|
''תופת פרופיט''
''תופת פרופיט'' – סיפור לידתו של לייבל
מה עושה אדם שהינו ''מוסיקאי'' בכל נימי נפשו - פרט לעובדה הקטנה שאינו מוכשר לנגן על שום כלי-נגינה - אשר מחליט יום אחד עקב משבר החלפת קידומת גיל, שהוא רוצה ליצור בתחום שממלא חלק כה משמעותי בחייו?
מאת: arthemis
מה עושה אדם שהינו 'מוסיקאי' בכל נימי נפשו - פרט לעובדה הקטנה שאינו מוכשר לנגן על שום כלי-נגינה - אשר מחליט יום אחד עקב משבר החלפת קידומת גיל, שהוא רוצה ליצור בתחום שממלא חלק כה משמעותי בחייו?
האם הוא בוחר לו כלי, ומתחיל לקחת שיעורי-נגינה, בתקווה שאי-שם במורד הדרך, ככה עוד עשר שנים פחות או יותר, הוא יהיה זאב טנא? גם זו אפשרות. אפשרות אחרת היא שהוא מקים לייבל, כמובן. שוב: כמובן! לכאורה, הרי אין פשוט מזה. לא צריך כישורים מיוחדים, ואם נהיה פילוסופיים לרגע (ולא בפעם האחרונה בכתבה זו), הרי זו הדרך שבה ניתן להתקרב הכי קרוב שאפשר ל'(ת)עשיית מוסיקה' מבלי להיות מעורב פיזית בתהליך היצירה עצמו. הייתי קוראת לזה: 'ליצור מוסיקה מבלי להיות מוסיקאי. 'ליצור' מבלי ליצור באמת'.
'אפשר לומר שזה משבר גיל השלושים שהביא אותי לזה. בדיוק טיילתי בספרד. ישבתי על החוף בקוסטה דל סול וחשבתי שהנה אני עוד מעט מחליף קידומת שוב, והחלטתי שאני מוכרח לנסות לעשות משהו בתחום שאני כל כך אוהב.'
נשמע פשוט אמרנו, לא? תחשבו שוב.
.: אדם בעקבות לייבלו .:
'הכי קשה היה לי למצוא את המוזיקה שרציתי. פרסמתי בכל מיני מקומות וקיבלתי כל מיני דמואים שלמרות שחלקם היו מצוינים, הם לא התאימו למה שחיפשתי. רק כאשר הכרתי את ואדים (ואדים גוסיס מ-chaos as shelter) התחלתי להרגיש שזה מה שחיפשתי. משהו אפל וכבד, משהו שעד היום לא ניסו לעשות בארץ ברצינות. כמובן שהיו אנשים שעשו מוזיקה כזו, אבל לא היה ביניהם קשר ולא היה מי שיביא את זה לידיעת הקהל.
ברגע שהיתה לי המוזיקה (לאחר תהליך ארוך של מיון שכלל גם כמה החלטות קשות) התחלתי להריץ את העניין. למעשה מה שצריך זה לעצב עטיפה או חוברת, למצוא בית דפוס וכאשר החוברת מוכנה אפשר לייצר את הדיסק. יש כל מיני שיטות אבל כדי לקבל מוצר איכותי (דיסק אמיתי ולא צרוב) צריך למצוא מקום שמייצר את הדיסקים בהטבעה. אחר כך מגיע החלק הכי קשה. למכור.'
כך סיפר בקלילות ובקצרה אורי שחם, מייסד ומנהל הלייבל החדש Topheth Prophet. ואכן אפשר לומר שזה היה 'התקציר האופטימי' של העניין. המציאות הרי סבוכה וקטנונית מעט יותר מזה; המציאות דרשה השקעה אישית עם סיכון לא קטן מצדו של אדם שהוא סך-הכל 'שכיר מן השורה' בגובה של יותר מ10,000- ש'ח. המציאות תבעה זמן, יזע ודמעות. במציאות היו הרבה אכזבות, הוצאות, וקשיים שונים ומשונים - החל בבעיות זכויות, וכלה במציאת מקום שיואיל להסכים לארח את ההופעות. והמציאות - מלטפת ונושכת בו-זמנית - עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה:
'כשהתחלתי עם זה לא היה לי מושג עד כמה אינטנסיבי ורצוף צריך להיות הקשר עם הגורמים השונים (אמנים, בעלי מקצוע, מועדונים, עיתונות, לייבלים אחרים ועוד...) ואיזה חלק גדול מהזמן שלי זה
יתפוס.' ויותר מזה, פרוייקט בסדר-גודל כזה, דורש, כאמור, טוטאליות כמעט מוחלטת, וחודר עד לפינות האינטימיות ביותר: 'במיוחד ביחסי הזוגיות. שנינו (אורי ובת-זוגו) עובדים פול טיים ורוב הפעילות שלי שקשורה לנושא נעשית בערב. פגישות, סידורים, הופעות שבהן אני מוכר את הדיסק, כל אלה באים על חשבון הזמן שלנו יחד. מטבע הדברים הלייבל תופס חלק נכבד מהחיים שלי כרגע, וזה לא פשוט. אבל למזלי נתברכתי בבת זוג מבינה ותומכת, והצלחה שלי (אם תהיה) היא גם שלה.' בהקשר הזה, אורי מוסיף את הפרט המעניין הבא למי שתהה: 'זו גם הסיבה שהיא הבנאדם היחיד שנמצא ברשימת התודות. תודה שהיא עדיין סובלת אותי.' גם אנחנו מודים לה.
.: דאון טאון תל-אביב 2002?.:
'אז עכשיו יצא האלבום הראשון. זה אלבום אוסף שנקרא Tel Aviv Aftermath. יש בו עשרה קטעים של אמנים מוכרים יותר ופחות (בשוליים. הכל יחסי הרי). כל אחד מהקטעים נבחר בקפדנות, כל אחד מהם הוא יצירה אישית ומיוחדת, לכל אחד מהקטעים יש סאונד אחר, רעיון אחר, ראש אחר. האוסף נקרא כך כמחווה לדאון טאון תל אביב שזה אוסף שמרכז כמה מהרכבי השוליים של שנות השמונים. אני מקווה שהמשתתפים באוסף החדש ישפיעו לפחות כמו אלה מדאון טאון תל אביב.'
אורי, למעשה, מנסה ליצור כאן - מתוך הזווית האישית שלו - קשר רוחני, רעיוני, בין מה שהתרחש בשוליים האלטרנטיביים של תל-אביב בתחילת שנות השמונים, לבין איזושהי סצינה דומה שאולי מתגבשת בשוליים הישראלים ברגע זה, כאשר הוא מנסה להיות אחד מעמודי התווך שלה, אם לא 'טבורה'.
אם האוסף ההוא בעל שני החלקים היווה מעין סיכום מוזיקלי של תקופה, של סצינה, אז אורי מצהיר כאן, במעין ביטחון עודף אולי, ויומרנות מודעת לעצמה כלשהי, על נבואה אישית- פתיחתה של תקופה חדשה באותם השוליים. לידתה מחדש של הסצינה - מותאמת, כמובן, לזמן והמקום הנוכחיים:
'בשנות השמונים היתה סצינה מחתרתית שפעלה במקביל לסצינות דומות בחו'ל. לא הרבה אנשים הכירו את כרומוזום או סיאם בזמנן, אבל הם היו בין היחידים שעשו את מה שעשו בזמן אמת. זה הקשר לאוסף החדש. גם הוא קורה בזמן אמת אם כי היום המצב בארץ הוא הרבה יותר טוב ויש גם אחרים שעושים מוזיקה מקורית וטובה שאינה חקיינית.'
.: שיישמע שונה מכל דבר אחר .:
בהמשך לדבריו לעיל, במה שנכנה מעין מיני-מניפסטו על האתוס של הלייבל החדש אומר אורי ש'Topheth Prophet הוא קודם כל לייבל חדש שנוסד כדי לקדם אמנים מהשוליים הקשים של המוזיקה הישראלית. אנחנו מתעסקים בכל מה שנמצא מאינדסטריאל וצפונה - נויז, פאוור אלקטרוניקס, דארק אמביינט, אוונט גארד וגם כמה דברים לא כל כך מוגדרים.
הפוקוס הוא בעיקר על הקהל הישראלי שלא כל כך מכיר את מה שנעשה פה בחצר האחורית אבל גם השווקים האירופי והאמריקאי נלקחים בחשבון.'
אבל למרות זאת 'המטרה היא למעשה קודם כל העולם ורק אחר כך ישראל. השוק שיש בארץ לדארק אמביינט ואוונט-גארד הוא די מצומצם. אני מאמין שברגע שאנשים יתחילו לשמוע על Topheth Prophet גם השוק הזה יגדל.
לגבי חו'ל, חלק מהאמנים שמופיעים באוסף הם יחסית מוכרים שם (Chaos as Shelter למשל, הוציא כבר מספר אלבומים באירופה) ודרך האינטרנט ניתן היום להגיע לאוכלוסייה שמעונינת בדברים האלה ישירות, כמה שלא תהיה מצומצמת. חוץ מזה, אני מאמין שהמוזיקה היא טובה והיא תהיה מקדם המכירות העיקרי.'
אוקיי, אורי. הוקסמתי מכנות הכוונות שלך, שעטופה בשילוב הרומנטי משהו של תמימות, מוטיבציה ויומרנות. אני רוצה להפקיד בידיך את המוזיקה שלי. התואיל לקחת אותה ולהפיצה במרחב?
'הדרישות שלי מסתכמות במוזיקה. אני מחפש דברים שחותמו של מי שיצר אותם יהיה טבוע בהם. מוזיקה אישית שבאה מבפנים. מי שיוצר מוזיקה אישית אמיתית, הסאונד שלו בהכרח יהיה שונה משל כל דבר אחר שנוצר בעולם. כל אדם הוא שונה ומיוחד. מי שמחובר לעצמו יכול ליצור דבר כזה ואת זה אני מחפש. הקטעים באוסף נשמעים שונה לחלוטין זה מזה וגם מכל דבר אחר.' (העיד הנחתום על עיסתו).
נראה כי אורי סבור שאם אתה כבר עושה משהו, עדיף שהוא יהיה בעל-משמעות, ייחודי, שונה ומיוחד - על-מנת שתהיה הצדקה לעשייה. רק כך העשייה (והפרות שהיא מניבה) מגיעים מבפנים - מן הנפש, ואכן הם יהיו ראויים למקומם בעולם, ונושאים את המשמעות. מה הטעם בליצור עוד משהו שכבר קיימים אלפים כמותו, לצעוד בדרכים שצעדו בהן, לשחק שוב לפי אותם הכללים ושימוש באותם התכנים של אותו המשחק שתוצאתו ידועה מראש?
האם הוא הצליח בהגשמת המטרה הספציפית הזו? התשובה אינה חד-משמעית. הרי לא כל המוזיקה שהלייבל מתעסק ויתעסק בה בעתיד הינה מנותקת מכל הקשר ז'אנרי או סגנון שכבר קיימים ונושמים עצמאית (תרתי-משמע) במקומות אחרים בעולם ושמאחוריהם כבר מצויה קהילה מבוססת יותר - מה שיוצר את הפרדוקס של אותה המלכודת של 'מוזיקה חקיינית' ממנה מנסה אורי להימנע מחד, ואשר עליה הוא בונה שיווקית מהאספקט של חדירה לשוק הלא-ישראלי מאידך. יחד עם זאת, הוא בהחלט מהלך על התפר של 'דברים לא מוגדרים', ו'מוזיקה שנשמעת שונה מכל דבר אחר' גם בתוך המסגרות הז'אנריות בהן הלייבל משוטט- ככל הנראה תולדה של 'מוזיקה שבאה ממקום אישי ומיוחד', לפי הגדרתו.
.: גאולה אישית. ובדרך להגשים עוד כמה דברים .:
וזוהי הנקודה כנראה. אותה נקודה שבה חוזרים למה שפתחתי בו: מעצם מהותו, הלייבל הוא עבודה של אדם אחד - אדם אשר מזהה את התקווה והבאת הגאולה האישית שלו עם הפעילות של הלייבל ומה שמסביב; הוא הפרוייקט האישי של אורי שחם אשר נולד ממניעים שהם אנוכיים וטהורים באותה המידה, וככזה, אורי נושא באופן אישי ובלעדי ב'נטל' ניהולו.
ברובד הפרקטי, זהו כורח מציאות ובחירה אישית מרצון בו-זמנית: 'את העבודה עשיתי (ואני עדיין עושה) באהבה כך שלא אכפת לי לשאת בכל האחריות. מבחינה כספית, ברור שלא קל לשכנע אנשים להשתתף בפרוייקט כזה שהסיכון הכספי בו הוא לא קטן. אפשר לומר שיש פה גם קטע של אגו - אני מוכן להתייעץ ולשמוע אך ההחלטה הסופית חשוב לי שתהיה שלי.'
אבל מהבחינה היותר פילוסופית כאמור, הסיבה הינה יותר מורכבת ועמוקה מכך, והיא אותה הסיבה שהובילה אותו לקרוא ללייבל בשמו הדו-משמעי:
'תופת - זו המציאות שבה אנו חיים. התופת היא המקום בירושלים שבו הקריבו מאמיני המולך את בניהם ובנותיהם. עד היום לא השתנה הרבה, גם אלפי שנים אחר כך, אנשים עדיין שולחים את הבנים והבנות שלהם למות בשם כל מיני ערכים ואמונות.
פרופט - זו התקווה. זה השליח שיבוא ויגאל אותנו מהתופת. או שיגרור אותנו לתוכה. תלוי בנו - כל אחד לעצמו.
לכל דבר יש פוטנציאל לבנות ופוטנציאל להרוס. השליח הזה לא יבוא רכוב על חמור. זה דבר פנימי. גם התופת היא פנימית. החיים שלנו הם נדנדה מתמדת בין ייאוש לתקווה וזו המשמעות של Topheth Prophet.' כן, ישנם אנשים שקיומם הפנימי קשה לפחות כמו זה החיצוני, אם לא יותר. אורי כינה אותם בהקשר מסוים, 'האנשים הנכונים'. אם אתה כזה, אתה פשוט יודע.
.: אחרית דבר .:
כתב פעם אורי עצמו לגבי מייקל ג'ירה מייסד ה-Swans ( בדבריו על אלבומו How I Loved You בפרוייקט של ג'ירה כ-The Angels of Light): 'את הפרוייקט הנוכחי הוא התחיל, פשוט כי היו לו כל מיני שירים שרצה לעשות בדרכו, בלי שותפים שידחפו לכיוונים שלהם.' עכשיו השליכו את כל הנאמר לעיל על הבחירות המוזיקליות שאורי עשה, ואת האופן שבו בחר דווקא בהן, והכל ייפול למקומו.
על סף העשור הרביעי בחייו, בנקודת-זמן שהיא צומת מכרעת בעבורו, ולמרות הקשיים והסיכונים הלא-מעטים, קם אורי שחם בניסיון להימלט מהתופת, ועשה מעשה למען אחד האלמנטים המשמעותיים והמרכזיים בחייהם של רבים מאתנו, ובחייו שלו - המוסיקה. יחד עם זאת, באותה המידה שהוא עשה זאת למען המוסיקה, הרי שהוא עשה זאת למען עצמו. ואם לא יותר. והאין שני הדברים כרוכים יחדיו באופן מסוים?
.
.
.
.
.
.
.
'שם למטה, חבריי השעירים ...
נאמר לנו שמתחיל העולם האמיתי.
עלינו להתהלך בין האנשים הנורמלים.
ללמוד ללכת בדרכם ...
לגלות את ייעודנו,
להצדיק את חיינו.
אז, ורק אז ...
נממש את עצמנו באמת.
אז מה בפיכם, אחיי ואחיותיי?
הנלך הלאה?
אז בואו, שמוקים שכמותכם, אתם יודעים שאתם רוצים את זה!'
אחד ממונולוגי הפתיחה בסרט
Greenwich Mean Time
------------------------------------------------
(עדיין לא פורסמה) לביקורת האלבום
|
|
|
|
