מה. הביצוע שלו ל Cathedral היה יפהפה, כמו גם NY Doll , שהוקדש לארתור מנוח אחר (קיין, לשעבר בסיסט הניו יורק דולז, ותודה לבן שלו על האבחנה). שיר חדש, שקט ויפה, "A war against time", שוב הזכיר לי שאולי הוא מנסה להטיף לנו בעקיפין.Queen Elvis היה מרגש, חוץ מהנפיחות המיותרות לתוך המפוחית, שכנראה היו חבלה מתוכננת שמומנה ע"י הקרן החדשה. עוד במחלקת המרטיטים נמצאו "Autumn is your last chance", "Serpent at the gates of wisdom", "No, I don't remember Guilford", ובעצם כל שיר שאני אוהב במיוחד בלי קשר להופעה. היו הרבה.

ההופעה הסולנית של רובין היא דרך מצוינת לחתוך בעלויות – ככה הרשיתי לעצמי שני כרטיסים – ורובין אירח בהופעה השניה את רוקפור בתור להקת ליווי לעת מצוא. הייתי אופטימי, הייתי סקפטי. רוקפור מבינים היטב את הפסיכדליה הבריטית, אבל מצד שני, הומור הוא לא בדיוק כוס התה בחלב שלהם. כמה שמחתי לגלות שהאופטימיות הייתה במקומה והספקנות שלי יכולה לחזור למגירה. הם עלו לבמה ופצחו בQueen of eyes , גם הוא של הסופט בויז, וחיוך גדול התנחל על פרצופי. היו כמה פאלטות, לרבות חוסר התאמה בין הגיטרות של רובין והמגפיים של ברוך בן-יצחק, אבל הצליל הפסיכדלי השמן של רוקפור עשה הרבה טוב על הנשמה. אציין לטובה את איסר טננבאום המתופף, שהגיע במיוחד מחדר הלידה, ונתן קצב שכולו ליבידו. משם הם המשיכו לביצוע מ-ד-ה-י-ם של המנון האוואנט-סליז Kingdom of love, גם הוא של הסופטיז, ולא שיר פשוט, בטח לא כשיש יומיים וחצי לחזרות. הגל הזה המשיך לקאבר מעולה לא פחות של Astronomy domine של פלויד, שהיה מבחינתי שקול לאורגזמה כפול הר געש בחזקת זיקוקי דינור עם תוספת של צדק חברתי. הכל ישב מדהים, מהפיפסים של הסונאר ועד אחרונת ההרמוניות. ואו.

רובין הצדיע הרבה למקורות שלו. ההופעות הסתיימו שתיהן בקאברים, מה גם שהוא דיבר הרבה על פולק-רוק בין השירים, וכאמור גם התעקש על המפוחית המיותרת. הוא לא הפתיע בבחירות שלו. מי שמכיר קצת את מפעלו של היצ'קוק יכיר מראש את החשודים: בארט, דרייק, קינקס, דורז, דילן. את חלקם עשה יופי- She belongs to me של בוב היה נוגע, ו- Old brown shoe של ג'ורג' האריסון , בליווי רוקפור, קיקד אסס. מה שכן, מדי פעם הרגשתי בשירים האחרים שהוא פשוט עושה קאברים. ולמרות שהשירים היו בעלי שיעור קומה – Bells of rhymney של דילן/ בירדז, Baby lemonade של בארט היו מרשימים- רובין היצ'קוק הוא לא פאקינג אמן קאברים. יש לו מספיק שירים משל עצמו בארסנל.

אז מה היה לנו? אמן מקסים, שהמקצועיות והכריזמה השקטה שלו היא מבחינתי עניין מובן מאליו, ולכן אני לא מתעכב על כך. זיהיתי אצלו חוסר שקט מסוים, נתק וניכור, שבאה לידי ביטוי בחומה של סוריאליזם פורה וקורע. חומה מקסימה, שובה, ייחודית, אבל חומה. וזה כנראה אומר יותר עלי ועליו מאשר על ההופעה עצמה. והייתי הולך לעוד שלוש כאלה בכיף.

When I'm hurt you feel the pain,
you've been in my head again…
Do I go or do I stay
inside your mind?

שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©