|
אוהבים אותנו פעמיים
כמו נוצה
שני דיסקים שאוזלים מהחנויות מוגשים לכם כאן, כדי שלא תצטרכו לרדוף יותר אחרי מוכרים יד שניה. רותם אור כאן, העברה: אופקים בהמשך העמוד.
Lightly Easily הוא EP הבכורה של רותם אור מ-2003, יוצרת צעירה ומפתיעה, ששרה היישר מחדר השינה שלה. עכשיו גם לחדר השינה שלכם
מאת: המגזין העיוור
:: ::
מתוך הביקורת בשרת העיוור: רותם אור גרה ברעות. היא חיילת בצה''ל. היא זמרת. היא ילדה קטנה. היא אישה. היא בלונדינית בעלת פני-בובה ועיניים כחולות. היא נשמה סדוקה. היא כועסת, היא מתפייסת, היא מלטפת, היא שורטת. היא מדגדגת את הגיטרה ואת הגוף שלך בו זמנית. היא מקליטה בבית, בשקט, ואתה מאזין בבית, בשקט, וחוט בלתי נראה עומד בין שניכם כמו משחק טלפון של ילדים, עם שני גביעי קוטג'. והרטט עובר ממנה אליך, ואתה מקווה שגם ממך אליה. לחצו כאן לקרוא את הביקורת.
זה פשוט וקל. לוחצים קליק-קלאק, מורידים את השירים, צורבים, ואפשר גם להדפיס עטיפה [קדמית, אחורית, פנימית, מדבקה על הדיסק] - והרי לכם האי-פי Lightly Easily של רותם אור, חינם אין כסף.
תגובות לשני הדיסקים אפשר וכדאי להשאיר בתחתית העמוד. האמנים, כמונו וכמוכם, ישמחו לשמוע את דעתכם.
1. Sniff
2. Charges
3. Suzanne
4. La dance
5. Untitled
6. On the move
7. Scream
כל השירים נכתבו והוקלטו על ידי רותם אור, מלבד ''La dance'' (מילים מאת נועה-נינה אוסטרייכר, לחן מאת נדב זילברשטיין), ''Untitled'' (מילים מאת וו.ה. אודן). | כל הכלים: רותם, מלבד ''La dance'' (גיטרה: נדב זילברשטיין), ''Sniff'' (גיטרה אקוסטית: עמרי לוי).
מיקס ומאסטרינג: עמרי לוי | הופק על ידי רותם אור ועמרי לוי
תצלום עטיפה: שי אור | עיצוב: שני קדר
המוות בוא יבוא
העברה: אופקים - זו לא כותרת לדואל, אלא הרכב של דוד פרץ ובן צברי. ה-EP השני שלהם, מוות, כולל חידושים עבריים לענקי בלוז בשירי מוות שרלוונטיים גם כאן וגם היום. יחיד במינו
מאת: המגזין העיוור
::
מתוך הביקורת בשרת העיוור: הדיסק הזה בעיקר מפעיל את הדמיון, כיוון שנוצר מאהבה גדולה לתקופה ולהלך רוח, וכיוון שפרץ השכיל לתרגם את הסלנג האמריקאי הישן לעברית מדוברת. בלי לחזור למילים הגדולות, השירים כאן רלוונטים להווה המוטרף שלנו לא פחות, ואולי יותר, מאשר עוד גרסת כיסוי לשירי הלהקות הצבאיות. לחצו כאן לקרוא את הביקורת.
אותו הסיפור: מקליקים, מורידים, צורבים, מדפיסים את העטיפה, והאי-פי המקסים הזה בידכם.
תגובות לשני הדיסקים אפשר וכדאי להשאיר בתחתית העמוד. האמנים, כמונו וכמוכם, ישמחו לשמוע את דעתכם.
1. פעמונים
2. הוא יבוא
3. למוות אין רחמים
4. רקוויאם וציפורים לג'ון פאהיי
5. בנות הים יפלרטטו איתי
לקריאה על הרקע לאלבום זה, גללו עוד קצת למטה, אל תתעצלו.
רות דולורס וייס: קולות
בן צברי: עצי גשם ודגימות
דויד פרץ: גיטרות ושירה
נהנה ובוצע באולפני סוף היקום, באר שבע, על ידי דויד פרץ ובן צברי.
מוות
הבטחנו לכם כמה מילים על האי-פי של העברה: אופקים, נכון?
מאת: דויד פרץ
מוות תמיד היה חידה עבורי, אבל בשנים האחרונות הנוכחות שלו הפכה לצל קבוע בחיי. התחושה שחייך יכולים להיגמר בפתאומית בכל רגע שבו אתה יוצא לרחוב, יושב בבית קפה, נוסע באוטובוס או מבצע אחת מאותן אלפי פעולות קטנות המרכיבות את סדר יומך, גרמה לי לתהות לא מעט על הדרך שבה נתפס החידלון. פעמים רבות מדי מצאתי את עצמי
מתבונן במצבות טריות ובכותרות מדממות של עיתונים ושואל את עצמי: מה המשמעות של כל זה? האם יש בכלל משמעות למוות כזה או אחר? ובעיקר תהיתי מדוע המוות נתפס
כהפתעה גדולה ועצובה, כשברור לחלוטין שהוא הדבר היחידי שיקרה בוודאות?
בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מאזין יותר ויותר למוזיקה שהגיעה מהאיזורים הכפריים של דרום ארה''ב ובעיקר מאיזור הדלתא של נהר המיסיסיפי. נהוג לראות את האיזור הזה
כערש הציוויליזציה של מוזיקת הבלוז, אבל מה שאני שמעתי היו צלילים מפלנטה אחרת. מבעד לחריקות התקליטים וענן רחשי הרקע של הקלטות פרימיטיביות בתנאי שדה בלתי
אפשריים, יכולתי לשמוע חיים שלמים, דומים ושונים כל כך. במובן מסויים, היה זה מסע לתוך החלל העמוק של הזמן, לעבר חיים בתמונות ספיה מצהיבות שהיו ואינם, אהבות
שכבר מומשו או נשכחו, כאבים שהרגו או פגו מזמן, ובעיקר היה זה מסע לגילוי תחושת החיות העצומה שהשתמרה במוזיקה הזו מבלי להזקין ומבלי לאבד טיפה מהחיוניות הנדירה, של אנשים שהכירו את נוכחותו הקבועה של המוות מקרוב. השירים האלו נוצרו בכדי למלא את חייהם בשמחה אמיתית, להעניק משמעות לרגע החולף, ובכדי לגרש את הפחדים מהמוות. אחד הדברים שמאד רציתי לעשות הוא להעביר חלק מהשירים
האלה לעולם שלי ולעשות להם אדפטציה לשפה הפרטית שלי. התוצאה היא הדיסק שאתם מחזיקים בידכם כרגע.
צ'ארלי פאטון – Oh Death (''הוא יבוא'')
רבים מכירים את רוברט ג'ונסון בגלל סיפור חייו הטראגי, אולם האדם הקדמון של בלוז הדלתא היה צ'ארלי פאטון. פאטון, שהחל להקליט רק בסוף חייו, בין השנים 1929-1934, היה אטרקציה של איש אחד, המנגן ושר עם גיטרה את שיריו ושירים ידועים אחרים מאותה תקופה. לדברי עדי ראיה, פאטון היה בעל אישיות ממגנטת וניחן בקול חודר ועוצמתי למרות היותו בעל ממדים פיזיים צנועים. הפרסום שלו בדלתא היה רב כל כך, שבניגוד לאמנים אחרים שנדדו מעיר לעיר כדי לחפש את פרנסתם, פאטון היה מוזמן במיוחד להופיע באירועים מקומיים. שמו והופעותיו נודעו גם בזכות העובדה שהוא נהג לבצע פעלולים עם הגיטרה, כמו לנגן בה מאחורי הגב ובין הרגליים, ובזכות היכולת שלו להיות קופסאת להיטים של איש אחד.
המוזיקה של פאטון קדמה לעידן ''בלוז 12 התיבות'', ומבחינה קצבית, מלודית והרמונית היא הייתה שונה ומגוונת יותר ממה שלימים נודע כבלוז. למעשה, ניתן לראות בה את החוליה המקשרת בין מסורות השירה האפריקאיות ושירי העבודה של העבדים השחורים, למוזיקה שאותה אנו מכירים כבלוז כיום. השיר הזה נקרא במקור ''Oh death'', אולם כמו שקורה הרבה בשירי עם שהועברו מפה לאוזן והשתבשו בדרך בתהליך של טלפון שבור, יש גם גרסאות שונות לשיר שלרוב נקראות ''Death comes creeping''.
את השיר הקלטנו רות, בן ואנוכי בטייק אחד, מתוך רצון עז ליצור ביצה טובענית בלב באר שבע.
רברנד גארי דיוויס – Death don’t have no mercy(''למוות אין רחמים'')
רברנד גארי דיוויס - הכומר גארי דיוויס נולד ב-1896 וגדל בדרום קרוליינה. בגיל צעיר הוא התעוור וכבר בתחילת שנות העשרים לחייו הפך למוזיקאי רחוב מקצועי ששילב בין בלוז, רגטיים, מארשים צבאיים ופולק, ליצירת סגנון ייחודי מורכב, סוחף ומרתק בחיות המסחררת שלו. השליטה שלו בגיטרה האקוסטית היא לא פחות ממדהימה, ודורות שלמים של מוזיקאי פולק ורוק לבנים גדלו על ברכיו (ריי קודר, הגרייטפול דד, דילן, ג'ורמה קאוקונן, ואפילו גודספיד יו בלאק אמפרור, שהקדישו לו את תקליטם הראשון). בשנות השלושים הוא הוציא תקליט משיריו אולם כתוצאה מניסיון רע עם חברת התקליטים זנח את עולם ההקלטות, התמנה לכומר, עבר לניו יורק, ומאותו רגע זנח לחלוטין את הבלוז ושר רק שירים בעלי צביון דתי. באמצע שנות החמישים הוא ''התגלה'' כמטיף ושר ברחובות ניו יורק, ומאז עד סוף ימיו הוא אומץ בחום על ידי קהילת הפולק ומוזיקאים רבים אחרים.
''למוות אין רחמים בארץ הזאת'' הוא מהשירים היחודיים ביותר ברפרטואר של הרברנד, והיתה לי תחושת חיבור מיידית בין השיר הזה לימינו אנו, למרות שהוא נכתב איפשהו בשנות השלושים. תוך כדי נסיעה בין עירונית עלה בי הרעיון לתרגם אותו ומיד כשהגעתי הביתה נכנסתי לחדר ההקלטות שלי להקליט דמו. מבלי לשים לב לפרטים קטנים כמו כיוון נכון של מכשירי ההקלטה או מה בדיוק האקורדים של השיר, ניגנתי אותו ושמתי בצד. מספר שבועות אחר כך, כשהייתי סגור על השיר, הקלטתי עוד כמה גרסאות, אולם אף אחת מהן לא הרגישה נכון כמו הטייק הראשון. לבסוף התייאשתי, ערכתי החוצה בעזרת מחשב כמה צילצולי טלפון, טעויות ונפילות מביכות מהכיסא, הוספתי מעט בלוז דיגיטלי ומה שנותר זו ההקלטה שלפניכם.
(Photo by Marty Perez) |
''רקוויאם וציפורים לג'ון פאהיי''
ג'ון פאהיי היה חלוץ אמיתי. כנער לבן בשנות החמישים הוא גילה התעניינות גדולה במוזיקה ''אמריקאית פרימיטבית'', כהגדרתו, ובעיקר בסגנון נגינת הגיטרה הייחודי של נגני הבלוז השחורים, ב-1959 הוא הוציא בלייבל משלו תקליט אינסטרומנטלי תחת שם בדוי, ''בליינד ג'ו דת''', שהיה כולו מחווה לנגינת הגיטרה של אותם נגני בלוז. התקליט הזה עורר עניין רב מאוד בפולק ובנגינה של מוזיקאי בלוז שחורים מתחילת המאה העשרים. במסגרת לימודיו באוניברסיטה הוא כתב תזה על צ'ארלי פאטון, שאז היה בגדר לא ידוע לחלוטין, והוא היה בין אלו ש''גילו'' את סקיפ ג'יימס מחדש בשנות השישים.
במשך כל חייו הוא המשיך ליצור ולהתנסות בכל מיני סגנונות מוזיקליים שונים, אולם בבסיס המוזיקה שלו תמיד עמדה הסקרנות והחיפוש אחרי עולמות חדשים בין מיתרי הגיטרה.
אישיותו הייחודית ורדופת השדים, כפי שהשתקפה היטב בראיונות ובמאמרים שהוא כתב וצירף לתקליטיו, גרמה לכך שרוב חייו הוא חי כתמהוני ונווד עם קהל מעריצים קטן ונאמן לעיתים. אבל ההשפעה שלו על מוזיקאים מכל קצוות הקשת, משנות השישים ועד ימינו, היא עצומה, ובעיניי הוא אחד מענקי המוזיקה האמריקאית של כל הזמנים.
ג'ון פאהיי נפטר ב-2001, ואת המיני-רקוויאם לזכרו ניגנתי בעזרת גיטרה אחת, חי לחלוטין, דרך מכשיר אפקטים שקצת השתגע והתחיל לדמיין דברים. אני מקווה שהוא היה מעריך את המחווה ואת הציפורים בדרכו שלו.
מיסיסיפי ג'ון הרט – Let the mermaids flirt with me (''בנות הים יפלרטטו איתי'')
מיסיספי ג'ון הרט היה הסבא הטוב והעדין של הבלוז. הוא נולד וחי מרבית חייו בעיר קטנה של 100 תושבים בשם אוולון מיסיסיפי. כנער הוא למד לנגן בגיטרה ממוזיקאים חולפים ופיתח טכניקת נגינה אישית מלאת קסם. מרבית חייו הוא עבד בתור חקלאי או בהנחת פסי רכבת והוא כתב וניגן את שיריו להנאתו ולהנאת שכניו. ב-1928 הוא התבקש על ידי נגן כינור מקומי ללוות אותו בהקלטה לחברת תקליטים. הרט נסע עימו לעיר הגדולה, ובסוף ההקלטה נשאל אם יש לו גם שירים משלו להקליט. הרט הקליט כמה משיריו והמפיק התעניין מספיק כדי להזמין אותו לסשן הקלטות נוסף בניו יורק. באותו סשן
רחוק מהבית כתב הרט את ''אוולון בלוז'', בו הוא שר ''אוולון היא עיר ביתי, ניו יורק היא עיר יפה, אבל לא בשבילי''. לאחר ההקלטות חזר הרט לביתו, ושיריו, שלא זכו לתהודה מיוחדת, נעלמו.
35 שנים אחר כך, בעקבות העניין המחודש שהחל להיווצר במוזיקה אמריקאית שורשית, החליט אספן וחובב בלוז מוואשינגטון בשם טום הוסקינס לנסות ולאתר את הרט ולראות מה עלה בגורלו. כל מה שהיה בידו היו 13 השירים שהוקלטו ב-1928, והשם. הוא החל לחפש את העיר אוולון במיסיסיפי, אולם לא הייתה עיר כזו במפה. לאחר בירור מעמיק בספריית הקונגרס בוושינגטון, הוא גילה מפה ממלחמת האזרחים ובה הופיע השם אוולון. וכך, בעזרת שורה משיר ומפה עתיקה, נסע הוסקינס לאוולון מיסיסיפי ובמכולת המקומית גילה שאדם בשם ג'ון הרט, שגר עם משפחתו מעבר לגבעה. הוסקינס שהופתע לגלות את ג'ון הרט חי, והופתע עוד יותר לגלות שהאיש בן ה-70 מנגן ושר בצורה נפלאה. הוא הפציר בו שיתלווה עימו לוושינגטון כדי להופיע, ולקח להרט לא מעט זמן כדי להסכים. הוא היה משוכנע בתחילה שהוסקינס הוא סוכן של הממשל המשטה בו.
ההופעות בוושינגטון, שזכו להצלחה רבה, סללו את הדרך להופעות בפסטיבלים הנחשבים של הפולק כמו ניופורט, ויצרו התעניינות גדולה במיסיספי. ג'ון הרט הפך לכוכב עבור קהל שלם של צעירים חובבי פולק בשנות השישים. האיש שכל חייו היה עובד אדמה עני זכה להצלחה תקשורתית וכלכלית גדולה ועד מותו ב-1966 הוא הקליט כמה וכמה תקליטים והופעות חיות שלו.
הרט הוא האיש העדין של הבלוז, המוזיקה שלו שופעת חום אנושי ופשוט אי אפשר שלא לחבב את הקול הסבאי שלו או לא להיקסם מחוכמת החיים הפשוטים ששיריו מתעדים. נגינת הגיטרה שלו נראית פשוטה עד הרגע שאתה מנסה לנגן אותה ומבין כמה היא מורכבת, אינטליגנטית וחכמה.
את השיר שתרגמתי ניתן למצוא בתקליט הסשנים האחרונים שיצא רק אחרי מותו. בעיני זהו אחד השירים היותר יפים שהוא כתב במשך השנים הרבות של חייו באוולון, והקלטתי אותו עם מיקרופון אחד וחלון פתוח כדי לקלוט את השקיעה.
|
|
|
|
