|
נמרוד לב
צמא להרפתקאות מוזיקליות
נמרוד לב, מי שהפך לאחרונה למוביל המאבק נגד הפלייליסט וחברות התקליטים ובעד מוזיקה חופשית, כותב במיוחד לשרת העיוור על הצד האישי שלו, המניעים והמטרות שלו ושל שותפיו למאבק. אוהבים מוזיקה? זה בשבילכם: מיני-מניפסט
מאת: נמרוד לב
מתוך התכנית ''הסינדיקט של נימרוד לב'', המשודרת ב''רדיו צפון ללא הפסקה'' 104.5, ו-101.5 בכל מוצ''ש בין השעות 22:00-24:00; מיוחד ל''השרת העיוור''.
תגובות ניתן להשאיר גם בטלמסר 057-7-30-30-30
זה לא עניין חדש, וכבר נעשה מאוד ברור בכל רחבי המדינה הקטנה שלנו שאני וחבריי ללהקת RBS נאבקים למען המוזיקה בישראל. למען סילוק השחיתות, למתן הזדמנויות שוות לכישרונות אמיתיים ולהפסקת המצב הקיים שבו הכל הוקרב עבור תרבות הרייטינג, וגופי השידור מייצבים את טעם הקהל בכפייה.
שהרי בסה''כ אנחנו מדינה קטנה במזרח התיכון, מבודדת לחלוטין, ומה שנותנים לנו זה מה שיש. שלא כמו נער צרפתי, לדוגמא, שיכול לקלוט גם גופי שידור ממקומות נוספים כמו לוקסמבורג או לונדון – גם אין לו בעיה לקפוץ להופעה בהולנד - אנחנו מקסימום יכולים לקלוט תחנות ערביות.
מי שראה את ''פוליטיקה'' בערוץ הראשון, יכול היה לראות אותי שוב בזירה, תומך בציבור משתפי הקבצים מול מנהלי חברות התקליטים – אלו שיוצרים את המוצרים, ושמאיימים לתבוע את הציבור שמוריד מוזיקה באינטרנט.
מי שראה את התוכנית יכול היה לראות רמת דיון שאפילו בשוק לא תמצאו, במקום מה שיכול היה להתפתח כשיחה שעשויה הייתה להביא לתחילתה של דרך לאיזשהו פתרון. אך כמו שניתן לקרוא בהרצאה שלי, שנמצאת באתר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, תעשיית המוזיקה המקומית לא מעוניינת במציאת פתרון. נוח לה יותר להשליך את כשלונותיה על הציבור שמאס במוזיקה האובר-מיוחצנ''ת שהחברות הללו דוחפות לו באמצעות גופי השידור.
בשלב מסוים בתכנית, רוני בראון, מנכ''ל חברת הליקון, שאל בפליאה את עודד שחר המראיין ''מדוע אתם בתקשורת, מתקיפים אותי כולכם, הרי אני הנאנסת''. איך הוא לא מתבייש בכלל להשתמש במושג הזה ולהשוות את עצמו למישהי שעברה טראומה נוראית בגופה ובנפשה; כי לא, מר בראון, אין לך מושג בכלל מה זה להרגיש נאנסת.
ואני חייכתי לי על שאלתו איך זה מתקיפים אותו כולם – הרי זה כל כך ברור, כי כולם משתפים קבצים באינטרנט. כשמר בראון אומר שמשתפי הקבצים ראויים לנבוט בראש, הוא לא לוקח בחשבון שייתכן והוא אומר זאת על הצלם שמאחורי המצלמה, על פועלי הבמה, אולי גם על המראיין עצמו.
אבל לי חשוב, מאזינים יקרים שלי, שמאזינים לי במשך השנתיים האחרונות ברדיו צפון, ולכם קוראי ''השרת העיוור'', ולכולם בעצם - לשתף אתכם במה שמניע אותי במאבק הזה.
רבים שואלים אותי, ''מה, אתה עושה את זה בשביל האמנים?'' או שמחפשים תמיד את האינטרס שעומד מאחורי הפעולות הללו במאבק.
אז לא, אני לא עושה את זה בשביל האמנים, הם שידאגו לעצמם. הרי הם כולם רואים פה את המוסיקה שוקעת לתרבות רייטינג של כוכב נולד. השיממון המוזיקלי הוא מהגרועים ביותר שאי פעם ידענו במדינה הזו, והיצירה נמצאת בשפל סדרי העדיפויות של משווקי התרבות.
אני עושה את כל זה מסיבה מאוד פשוטה: אני לא שוכח את הילד שבתוכי, את הנער המתבגר שגדל בעולם של שפע סגנונות ועושר מוזיקלי. זה היה כמו לונה פארק של אורות נוצצים וריגושים מאינספור דברים חדשים שעזרו לי לעצב את תפיסת העולם שלי. היתה אמנם מוזיקה פופולרית שהתבססה על רייטינג, אבל היא לא השתלטה על הכל. ואתם יודעים מה? אולי בגלל שהיתה לה תחרות מסגנונות אחרים, גם בה עוד השקיעו אז. היום, כשהיא שלטת, היא לא צריכה להשקיע יותר בנתיניה ושפוטיה, הם יאכלו את מה שייתנו להם.
כשאני רואה את מה שמתרחש, אני נחרד לחשוב מה היה קורה לי אילו הייתי אני נער מתבגר עכשיו, בתקופה המוזיקלית הזו, כשבמקום שפע יש צמצום. המוזיקה ששומעים בארץ מותאמת לרשימת שידור מצומצמת של תחנה צבאית, וחברות התקליטים בארץ מייצרות על פי דרישת הצבא. אני רואה את זה ומרחם על הילדים שגדלים עכשיו, כי אני יודע מה הם מפסידים. אני לא יכול לתאר את עצמי גדל בחסך שכזה, של חברה שלמה שמוחזקת ברעב תרבותי. בדבר אחד אני בטוח – בתקופה שכזו, אם הייתי מתוודע לכלי הזה של האינטרנט, שפורץ את גבולות השיממון המוסיקלי שמונחת עלינו כאן, הייתי מתמכר לו בצמא. שכן, זה היה נותן לנשמה שלי את היכולת לחפש ולמצוא מוזיקה שחברות התקליטים, יחד עם גופי השידור, מונעים ממני.
וזו הסיבה שאני תומך במשתפי הקבצים באינטרנט. כי אני יודע שהם ילדים, צמאים להרפתקאות מוסיקליות, בדיוק כמוני.
אני בפירוש לא נגד מוזיקה מסחרית. אני סבור שכבכל תחום אחר שבו למסחר יש סטנדרטים של איכות - ממש כמו שנדאג לקנות ספה או טלוויזיה איכותית – מה שלא יהיה, אנחנו רוצים הרבה חנויות ומבחר גדול ומגוון לבחור מתוכו.
אז זה לא אופנתי להיות אידיאולוג בשנת 2005 במדינת ישראל? לא אכפת לי, זה אני. אני אידיאולוג. ובסה''כ, אם נסתכל על כל העניין רגע בשפיות, mp3 ושיתוף הקבצים זה בדיוק כמו קלטת וקבוצה של חברים. גם אני בתור ילד הייתי מקליט מחברים, והם היו מקליטים ממני. אבל זה לא מוטט את תעשיית המוזיקה. כי אז היתה מוזיקה וגם אהבה למוזיקה, לכן גם קנינו את מה שאהבנו.
:: :: :: ::
את השיר ''וגאס'', שיוצא נגד תרבות הפלייליסט (ולפיכך לא נכנס, כמובן, לאף פלייליסט), אפשר להוריד בחינם באוסף שניתן ממש בגיליון זה.
את RBS אפשר וכדאי לבקר באתר שלהם.
|
נו, אז מה אתם אומרים? נרשם בשביל להוסיף תגובה? [ רישום ;לוגין ]
|
|
|
