פרולוג
כשמגיע הקיץ, בדרך כלל מחודש יוני ועד סוף אוגוסט, אירופה מתמלאת בפסטיבלים שונים. מאות אלפי אנשים הולכים לראות מאות הופעות וישנים במאות אלפי אוהלים ועומדים שעות אין ספור בבקרים כדי להכנס לעשרות אלפי שרותים כימיים שריחם למרחוק.
פסטיבל גלסטנברי (Glastonbury) הוא אחד מהפסטיבלים הכי חשובים שיש באירופה והוא מתקיים בעיירה בת אותו השם, מרחק של כארבע שעות נסיעה מלונדון, אנגליה. להשיג כרטיסים לפסטיבל זו משימה לא פשוטה: מציעים את הכרטיסים למכירה בדרך כלל בתחילת מאי, וכעבור שש שעות הם בדרך כלל נחטפים. מחירם עולה על 120 פאונד ומי שלא שפר עליו מזלו להשיג כרטיסים, בדרך כלל יקנה מאנשים ברחוב או ב-e-bay או בכל דרך אחרת, במחיר של פי שתיים אם לא יותר. אם התמזל מזלך ויש לך כרטיס, הוא מגיע עם השם שלך מודפס עליו כאמצעי בטיחות וזיהוי. עד כאן הקדמה לגבי גלסטנברי.
בהיותי תפרן, לא ניסיתי להשיג כרטיס לפסטיבל בכלל, לא זינקתי על אתר האינטרנט כשנפתחה המכירה, ולא עניין אותי מי מופיע, השלמתי עם זה שעוד קיץ באנגליה ושוב לא ראיתי פסטיבל.
מה, נוסעים?
בצהריי יום שישי, 25.6, קמתי תשוש אחרי משמרת לילה נוספת ויצאתי לשתות משהו בפאב עם חבר. בין המבורגר של פאב עם צ'יפסים שמנים ועבים וטעימים, ככה שאפילו לבורגר ראנץ' אין כאלה, קיבלתי שיחת טלפון מגיא, שלומד איתי בקולג'. הוא הכריז בצעקות היסטריות שהוא הצליח להשיג כרטיס לגלסטנברי ו''אתה חייב לבוא''. שאלתי אותו אם יש עוד כרטיס, והוא שאל את הבנאדם שממנו הוא קנה, שאישר ואמר שיש כרטיס נוסף. העלות – 250 (!!!) פאונד.
ישר סירבתי. מה אני לא נורמלי? כל כך הרבה כסף? אחרי שאיכזבתי את גיא וניתקתי את הטלפון, התקשרתי אחרי שנייה ואמרתי לו שיקנה כרטיס. אני נוסע לגלסטנברי.
רצתי הביתה והתחלתי לארוז תיק קטן, גופיה, טי שירט, 3 זוגות תחתונים וגרביים, קופסות שימורים, פותחן קופסאות קטן עם הסימן 'צ' עליו (דברים שפילחתי ממנת קרב, נקמה מתוקה בצה''ל), נייר טואלט, מחברת גדולה, עט, שיר חדש בלב.
נסעתי לפגוש את גיא בטוטנהאם קורט רואד והלכנו לקנות כרטיס. החל מהרגע בו החזקתי את הכרטיס, שמי הוא פיטר האוורד, ואני גר באייפילד רואד. צריך לשנן טוב טוב את השם החדש שלי ואת הכתובת, כי זה השם שרשום על הכרטיס. המוכר צייד אותי בצילום של חשבון בנק וכרטיס אשראי כאמצעי זיהוי, וזהו – עכשיו אני פיטר.
שני חברים של גיא נוסעים לגלסטנברי עם אוטו ואנחנו, כמה נוח, תופסים איתם טרמפ. Road Trip, זה הדבר. נפגשנו איתם בסוהו, העמסנו את שקי השינה שלנו, את האוהל של גיא, את האוכל, ויצאנו לדרך: גלסטנברי – אנחנו באים.
כל הלילה בדרכים, איפה היינו
אני לא מכיר את שני החברים שאיתם נסענו.
בהתחלה הייתה שתיקה באוטו, שהלכה והתמוססה כשנאלצנו להתמודד עם משימת מילוי שמן בסיטרואן הישנה וחיפוש אחרי הפתח הנסתר.
השעה 21:30, יום אחד של פסטיבל כבר כמעט מאחורינו ואנחנו לא שם, אני נתקף הרהורי חרטה על כך שקניתי כרטיס למרות שיש יום אחד שבוזבז כבר. אני משתיק את עצמי מאד מהר ונזכר שעכשיו זה חופש וכל השאר לא רלוונטי.
פעם בשלושת רבעי שעה עוצרים בתחנת דלק, התרעננות, שרותים, כל מה שכרוך. טריסטאן הוא הנהג, סטיבן יושב לידו, אני וגיא מאחורה, מדברים על רומו של עולם ומשתדלים לעשות את זה באנגלית, כדי שהיושבים מקדימה לא ירגישו לא בנוח.
בשעה 24:30 אנחנו רואים את השלט שמצביע על ''גלסטנברי – שמאלה'', ואנחנו מתחילים לצהלל בשמחה.
לפסטיבל יש בערך 700 מגרשי חניה ולשני החברים יש כרטיס VIP שמקנה להם חניה במקום יותר נגיש, אנחנו מחנים את האוטו ויוצאים. אני וגיא מתחבקים וצועקים ולא מאמינים שאשכרה אנחנו בפסטיבל, שאשכרה הצלחנו להשיג כרטיסים, שאשכרה היה לנו טרמפ הלוך ויהיה לנו גם חזור.
אני ישר נזכר במהות האירוע ומתחיל לחפש בעיניי את קאנטרי ג'ו והדגים, נדמה לי שאני קולט את קרוסבי בזווית העין אבל אז אני רואה שזה שיח, העייפות גומרת אותי.
אנחנו מתחילים ללכת לכיוון השער, אני וגיא משננים את הזהות הבדויה שלנו ומתפללים שהכרטיסים תקינים ולא דפקו אותנו (כבר הכנו תוכנית על איך אנחנו שורפים את הדוכן לבנאדם שמכר את הכרטיסים אם יעשו לנו בעיות). בכניסה חיפושים בתיקים, הבודקים מיששו אותי יפה יפה, זה היה מרגש. הם הביעו פליאה על פותחן קופסאות קטן שהיה לי בארנק, אז ניסיתי להסביר להם את הקונספט של לוף ולמה תמיד חשוב שיהיה עליך פותחן למקרה שלוף יבוא לכיוון שלך. אחרי שארבעתנו עברנו גם את המחסום הבטחוני הלכנו להציג כרטיסים, אני וגיא במבטים ישירים ובטוחים בעצמנו אם כי רועדות לנו הביצים. עברנו, הכרטיסים תקינים.
מושיטים את היד, שמים עלינו צמיד צהוב שמקנה לנו כניסה ויציאה מהפסטיבל, אתה לא יכול להוריד אותו כי זו ההוכחה שאתה חוקי בפסטיבל. מזג אוויר נפלא, לא קר, 1:30 בלילה, מתחילים לשוטט.
בכניסה אנחנו מקבלים שקית עם תוכניה של ההופעות ומפה של המקום. המקום הוא עצום, משהו בסדר גודל של פארק הירקון, עם עשר במות, אתה חייב מפה אחרת אין לך מושג לאן ללכת.
אנחנו מנסים לתור אחר מקום טוב להניח בו את האוהל. אחרי חיפושים וויכוחים על איפה כדאי להקים, אנחנו מקימים אוהלים אחד ליד השני, שמים את הדברים ויוצאים לשטח לראות.
מיליון דוכני אוכל מכל הסוגים, המבורגרים, פיש אנד צ'יפס, גלידות, מיצים, סיגריות, נקניקיות, סנדביצ'ים, מוצרי עזר להיפים סטלנים, בגדים, סחבות, פונצ'ו, מה שלא תרצו. אנחנו מסתובבים ועושים חשבון מה הפסדנו היום (כשברקע אנחנו שומעים סוף של סט של הכימיקל בראדרז):
ווילקו, אלבו,איי אם קלוט, ג'ים וויט,הרפצ'ורס, באדלידראון בוי, ווקמן, אוי ואבוי (וירושליייים!), גרוב ארמדה, פיג'יי הארווי, קינגז אוף לאון, אואזיס, סנואו פטרול, פרנץ פרדיננד, גולדפראפ, הביז, ספירצ'וליאזד, לאב עם ארתור לי (איך, איך הפסדתי את זה?) ,טינדרסטיקס, לאמב. כל ההופעות פרושות על כל היום ובין עשר במות. בכל מקרה אין לך סיכוי לראות את כולן, אבל השפע גומר אותך.
אחרי שהסתובבנו כל הלילה על הדשא ואכלנו ושתינו וצחקנו, הלכנו לאוהלים לישון.
שיר אשיר בגשם (יום שבת בבוקר)
בשעה 10:30 בבוקר, רעש מהבמה הקרובה אלינו מעיר אותי ואת גיא. להקת פאנק לא טובה זו לא דרך מוצלחת להתעורר. אני מקיץ כדי לגלות שהשק שינה שלי רטוב, וכל הסביבה שלי גם כן. נכנסתי לפרנויה, הרי הלכתי לשרותים לפני השינה. מבט על גיא מגלה שגם הוא רטוב, עוד מילימטר של פתיחת עיניים, ואני מבחין שכל האוהל רטוב, והגשם שטף אותנו והאמירה ''אל תדאג מזה שיש פתח בגג ואין לנו איך לכסות אותו – כלום לא יקרה'' איבדה משמעות והחלה להרגיז.
אנחנו יוצאים החוצה ומגלים שהכל מלא בבוץ ויש גשם. לי אין מעיל ואני עם סניקרס, מי יכול לצפות לגשם בסוף יוני, אפילו שזה אנגליה? במקום מסוים שמחתי, כי חשבתי לעצמי שזה הכי קרוב לוודסטוק שאני יכול להיות ואם מתחיל גשם ביום השני ויש בוץ – נו, התקרבתי עוד יותר.
אנחנו מתארגנים לצחצוח שיניים בגשם עם בקבוק של מים מינרלים, ויוצאים לדרך. עוברים בדוכן הקפה הראשון ושותים את ההתעוררות שלנו. מבט בתוכניה של היום מלמד שגם היום יש הופעות סוף העולם ואני צריך לנווט בין הבמות כדי לתפוס את: סיזר סיסטרס (כי צריך לראות אותם בהופעה), קיין, מיי מורנינג ג'אקט, בריטיש סי פאוור, סטארסיילור, דמייאן רייס, פול מקרטני ולחתום ב-2 בלילה עם סט של Bonobo במעין מקום קרחניסטי בתוך יער, שנקרא The Glade .
ככל שאנחנו מתקדמים בתוך שטח הפסטיבל, מדשדשים בבוץ שהופך עמוק ועמוק יותר (15 סנטימטר), אנחנו מבינים שהתיזוז בין במות יהיה משימה קשה. המרחק בין מקום למקום יכול להגיע לעשר דקות הליכה וכשאתה הולך לאט בבוץ ונזהר לא להחליק על הפנים, ובין 200 אלף איש אחרים (!) – כל העסק הופך למסובך. אנחנו קונים פונצ'ו בחמישה פאונד שיגן עלינו מהגשם המחורבן.
אני וגיא בינתיים מסתובבים לבד, בלי החברים שאיתם באנו, והולכים לראות את הסיזר סיסטרס באחת הבמות היותר גדולות – The Pyramid .
הבמה היא ענקית, עם שני מסכים גדולים בצד. קשה להעריך כמה אנשים בקהל, כמה עשרות אלפים רואים את ההרכב הניו יורקי נותן שואו. הסולן באוברול מגוחך לחלוטין, הסולנית מדברת על זיונים ומטיפה להורים שבאו עם הילדים לחנך אותם ולהכיר להם את עולם המין, תוך שהיא מנופפת אמירות דביליות למדי בנושא הזה. זה היה קצת מביך, אבל התגברנו. אחרי עשרים דקות אנחנו זזים משם. השואו שלהם מעולה והסאונד פשוט מאלף, אבל העניין שלי במוזיקה הזו לא קיים ואני חותך וגיא איתי, והולכים לראות את ההופעה השווה הראשונה - My Morning Jacket ב-Other Stage.
16:30 – Other Stage
אחרי שכמובן איבדנו את הדרך כמה פעמים, כמעט החלקנו כמה פעמים, צחקנו על אנשים שהחליקו כמה פעמים ואכלנו צ'יפסים כמה פעמים – מצאנו את עצמנו במקום הנכון.
אני וגיא מדברים לפני ההופעה ואני מספר לו מי זו הלהקה. בשלב מסוים אני מביט אחורה ורואה שתי חמודות מחייכות אלינו. ישר שכחנו מההופעה והתמקדנו בלפתח איתן שיחה, בעוד שהן מכינות קטנה.
בשלב מסוים הן הלכו ל-Dance Tent. גיא רצה ללכת איתן, אמרתי לו שלא מוותר על רוקנ'רול לטובת בחורות. ככה זה.
אחרי שהן הלכו, נזכרתי באיחור לתפוס את עצמי על כמה שאני דביל, ואמרתי לגיא שחייבים ללכת לחפש אותן באוהל-דיסקוטק. מהר מאד הבנו שזה לא ריאלי והחלטנו להשאר בהופעה.
ההופעה של הג'אקטס, אם כי עמדנו רחוק, הייתה מעולה. כמעט כל השירים היו מהאלבום האחרון שלהם It Still Moves והם הוכיחו את עצמם כחיות במה אמיתיות. הסולן שלהם, עם אפקט מוגזם של ריוורב על הקול שלו, נשמע כאילו הוא שר ממאדים. ככה הוא רצה שזה יהיה באלבום והם העבירו את זה גם לגרסת הלייב. גיא היה מהופנט מהם, אני שמחתי על ההזמדנות לראות אותם – הם גדולים. הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה לפני ההופעה של לאב עם ארתור לי לפני שנה וקצת, ואז לא ידעתי מי הם. עכשיו גם ידעתי לשיר איתם.
אחרי שהם ירדו מהבמה, ניצבה בפנינו הדילמה: האם הולכים ל-Pyramid שוב ורואים את בן הארפר, או שנשארים ב-other stage לראות את הבריטיש סי פאוור.
אחרי ששנינו נשבזנו לגמרי מהמחשבה ללכת שוב לפירמיד, עם כל הבוץ שמחכה לנו בדרך, ומכיון שיש עוד זמן לבריטיש סי פאוור, הלכנו לעשות סיאסטה ב-Dance Tent. ניגנו שם להיטי דיסקו ואנחנו פיזזנו והנענו את ישבננו הלבנבן כאילו אין מחר. בשלב מסוים הלכנו להשכב על הדשא, סוף סוף קרקע יבשה (בתוך אוהל מאד גדול, יותר גדול מאוהל קרקס), הנחנו את הראש. כעבור כמה דקות קפצתי כי נזכרתי שהבחורות ממקודם צריכות להיות פה, הלכתי לחפש אותן ולא מצאתי. נשכבתי על הרצפה ונרדמתי.
19:00 – Dance Tent
אני מקיץ ובודק מה השעה ומגלה שעוד חמש דקות יש סטארסיילור ב-Pyramid. אני מעיר את גיא ואנחנו מקפלים את עצמנו מקרקע הדשא הנוחה, שוב יוצאים לגשם ולבוץ. באופן מרשים, סירבנו להתבאס מזה ולמדנו ליהנות מהבוץ. כנהג טנק, הדבר שהכי שנאתי בעולם חוץ מאת הטנק עצמו, זה את הבוץ. כל הזין בלעשות טיפול אחרי תנועה בחורף קר בבקעת הירדן, תשאלו את מי שכבר ניסה.
מגיעים לפירמיד, לאותו הספוט פחות או יותר שממנו ראינו את הסיזר סיסטרז. סטארסיילור בכל הכח, הסולן שלהם עושה קצת דאווינים על הגיטרה מול הקהל. ''היש דרך אחרת לבלות את שבת בערב מאשר בגלסטנברי?'' שואל הסולן שלהם וכל הקהל מריע. אז הוא מוסיף ואומר ''כן, אם באותו ערב שבת גם עולה ביטל לבמה''. הוא כבר הדליק את הקהל יפה יפה עם הטיזר על מקרטני. הם נותנים שואו טוב, ושוב – איכות סאונד שלא תיאמן בכלל. אני וגיא, שנינו סטודנטים לסאונד, יושבים ומנתחים את מבנה הבמה, הרמקולים, השפעת הרוח על הבדלי הפאזות ועוד כאלה ואחרים. אחרי שסטארסיילור יורדים, כעבור שלושים דקות, אני בודק ומוצא שאחריהם מופיעים ה-Black Eyed Peas על אותה במה. או שנחתוך לראות את דמיאן רייס?
עד כמה שסיקרן אותי לראות את רייס, לא היה לי כח למלנכוליה הנעימה הזו בגשם השוטף, רציתי לתת בראש ושיתנו לי בראש אז נשארנו לבלאק אייד פיז. יש שעה לחכות. בשלב מסוים הם עולים ונותנים היפ הופ לפנים עם ברייקדאנס וביצפר לסטייג'ינג, מצאנו את עצמנו קופצים ומשתוללים. לאט לאט הקהל כבר הצטופף. אחרי שעה וחצי הם יורדים. לי כבר אין ברכיים, גיא מתלונן על הגב, ויש לנו לחכות שעה וחצי עד ההופעה הבאה שתהיה באותה הבמה, תמשך שעתיים ותהיה קשורה לפול מקרטני.
גיא מציע ללכת יותר קרוב, ''אני רוצה להרגיש אותו יורק עלי תוך כדי שהוא שר''. אני מזכיר לגיא שגשם עכשיו והוא לא יוכל להרגיש בהבדל, אני לא רוצה להדחף קדימה ואם הוא רוצה אני מוכן לירוק עליו בעצמי אם זה יעשה לו טוב על הלב. גיא דוחה את ההזמנה בנימוס אנגלי. אני מתרצה, ואנחנו מתקדמים פנימה לכיוון הבמה ומוצאים אחלה של ספוט.
בינתיים אני שואל אותו אם למרות הבוץ והגשם הזועף הוא היה נשאר פה עוד שבוע, אם הייתה את האופציה. הוא עונה את התשובה החד משמעית – ''אחי, יש פה אוכל טוב, ים של בחורות יפות ומוזיקה טובה, מה אתה חושב?''
אני חושב שכן, באמת אחלה אוכל.
22:00 - עדיין ב-Pyramid
הקהל מתאסף מאחורינו, מישהו זרק שיש 150,000 איש מאחורה, כולם באו לראות את פול. ההתרגשות אוחזת בקהל, בשבילי זו פעם שנייה ואני שוב מתרגש. הציפייה נמתחת ונמתחת ואנשים מאבדים סבלנות, אני וגיא עומדים באותו המקום כבר קרוב לשלוש שעות, בלי יכולת לשבת כי הכל מלא בבוץ ויש לנו עוד שעתיים של קפיצות לפנינו.
ב-22:40, באיחור של 20 דקות, עולה המקרטני בג'קט סגול מזעזע ברמות קשות, אבל עם ההופנר וכל מה שצריך. להקת ליווי מעולה, אנחנו קופצים ומשתוללים בלי הפסקה, אחד לידי די הזוי, מנפס בלי הפסקה ולא מציע לשכנים. מניאק.
פול עושה המון שירי ביטלס ומפתיע עם שיר לא מוכר שהופיע באנתולוגיה – “In spite Of All The Danger”. ארובות השמים נפתחות שוב וגשם זלעפות מטפטף עלינו. אנחנו שולפים שוב את הפונצ'ו ומתכסים, אושר עילאי. פול מקרטני מרחק יריקה ממני, גשם על הראש, 150,000 איש מנפנפים בידיים כמו חיילים בתכנית של דן שילון, וגם 'היי ג'וד', שהוא אולי השיר הכי מאוס בעולם, מקבל תפנית ומרגש אותי. בסוף פול מפתיע עם 'הלטר סקלטר', והקהל באקסטזה שלא תאמן בכלל.
24:40 – יציאה
אני וגיא מתחילים לנווט החוצה בין 150,000 איש אחרים, ועוצרים לשבת על פח אשפה הפוך ולתת לרגליים לנוח. אני שולף קומפוט פירות (קופסת שימורים) מהתיק ויושבים לרדת עליו. בבדיקה מהירה בתוכניה, מה שנשאר לנו זה למצוא את הדרך ל-The Glade, לראות את הסט של בונובו. אנחנו מתחילים למדוד אזימוטים ולנסות למצא את עצמנו, זה קשה כשכל הדוכנים נראים אותו הדבר, הכל מלא בבוץ והגשם עלייך, אבל הצלחנו למצא את עצמנו באמצע היער, מתמכרים לצלילים רפיטטיבים ומהפנטים של סינתיסייזרים ישנים – בונובו קיקס אס.
4:00 – Green Fields.
אנחנו הפוכים לגמרי מהעייפות של כל היום העמוס, אבל עדיין רוצים לחקור מקומות בשטח הפסטיבל שבהם עוד לא ביקרנו, ואנחנו מצפינים יחד עם עדר של אנשים, בלי שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים. בשלב מסוים אני שואל מישהי אנחנו הולכים, והיא אומרת ש''אם תקחו שמאלה, יש מסיבת דראם אנד בייס. אם תקחו ימינה, יש את גבעת האהבה והאזור של ההיפים''. ישר נדלקה לי הסקרנות ומשכתי את גיא לגבעה, וראינו המון היפיז מטורללים. זו גבעה מאוד מאוד גדולה, שיש עליה פסל ענק שאומר Love. זה היה מקסים. הצעתי לגיא שנשב שם ונחכה לזריחה, אז חיכינו.
ריח מתקתק של עשבים מציף את הגבעה, אנשים עם סלסלות קש מסתובבים ומוכרים פטריות הזיה, אסיד, כדורים וטיפקס להסנפה, רק קח ותפוס ראש.
אנחנו מוצאים שקית ניילון ומתיישבים עליה, ליד המדורה של המתופפים, הכל שמחה וצהלה.
בשלב מסוים השמש עולה וכל יושבי הגבעה עומדים ומוחאים כפיים ומקבלים את הזריחה. זה היה מדהים, אווירת ה''יחד'' הזו הייתה מרגשת מאוד. אחרי שהשמש עולה ומתכסה שוב בעננים, ונהיה קריר שוב, אנחנו מחליטים שזה הזמן ללכת לישון.
6:30 – יאללה לאוהל.
הולכים לישון בתקווה לקום לבוקר יבש. אנחנו מתחבטים בשאלה האם לישון עם הרגליים בחוץ, איך מורידים את הנעליים עם כל הבוץ, מה עושים עם המכנסיים. במאבקי הורדת הנעל המחליקה מהרגל המבוייצת, אנחנו מתלכלכים כהוגן אבל זה לא משנה, כי אנחנו גמורים ונרדמים בשנייה.
10:30 – קמנו לבוקר יבש (יום ראשון, יום אחרון לפסטיבל)
שוב הופעה בבמה הקרובה אלינו מעירה אותנו. הבוץ די התייבש, הוא עדיין קיים אבל כבר לא נוזלי.
אנחנו הולכים לריטואל השירותים, צחצוח השיניים, מתחילים לראות שהיום האחרון בפסטיבל הולך להיות יום יפה, איזה כיף.
אחרי האוכל והקפה וההסתובבות חסרת המעש אבל שוטפת העיניים, אנחנו מתמקמים ב-Other Stage בשעה 14:00 כדי לראות את Divine Comedy, שאני מאד חיכיתי לראות.
ניל האנון, הסולן והמוח מאחורי ההרכב, מתנצל על האיחור ואומר שהוא רק עכשיו הגיע לאירוע. הם נותנים חומרים מהאלבום החדש וגם קצת ישנים. השמש במלוא אונה, אני מוריד לגופיה ומתחיל להנות מהשמש
.
אחרי ארבעים דקות מסתיימת ההופעה ואנחנו מטפסים במעלה ההר להשקיף על הבמה מרחוק.
חשבנו לחתוך ל-Pyramid להופעה של Joss Stone (בונ'ה, אחי, היא כוסית חייבים ללכת), אבל בסוף וויתרנו מחמת העצלנות.
חתכנו שוב לגבעה וישבנו בשמש ונהנינו מכל שנייה. בדרך עצרנו ודפקנו קערת תותים בשמנת. המוכרת חייכה אלי חיוכים מזמינים והחל פלירטוט מתקדם איתה, שנקטע כי אני דביל ואני לא ארחיב.
17:00 – אתה בא לגשר ? וואן טו טרי פור
התקפלנו מהגבעה והלכנו לראות את הסנדק, את האיש והאגדה, הגרון – ג'יימס פאקינג בראון.
17:30 ב-Pyramid Stage ואני רואה עוד אגדה חיה, הוא נתן שואו של החיים, ושם בכיס הקטן את כל הילדודס שראינו עד אז. חטיבת קצב הדוקה, פ'אנק שהשטן לא ברא, ממעמקי הגיהינום. רשע ופשעים נגד האנושות התבצעו על הבמה הזו, כל השרירים תפוסים, האלוהים של הפאנק והוא יותר צעיר ממני.
במקביל, ב-Other Stage מופיעים גומז, אבל הם ייאלצו לחכות לתורם. בתום ההופעה מצאנו את עצמנו לא כל כך סגורים על עצמנו ולא כל כך יודעים מה העניינים ומה שמנו, אבל הצלחנו להגיע בפוקס להופעה של בל אנד סבסטיאן ב-Pyramid. מהופנטים לגמרי מהמוזיקה שלהם, נפתחו ארובות השמים והגשם חזר להצליף בנו, הפעם בצורה מאד קשה ובכלל לא חברותית, כולל ברד.
אני מקבל הודעה בפלאפון מהחברים שלנו שנפגשים ב-21:30 באוהל, לקפל ולצאת חזרה. התבאסנו לגמרי כי זה אומר שאני מפספס את סופרגראס (ששובצו בשנייה האחרונה במקום הליברטינז), את מוריסי (שגם ככה לא עניין לי את התחת, ליטרלי), את מיוז, והכי חמור – את אורביטאל בהופעה אחרונה (ואני בכלל לא מדבר על זה שהפסדתי את סוזן ווגה בבמה האקוסטית ואת Television, שאני רק יכול לקוות שזה לא טלויז'ן ההם) בבמת New .
הגענו לאוהל וחיכינו לחברים, היינו קצת מבואסים שזה נגמר, אבל אין מה לעשות. קיפלנו אוהלים במהירות שיא והתחלנו לצאת לכיוון האוטו. אחרי חצי שעה הליכה העמסנו הכל ויצאנו לדרך. גרפיטי על הקיר מאשר את ההרגשה שלנו, שלא יגמר לעולם, אנחנו אוהבים את גלסטנברי שאוהב אותנו.
I love this place
הבטחנו שנשאר ערים כדי שטריסטאן לא יהיה ער לבדו, לא קיימנו את ההבטחה. אני וגיא מאחורה בהחלפת משמרות של מי שנשאר ער, שנינו שברנו שמירות.
1:30 (לילה בין ראשון לשני) – בית.
טריסטאן מוריד אותי ואת גיא אצלי בבית, אין מים חמים, אנחנו ספוגים בבוץ. אני פורש לו מזרון, הוא ישן מג'ייף, אני מחליט על מקלחת קפואה ויהי מה. נכנס למקלחת ומדבר עם עצמי ומשכנע שזה ממש לא קר.
הפטמות שלי מעידות אחרת. בסוף הגיעו המים החמים.
קם בבוקר יום שני הזוי לחלוטין, לא מאמין שאשכרה הייתי בפסטיבל .
אפילוג
אני חושב שזו אחת החוויות הכי מדהימות שעברתי בחיים הקצרים שלי, שילוב של בחורות ואוכל ומוזיקה טובה וזריחה על גבעה ווייב של אנשים ומה שמעניין אותם זה מוזיקה וכולם מחייכים, וכולם בראש טוב, לא ראיתי מכות או עצבים או כלום. הכל שקט ויפה.
זה אולי לא וודסטוק ואולי ריצ'י היוונס נתקע בדרך, אבל זה נתן לי ראייה מסוימת על פסטיבלים ועל הווייב שרץ בהם, זה היה מעיין טיול שנתי בגלל השינה באוהל ובשק שינה, ושטיפת השיניים עם בקבוק מים מינרליים, והחבר'ה וצחוקים וממתקים בתיק.
מבחינת שפע מוזיקלי, באתי על סיפוקי. כמובן שפספסנו הרבה הופעות, במיוחד כי את היום הראשון פספסנו, אבל שמחתי שלא היה לי לחוץ להספיק להגיע ממקום למקום וזכרתי גם לשבת ולהתפנן בשמש או בגשם, מה שלא יהיה.
בשנה הבאה, אם אני פה, אני קונה כרטיסים ונוסע שוב, אין בכלל וויכוח, ולקוראים מארץ הקודש – תתחילו לחסוך כסף, אתם לא מאמינים איזו חוויה זו.
