|
ביקורת התבונה
איפה הייתם ביום שבו ההיפ הופ מת?
התחום האפור של ההיפ-הופ הולך ומצטמצם: או שאתה מלך המועדונים והשירים הרדודים, עם הפקות אלקטרוניות זולות ואפס כשרון, או שאף אחד לא ישמע עליך, ותמשיך לעשות את ההיפ-הופ האיכותי והמחתרתי שלך לקבוצות תמיכה מצומצמות. דבר אחד ברור: כבר אי אפשר לסבול כמעט אף שיר היפ-הופ שמגיע לרדיו, ולחשוב שזה מה שמייצג ומכתים את הז'אנר כולו. הזרם המרכזי של ההיפ-הופ, שבלעדיו לא תוכל להתקיים אלטרנטיבה ראויה, מריח לא טוב. עומר לוגסי מצביע על הרעות החולות ומציע רעיונות לשיפור. אוטופיה? תחליטו לבד, ביצ'ז
מאת: עומר לוגסי
:: ::
''איפה הייתם ביום שבו ההיפ-הופ מת? / האם מוקדם להספיד אותו, או שכבר מאוחר להציל אותו?''
השורה הזו, עכשיו רלוונטית מתמיד, שייכת לטאליב קוואלי, ראפר מזן נדיר מאוד היום. סביר להניח שעל קוואלי שמעו מעטים בארץ, אבל בניו-יורק והסביבה הוא נחשב לדבר החם הזה שכולם רוצים לעבוד איתו, לא על סמך המכונית בה הוא נוסע או המותגים שהוא לובש, אלא על סמך הכשרון יוצא הדופן שלו. קוואלי מסוגל לעשות משהו שכמעט לא נשארו אמני היפ-הופ שיודעים לעשות: לשלב בין היפ-הופ איכותי ולא מתפשר לבין היפ-הופ נעים לאוזניים, כזה שגם מי שלא ממש בקטע של להתעמק במוזיקה יוכל להתחבר אליו. לצערי, בהיפ-הופ אפשר לספור אמנים כמו טאליב קוואלי על יד אחת.
בעשור הקודם זה היה שונה לגמרי: היו לנו הרכבים כמו נוטי ביי נייצ'ר, טרייב קולד קווסט, דה לה סול, סייפרס היל, ביסטי בויז, הפוג'יז וראפרים כמו נאז, ד''ר דרה, ג'יי זי, וורן ג'י, אייס קיוב ורדמן, שלא לדבר על הנוטוריוס ב.י.ג. וטופאק, שסחפו אחריהם רבים, השראתית והערצתית. חלק מענקי העבר האלו עדיין פעילים היום, אבל רק אז הם השכילו לעשות משהו שהיום כאילו חלף מן העולם: לשלב בין היפ-הופ מגוון ולא מתפשר לבין היפ-הופ קומוניקטיבי וקליט. תקופת ה-G-Funk המדליקה והנוסטלגית, ששילבה בין מלל הומוריסטי, מקצבי Fאנק מדליקים והמון שמחת חיים, יחד עם תקופת הזהב של הראפ הניו-יורקי האיכותי והמשובח של שנות ה-90', עם המילים האינטליגנטיות, המקצבים האותנטיים והכשרונות הצעירים השאפתניים, הוכיחו שיש לז'אנר הזה מה להציע, הרבה מעבר לסטיגמות ולקלישאות ששונאיו ממהרים להדביק לו.
למרבה הצער, דווקא בשנים האחרונות, אחרי שההיפ-הופ הפך להיות הזרם הכי פופולרי ברוב חלקי העולם, צצים להם כל מיני כוכבים-לרגע, שמבקשים לרכב על גל ההצלחה ומצדיקים כל קלישאה ודעה קדומה על הז'אנר. ככה נראה ההיפ-הופ של ימינו: אחרי שנפטרנו מהסטיגמה של מוזיקה רוויה במילים גסות ואלימות, קיבלנו מוזיקת מועדונים זולה ושטחית, שעושה את העבודה כשצריך להניע כמה ישבנים במסיבה, אבל לא מסוג הדברים שאפשר לשבת לשמוע בבית. מילים מטופשות, מבצעים לא מנוסים וחסרי השראה (לרוב גם לא בקיאים בהיפ-הופ בכלל) והפקות שפשוט נשמעות אותו הדבר בכל לשיר. ככה נראה כלפי חוץ ז'אנר ענקי ומורכב, שהשוליים שלו מלאים בחומרים איכותיים, בעוד הזרם המרכזי מסרב לצאת מהבינוניות המאוסה שלו.
''בלי מיינסטרים ראוי, השוליים לא יוכלו להתקיים''. המשפט הזה נכון מתמיד כשמדובר בהיפ-הופ. מעריצי ההיפ-הופ הותיקים מודאגים, ובצדק. אז טאליב קוואלי אמנם חזה את מותו של ההיפ-הופ בשנת 2000, אבל הוא לא היה כזה נביא. ההתדרדרות התחילה קצת קודם.
זה התחיל עם מקצבים לטיניים מאוסים (מילא בהתחלה, כשזו היתה רק בג'ניפר לופז), המשיך עם סמפולי מחיאות הכפיים הבלתי נסבלות, עם הפקות הנפטונז החצי-מגניבות חצי-עולות-על-העצבים (שלא נדבר על הפזמונים שפארל וויליאמס הנדחף אוהב להשתתף בהם), והיום יש את ההפקות המעצבנות (''Lean Back'', ''Candy Shop'' וכו'), עם הצליל האלקטרוני הזול, שמזכירות במקרה הטוב חיקוי עלוב להפקה של טימבאלנד או הנפטונז, ובמקרה הגרוע מצליחות באמת לעלות על העצבים. כזה הוא ההיפ-הופ בשנים האחרונות. אי אפשר לדעת לאיזו אופנה הוא יתדרדר ומה יהיה הצליל המוביל שלו בשנה הבאה.
קחו למשל הרכב מוערך-לשעבר כמו הבלאק אייד פיז, שהוכתרו לא פעם כיורשיהם של הרכבים כמו דה לה סול, בזכות גישה כללית חיובית, גיוון ויצירתיות. אבל דווקא באלבומם השלישי (שיצא ב-2003), זה שלראשונה חשף אותם גם לקהל הישראלי, הם עברו למתכונת של עיסה דביקה וממוחזרת פלוס אחת בלונדינית, שעשתה טוב לעיניים אבל העבירה את האוזניים ממצב היפ-הופ למצב פופ. האלבום כלל שלושה להיטים גדולים, ושירים די בינוניים, כולל אחד עם מקצב לטיני שאני פשוט לא יכול לסבול. אבל הבלאק אייד פיז הם רק דוגמה אחת מתוך גל של אמנים ותיקים ומוערכים שמוותרים על איכות ויצירתיות בהיפ-הופ, שגם ככה סובל מסטיגמות לא מעטות, ומתדרדרים איתו לתהום של תדמית זולה ורדודה למען הצלחתם המסחרית, בעוד האמנים האיכותיים באמת, שמוכיחים למי ששומע אותם שהיפ-הופ זה הרבה יותר מפוזה ואהבה עצמית, נדחקים יותר ויותר לשוליים.
אז הפעם, במקום להסביר למישהו על רגל אחת למה ג'ה רול, נלי ופיפטי סנט זה לא היפ-הופ, כמה הם רחוקים מלייצג את הז'אנר כולו ומה ההבדל בין הזוועה הזו ששומעים ב-MTV להיפ-הופ אמיתי, נשים את הדגש על כמה מהתופעות היותר נפוצות בהיפ-הופ של היום.
קימטו להיפ-הופ את הצורה. מימין: פיפטי סנט, נלי, ג'ה רול, מאסטר פי, פאף דדי ופאט ג'ו |
אווירה זולה, סרסורים צרודים וקולות נשיים נוטפי סקס
לא, לא מדובר במכון עיסוי באיזור התחנה המרכזית הישנה בת''א, אלא בלהיט ההיפ-הופ התורן במועדון הקרוב לביתכם. ככה נשמע ההיפ-הופ נוסח שנות האלפיים: ההצלחה שלך כראפר נמדדת לפי כמות הסקס, הכסף והזוהר שאתה מעביר בשירים שלך. תוסיפו לזה קול של דלקת גרון, כי צרוד זה מגניב (ראה ערך DMX, ג'ה רול, ליל' ג'ון וגם אחד משלנו, הצל), הפקה זולה שמסתכמת פחות או יותר באיזו דגימה של צליל מצ'וקמק – וקיבלתם את להיט המועדונים המובטח. תוסיפו לזה חתלתולת מין עם קול סקסי שתלחש פניני חוכמה כמו ''I want you hot now'' או ''Shake it in the party'', ובכלל כבשתם את העולם. לפיפטי סנט זה עבד יופי, אין סיבה שלכם זה לא יעבוד. המון פוזה, תכשיטים, לוק של סרסור והמון סטייל, החל מגלגלי פלטינה, קוניאק משובח, חליפות פאר וטונות של תכשיטים (ראה ערך דירטי סאות' בהמשך). כל הפוזה הזו באה על חשבון דבר אחר, מלל עמוק יותר, בעל אמירה רצינית, וניסיון של אמנים להשפיע על החברה באמצעות הז'אנר האותנטי הזה. משנות ה-80' ועד היום, ראפרים כמו Guru ו-KRS One דאגו להעביר מסרים של ממש בשירים שלהם. היום, המסר הכי טוב שתוכלו לקבל הוא ''באתי מהשכונה עם אוטובוס, היום מסיעים אותי עם לימוזינה''. השינוי חייב לבוא מהראפרים, שחייבים להתייחס למוזיקה שהם עושים קצת יותר ברצינות, ובעניין הזה הם יכולים רק לקחת דוגמה מהאלטרנטיבה או מהראפ של סוף שנות ה-80'.
סינגלים מושקעים, אלבומים בינוניים
קחו אלבום היפ-הופ מהעשור הקודם: Aquemini של אאוטקסט, למשל. שימו אותו במערכת, עיינו בחוברת וקבלו מעט מושג על היצירתיות וההשקעה שעומדת מאחוריו. בזמנים עברו ראו אמני היפ-הופ באלבומים שלהם את התצוגה החשובה ביותר למה שיש לך להציע, וכך קרה שמאחורי אלבומים עמדה הפקה יצירתית ומורכבת, שלא לדבר על קונספט, אמירה, סיפורים וכמעט אפס שירים בינוניים. Resonable Doubt, אלבום הבכורה של ג'יי זי (1996), מלא בהפקות מושקעות, אווירה מיוחדת (דיסק שכולו מעוצב ונשמע כמו סרט מאפיה ישן), שמתבטאת לא רק בשירים ובעטיפה, אלא גם בקליפים ששוחררו מאותו אלבום. היום, כמובן, המצב הפוך לחלוטין, וזה מובן לגמרי: למה להשקיע באלבום כולו, כשכל מה שהקהל מחפש זה את להיט המועדונים ההוא ש''כולם מכירים''? למה להשקיע ב-13-14 שירים ''מיותרים'', כשכל מה שהקהל רוצה מהדיסק זה רק 2 סינגלים מובילים? כתיבה, הפקה והקלטה של שירים, שלא לדבר על המאסטרינג, הופעות האורח וכו', זה פשוט עסק יקר. אז כשהקהל מתרגל לשמוע רק אוספים ולהיטי מועדונים, אין טעם לנסות לדחוף לו אלבום שלם, ובטח שלא עומק בשירים. יש גם דוגמה משלנו: את שירת הסטיקר של הדג נחש כולם מכירים, אבל על כמה אנשים שמעתם שקנו או שמעו את כל האלבום חומר מקומי? סביר להניח שממש לא הרבה, אם בכלל. הדג נחש יוצאי דופן כי האלבום שלהם מושקע, אבל נסו אצל אמנים כמו פיפטי סנט וחבורתו ואפילו אצל אמינם ב-2 האלבומים האחרונים שלו, והנה לכם תופעה.
הפעם, האשמה היא לא רק על האמנים ועל חברות התקליטים, שלוחצות באופן קבוע ליצור חומר כמה שיותר ''קליט''. הבעיה היא קודם כל בקהל, שממשיך לקנות אוספי להיטים כמו ''Now'' ודומיהם וממשיך לדרוש אך ורק להיטים גדולים. לצערי, התופעה הגיעה גם לארץ, ואלבומים שמקוטלגים כ''היפ-הופ'' ועושים עוול לסגנון (חיילי הנקמה, למשל) ממשיכים באותו הקו. לשמחתי, אמנים כמו קוואמי, הדג נחש ומוקי הם התקווה לעתיד טוב יותר בהיפ-הופ הישראלי, ויש גם אלטרנטיבות, שאמנם כרגע הן עדיין מדשדשות ובוסריות, אבל אני מאמין שהמגמה היא חיובית. בנוגע לחו''ל, נדמה שהמגמה הפוכה וההתדרדרות מהירה: תראו את האלבומים שיצאו בשנים האחרונות לעומת המאסטרפיסים של העשור הקודם. ולקהל רק נשאר לי להגיד: תקנו יותר אלבומים (מקוריים כמובן) ופחות אוספים. תמיד כיף להחזיק בבית אלבום של אמן שאתם מעריכים, עם החוברת והכל, והאינטרנט הוא כלי שבעזרתו אפשר לשמוע את האלבום, ורק אם אוהבים, ללכת ולקנות.
ככה משלבים איכותי ומסחרי: אאוטקסט, נאז, ד''ר דרה, קנייה ווסט והפוג'יז |
תגיד, כבר שכחת מאיפה באת?
הכניעה למסחור ולהיפ-הופ המועדונים המלוכלך לא פסחה גם על אמנים ותיקים בעלי מוניטין, שבין לילה שכחו מהיכן באו ואת העבר המפואר שלהם. אפילו פאט ג'ו, ממייסדי חבורת ''טרור סקוואד'' יחד עם אגדת הראפ ביג פאנישר (שהלך לעולמו בשנת 2000) אימץ בחום את סאונד ההיפ-הופ החדש, ועושה רושם שהוא ממש, אבל ממש, שכח איך עושים היפ-הופ טוב. תשמעו שירים שלו מלפני כמה שנים, נסו להשוות אותם לשירים כמו ''What's Love'' או ''Lean Back'', ותבינו לאן הוא התדרדר. מראפר כמוהו הייתי מצפה להרבה יותר.
הגיע הזמן להגיד את האמת על אחד מהפרצופים המאוסים ביותר בהיפ-הופ: פאף דדי. האיש שעזר לנוטוריוס ב.י.ג. לפרוץ? זה אולי הקרדיט היחיד שאפשר לזכור לו לטובה, אבל גם את זה הוא הרס עם האלבום הכאילו-שלישי שהוא הוציא בשמו של הראפר המנוח בשנת 99', כשהוא דואג להכניס לתוכו יותר הופעות אורח של מיטב המי-ומי מאשר בתים של ביגי בעצמו. המטרה? למכור כמה שיותר, כמובן, תוך שימוש בשמות מפוצצים ובזכרון של ביגי כמקדם מכירות. בנוסף, בעזרתו האדיבה של פאפי ניתנה היד לכל מיני אמנים-בשקל שרצו לקחת נתח מעוגת הזיכרון וההערכה לביגי: פאפי החתים בלייבל שלו אמנים שניסו לחקות את קולו של ביגי וטיפח אותם, הרשה לאמנים להשתמש בהפקות או דגימות של בתים קלאסיים שלו (אפילו שלמים!) ובקיצור, הכל כשר – כל עוד הצ'ק יהיה שמן. תוסיפו לזה את החידושים לקלאסיקות היפ-הופ כמו ''I Got 5 On It'' של הלוניז ו-''Ready Or Not'' של הפוג'יז, שפאפי דאג לחדש בצורה נטולת מקוריות ומייגעת, את האלבומים הבינוניים והשירים המאוסים שלו עצמו ואת אינספור הפרסומות לקו ההלבשה שלו בכל מגזין אמריקני כלשהו. פאף דדי, או בשמו העדכני ''פי דידי'', הוא תופעה מעצבנת שמסרבת להיעלם.
אולי תעשה לנו טובה ותשכב מול רכבת? |
ישנן עוד דוגמאות רבות לאמנים שחצו את הקו בין מסחור לגיטימי למסחרת-יתר, אבל ישנם גם יוצאי דופן: כאלה שהכסף עלה להם לראש רק בשלב מסוים בקריירה, אבל חזרו לעצמם אחרי אלבום או שניים. בשנת 2001, למשל, התחרות בין ג'יי זי לנאז על תואר מלך הראפ הניו-יורקי גרמה לכל אחד מהם לנסות להוכיח את עצמו כראפר איכותי יותר. האלבומים שהם הוציאו אז היו אלבומי ''חזרה למסלול'' והם מומלצים לכל מי שמחפש את השילוב הנכון בין ראפ מסחרי לראפ איכותי.
תראו, יש לי הרבה חברים!
תופעה שמסרבת להיעלם וכבשה את ההיפ-הופ עוד בעשור הקודם היא תופעת ה''קליקות''. קליקה היא חבורה ראפרים סוג ב' שנלווים לראפר אחד גדול. זה התחיל עם הקליקות של טופאק שאקור (Outlawz) וביגי (Junior Mafia), וממשיך עד היום כמעט אצל כל אמן היפ-הופ מצליח. ההסבר לתופעה פשוט: ברגע שהפרסום וההצלחה הוציאו אותך מהחיים הקשים בשכונה, אתה תעשה הכל כדי לעזור לחבר'ה שגדלו איתך ולהוציא גם אותם משם, גם אם כל קשר בינם לבין ראפ הוא מקרי בהחלט. לרוב, בגלל שלא מדובר בראפרים, אלא בחברי ילדות מהשכונה שעברו הסבה מהירה למקצוע כדי לעשות כסף ומהר, השירים נשמעים חובבניים ומשעממים. ככה היה במקרה של D-12, הקליקה של אמינם, שנדיר למצוא שיר מעניין שלהם שאמינם עצמו לא משתתף בו. והכי גרוע: משפחות מורחבות של ראפרים שהם בעצמם לא מציאה גדולה, כמו הג'י יוניט של פיפטי סנט, הסט' לונטיקס של נלי ו... אוי ואבוי, אפילו לליל' ג'ון יש חבורה כזו משלו. כל עוד הראפרים ימשיכו לקחת חברי ילדות מהשכונה ולהפוך אותם בן רגע לראפרים, האלבומים ימשיכו להישמע גרוע. גם בארץ התחילה תופעה כזו (''משפחת תאקט''), ואני מקווה שהיצר הישראלי לחקות את החבר'ה באמריקה הגדולה לא יגרום לכל ראפר להצמיד אליו חבורה כזו. כאן ראוי לציין כיוצאי דופן את ה-Dungeon Family של אאוטקסט וגודי מוב, שהיא, לשם שינוי, קליקה כשרונית באמת, שמנצלת את הכשרון של כל החברים בה, חלקם על ההפקה, חלקם על הראפ וחלקם על שירה. הלוואי עלינו עוד משפחות מוזיקליות בכיוון הזה, במקום עוד חסרי כשרון שמחפשים לרכב על הגב של חברים שלהם.
אלבום הדירטי סאות' הטיפוסי: הכל סובב סביב דבר אחד (יש ניחושים?) |
אי שם בדרום החם...
לשחות בכסף זה כיף, אבל יש גבול כמה צריכה לעניין אותנו כמות הכסף שיש למי שאנחנו שומעים. לך תסביר את זה לאותו ראפר, שבדיוק התעשר אחרי שנים של עוני בשכונה קשה, עם חלומות גדולים להביא בוחטות של כסף הביתה. כשאתה לוקח מישהו עם עתיד לא ידוע שבדיוק פוטר מהעבודה בקנטקי פרייד צ'יקן וזורק אותו לעולם הזוהר, הוא עוד יראה לכולם איזה זוהר. חשבתם שהערסים בארץ מגזימים עם השרשראות שלהם? לא ראיתם כלום. אצל הראפרים מאזור הדרום של ארצות הברית, לא מספיקים אפילו גורמטים במשקל 16 ק''ג, צריך גם גלגלי פלטינה ברכב, טבעות וצמידי יהלומים בכל יד, ושלא נדבר על החלפת כל השיניים בפה לשיני זהב (ולא, אני לא צוחק...). סגנון הראפ הדרומי המלוכלך, המכונה בצדק ''דירטי סאות''' (יש עליו אפילו עשיריה בשרת) הוא תת-ז'אנר שלקח את כל הקלישאות הכבדות והנוצצות ביותר בהיפ-הופ, הוסיף עוד כסף ודברים נוצצים, הוריד את כל השאר ו... לפניכם התוצאה. שלא בצדק, כל מי שמגיע מאזור הדרום (במקרה של אאוטקסט וגודי מוב - אטלנטה) נכלל תמיד באופן אוטומטי תחת הז'אנר הזה, אבל אי אפשר להשוות את הכשרון של ''דרומיים'' כמו אאוטקסט, גודי מוב ולודקריס, לתופעות מעצבנות כמו ליל' ווין, מאסטר פי, סליק דה שוקר וג'ובנייל. אפילו לא בצחוק.
כמה קווים לדמותו של הדירטי סאות': המילים סתומות ועמוסות בנביחות ובהלל לשטרות וכסף מזומן (''תשלחו לי מציל, אני טובע בכסף''), הראפרים חסרי כשרון לחלוטין ואוהבים לנבוח כמו כלבים מיוחמים, ההפקות בלתי נסבלות והכל חוזר על עצמו. תנסו לשמוע אלבום שלם כזה, ותראו איך אתם מתחילים להתגעגע לאחיות פיק.
הבעיה שהסגנון הנוראי הזה מאוד פופולרי בארצות הברית, וכבר מזמן לא רק באיזור הדרום. הדירטי סאות' חדר בגדול גם למעוזי ההיפ-הופ הגדולים – מניו-יורק ועד איזור המפרץ של קליפורניה. כל ראפר שרוצה להתפרסם מאמץ בחום את הסגנון המטונף של הדירטי סאות'. הדירטי סאות', שעד לא מזמן היה בעצמו דחוק בשוליים ולא ממש עניין את סצינות ההיפ-הופ הגדולות בארה''ב, הפך בשנים האחרונות למודל של איך לעשות את זה נכון. את המהפכה הובילו חברות התקליטים ''קאש מאני מיליונרז'' ו''נו לימיט'' (בבעלותו של הראפר מאסטר פי), חברות ששמו את בצע הכסף בפרונט, ומההתחלה לא הסתירו את מטרתם האמיתית. חבל שבמקום להיות מושפעים מהראפ הטוב של פעם, בוחרים הראפרים להיות מושפעים דווקא מסגנון כזה. תארו לכם כמה יהיה נחמד אם האופנה הבאה בהיפ-הופ תהיה נוסטלגיה וחזרה לימים הנפלאים של תחילת שנות ה-90', כשגיבורי התרבות יהיו אמנים של ממש, והצלילים המגניבים של אז יחזרו קצת להיפ-הופ.
אז לאן ההיפ-הופ ממשיך מכאן?
הבעיה היא לא רק בזרם המרכזי, אלא גם בשולי ההיפ-הופ, שסובלים משחיקה. ככל שהזרם המרכזי הולך יותר ויותר לכיוון המסחרי יותר והאיכותי פחות, כך הזרם האלטרנטיבי נהיה יותר ויותר מחתרתי, מתחכם, מרדני, ציני ובלתי-נעים לאוזן הפחות מעמיקה. לייבלים כמו Anticon ו-Def Jux אמנם יצרו לעצמם קומונות לא קטנות של מעריצים מושבעים, אבל עדיין ההרגשה היא שמשהו שם חסר, או במילים אחרות: עד הסוף אלטרנטיביות ואפס קומוניקטיביות. ועל זה בדיוק אני מדבר: נדיר היום למצוא את התחום האפור, האמצע של ההיפ-הופ, שהוא לא יותר מדי אנדרגראונד ולא יותר מדי קומרשל. לצערי, מעטים יודעים איך לשלב בין השניים בצורה נכונה, אבל רק אותם מעטים הם התקווה הגדולה לשינוי בהיפ-הופ.
נתחיל בקנייה ווסט, המפיק שרק לאחרונה תפס את המשבצת של הנפטונז בתור המפיק החם ביותר בהיפ-הופ. הוא מנסה לשמור על קו יציב של שילוב בין איכות להצלחה מסחרית, והולך לו. הוא ממשיך לזכות בהצלחה מסחרית והערכה אמנותית, על ההפקות שהוא עושה לאחרים וגם על האלבום שלו (The College Dropout), שזכה ב-90% מסיכומי המוזיקה השנתיים של 2004 בתואר ''אלבום השנה בהיפ-הופ''. את ווסט, שהתגלה לראשונה כשהפיק חלק מהאלבום המצויין של ג'יי זי ''The Blueprint'' משנת 2001, אפשר לראות בתור האיש שיכול לעשות את המהפך ביחס המזלזל להיפ-הופ כמוזיקת פופ לכל דבר, בתקווה שהוא ימשיך בקו שלו. את העבודה המצוינת הוא עשה באלבומי היפ-הופ רבים לאחרונה, כולל האלבום האחרון של הראפר המוערך קומון, בו העביר קומון לווסט את השרביט על עבודת ההפקה. בינתיים, אפשר להגיד שזה אלבום ההיפ-הופ הכי טוב שיצא מאז תחילת השנה.
את אאוטקסט רק מעטים בארץ הכירו לפני הפריצה שלהם לפני ארבע שנים עם ''Ms. Jackson'', אבל הצמד הסופר-מוכשר הזה עושה היפ-הופ מצוין מאז 94', והוציא כמה אלבומים שממש גובלים בשלמות (על כולם אפשר לקרוא כאן בשרת). תנו להם צ'אנס והם יפתיעו אתכם – כולם משלבים מצוין בין מוזיקה נעימה ומלודית לבין מוזיקה עשירה, מורכבת ומתוחכמת. אמנם לטעמי שני האלבומים האחרונים שלהם לא הגיעו לשיאים של השלושה הראשונים, אבל מה שבטוח הוא שמכל האמנים בהיפ-הופ היום, אאוטקסט הם היחידים שבאמת מצליחים לשלב מצוין בין היפ-הופ קליט להיפ-הופ משובח. הם צמד כשרוני ויוצא דופן, ואני בטוח שהם עדיין לא הוציאו את הקלאסיקה האחרונה שלהם.
כי היפ-הופ איכותי זו לא מילה גסה: הרוטס, קומון, טרייב קולד קווסט, מוס דף וטאליב קוואלי |
לקראת סוף שנות ה-90' כבש את ההיפ-הופ גל איכותי של אמנים, בניהם הצמד Black Star: מוס דף וטאליב קוואלי - ההוא מהציטוט למעלה – שניים מהראפרים המוערכים והטובים ביותר שפעילים היום. חברת תקליטים אחת קטנה מניו-יורק, Rawkus שמה, הפכה לדבר החם ביותר אצל מבקרי המוזיקה, המאזינים היותר רציניים ולאט לאט גם אצל הרציניים פחות. היה נדמה שמכאן ההיפ-הופ יכול רק להשתפר, אבל בשנת 2002 הודיעו ב-Rawkus על פשיטת רגל ושלחו את האמנים הביתה. עד היום אין תחליף הגון לחברת התקליטים הזו, כשחלק מהאמנים עברו לחברות תקליטים אחרות וגדולות יותר דוגמת MCA. ישנן גם קהילות מוזיקה דוגמת Okayplayer, שהיא קהילה מקוונת של אמני היפ-הופ וניאו-סול איכותיים דוגמת הרוטס, דיילטד פיפלז, ג'יל סקוט, קומון וגם כמה מפליטי Rawkus. הקהילה כוללת את האתרים הרשמיים שלהם, מידע על הופעות, אלבומים, פורומים ועוד. כנסו לדף האמנים שלהם כדי לקבל קצת מושג לגבי היפ-הופ איכותי באמת.
הרכב אחד תמיד סימל עבורי את השילוב הנכון בין היפ-הופ אינטיליגנטי, מורכב ויצירתי לבין היפ-הופ שפשוט כיף לשמוע. אני מדבר, כמובן, על טרייב קולד קווסט. הבעיה היא שמאז 1998, השנה בה הודיעו טרייב על התפרקות, כמעט ואין תחליפים ראויים. כבר למעלה משנתיים מסתובבות שמועות על איחוד אפשרי, ואפילו סינגל שוחרר בשנה שעברה, אבל בינתיים ממשיכים לחכות. היחידים שמספקים סחורה דומה (אך גם שונה) הם הרוטס, הרכב ההיפ-הופ היחיד שנשען על נגינה בכלים חיים. הרוטס, שהוציאו עד היום שישה אלבומי אולפן ו-2 אלבומי הופעה, עדיין לא פרצו מספיק לתודעה. למעט שני שירים בודדים שהצליחו אפילו ברדיו בארץ (''You Got Me'' ו-''The Seed''), הרוטס תמיד דאגו לשמור על התדמית האיכותית/אלטרנטיבית שלהם. כנראה שיותר חשוב להם להיות אמיתיים מאשר מגניבים. את הקלאסיקה האמיתית שלהם, זו שתעשה סביבם הרבה רעש, הם עדיין לא הוציאו. כשזה יקרה, בתקווה שזה יקרה בקרוב, אני בטוח שהקהל כבר לא יוכל להתעלם מהכישרון הגדול והגיוון המוזיקלי של החבורה המוכשרת הזו.
בארץ המצב דומה קצת לארצות הברית, אבל רק קצת: גם כאן אפשר לחלק את האמנים לשתי קבוצות עיקריות - מצד אחד יצרני הלהיטים, דוגמת סאבלימינל והצל, ומהצד שני הגוש האלטרנטיבי, דוגמת סגול 59. אבל כאן האמצע גדול יותר, וזו התקווה הגדולה של ההיפ-הופ הישראלי. הדג נחש זכו לא פעם להצלחה מסחרית וכמוהם מוקי, קוואמי, שב''ק ס' ואחרים. בזכות החשיפה הגדולה לה זוכים לאחרונה אמנים בלתי-שגרתיים (הרבה ממנה בזכות ערוץ 24), יש סיכוי טוב שזרם מרכזי איכותי יתפתח בהיפ-הופ הישראלי.
במוזיקה, כמו בכל דבר אחר, יש תקופות טובות ותקופות איומות. היום, כשרוב הקהל של ההיפ-הופ הוא קהל-לרגע, שיעבור לשמוע פלמנקו אם החל ממחר זה מה שייחשב לסגנון הכי חם, למי שבאמת אוהב היפ-הופ נשאר רק לחכות בסבלנות לתקופה אחרת. לא עוד ציפייה מורטת עצבים לאלבום אחד טוב שיצא פעם בחצי שנה, לא עוד אכזבות מאמנים מוערכים שמוציאים אלבומים בינוניים ומשתעבדים סופית למחנה המסחרי. התקווה היא למהפכה של ממש, שבה איכותי ייחשב למצליח, ושמלל טוב יזכה להערכה גדולה מצד הקהל (בדיוק כמו שהיה לפני עשר שנים ויותר), בתקווה שאם המהפכה לא תבוא מאנשי ההיפ-הופ הותיקים יותר, אולי היא תבוא דווקא מכמה כשרונות חדשים ושאפתניים (כמו שקרה בשנת 94' עם הפריצה הגדולה של נאז, ביגי ואאוטקסט), וזה משהו שכבר הרבה זמן לא ראינו. תקופה כזו, בשילוב עם הפופולריות שההיפ-הופ צבר גם ככה בשנים האחרונות, תוכל סוף-סוף להביא למצב אולטימטיבי של מוזיקה איכותית שמדברת למכנה משותף רחב, ולהצדיק יחס הוגן מצד אלו שנוטים לזלזל בז'אנר. אם תקופה כזו לא תגיע, באמת נצטרך למצוא את עצמנו שואלים ''איפה היינו ביום שזה קרה'', כי ביום שההיפ-הופ יהפך להיות קצת יותר מדי פופולרי ואופנתי, זה רק עניין של זמן עד שהוא ייהפך להיות פאסה, בדיוק כמו שקרה לדיסקו. אז תאמינו לטאליב קוואלי, כי כמו שזה נראה היום, להיפ-הופ מגיע מיינסטרים טוב יותר.
|
|
|
|
