|
המרירות שאחרי
המרירות שאחרי
כיצד הדיכאון השפיע על המוזיקה משנות השבעים ואילך
מאת: אופק
לפעמים, כאשר הדיכאון מכה, ההרגשה היא לא כאילו שמעולם לא הייתה תקופה טובה, אלא יותר של ''כיצד התאפשר שזו בכלל התקיימה''? איזה כוח הרשה לצירוף מקרים שכזה להתממש ומה היו אותם כוחות צפויים מראש שהחזירו את הדברים ''למסלולם''- קרי, לאפסיות היומיום השגרתית והידועה מראש? דיכאון, וזאת יודע כל מי שחווה דיכאון ''נורמאלי'' על פי הספר, הוא דבר צפוי כאשר אנו חווים תחושת אובדן שלא ניתן לטעות בה. הדבר נכון בדרך כלל לגבי אדם אחר או פוזיציה של כוח, אך לדעתי, הדבר נכון לא פחות, ואולי יותר, כאשר אידיאל כלשהו נראה כמת, או שקבוצה בה אתה חבר איבדה את כוחה.
את הדאון שאחרי מסיבה טובה אני מניח שכולם מכירים, וממספר התנסויות- את הערפול שנוצר בעקבות מוזיקה, סמים כאלו או אחרים, שיחות מעניינות והבטחה ממומשת או לא למין. את הרגע שבו הכל הופך לאפר, שבו המציאות חייבת להחזיר את האיזון הקודם על ידי משיכה אל הכיוון המנוגד, המקרקע.
תחשבו על ''פחד ותיעוב בלאס וגאס'', על הבוקר שבו בן דמותו של האנטר ס' תומפסון מתעורר בחדר מלון אותו החריב במו ידיו, אבוד בין מזכרות מגוחכות, מבזקי חדשות וזיכרונות מבעיתים. כיצד הוא, כמתעד נאמן וכניאו-ז'ורנליסט, מותיר את כל הבלגאן כמו שהוא, תופס במכונת הכתיבה ומקביל בין חורבנו שלו לחורבנה של התקופה שבה זרח. חמרמורת מפלצתית ונבירה בפצעים הקולקטיבים והאישיים מובילות אותו למסקנה העגומה שכל הניסיון הזה לגלות או לשנות מחדש את העולם לא יכולים ומעולם לא יכלו לעמוד במבחן המציאות, ומה שמזמן העתיד זה סיבוב שני אל הפרוורים, הפעם בלי ציפיות, כשבתי המלון והקזינו של עיר החטאים מהווים גם נחמה וגם קנה מידה חדש לעיוות שנוצר בקרב המהפכנים.
אדגר דגה - שותי האבסינת, 1875 |
ציפיות שווא יוצרות ציפיות חדשות, מונמכות. עבור בני אדם, כיצורים בעלי כושר הסתגלות וככאלו שלא אוהבים להתאמץ יותר מדי, הנוחות היחסית היא פתרון הביניים המושהה לטווח ארוך. אני לא יכול לחשוב על תקופה שבה הבזבזנות והחד פעמיות היו מודגשים בחיי היום יום כמו זו שהחלה מאמצע שנות השבעים עד עליית המודעות הסביבתית מתישהו בשנות השמונים. בתקופה הזו, תקופה שמבחינה פוליטית התאפיינה בארה''ב בהנמכת הציפיות, שהתממשה בדוגמת חזרה לאמריקה שמרנית במקום המדיניות הפרוגרסיבית יותר שניסה להנהיג קרטר, מנהיג דמוקרטי ''חריג'' לאחר תקופה ארוכה של שלטון רפובליקני. בצד השני של העולם- הממשל של תאצ'ר סיפק להרבה מאוד אנשים סיבות לחוש ייאוש לגבי עתידם ועתיד ממלכתם. אם מתייחסים לתקופות הקודמות לכן, אל עידן של ''תמימות'' ו''חופש'', שאפשר להשוותו למשתאות דיונסיים בהנהגתם של כאלו כמו מוריסון וג'אגר, הפער הופך מודגש עוד יותר. ואפרופו דיונסוס, אחד הדברים שאל היין היה ידוע בהם הוא הקריעה או הפיצול בנפשו, שמאופיין במעבר חד בין תקופות פוריות והתהוללות לכאלו של זעם, וכן, גם דיכאון. מוריסון, כך נראה, החל לסגת בשנתו האחרונה (פחות או יותר) מכל ההווי של רוח חופשית וצלל עמוק יותר אל תוך הוויית הטירוף, במיוחד זו האמריקאית-גברית, והראה לנו את הצד המפחיד של אותו שחרור (אגב, לטעמי מוריסון היה תמיד הרבה יותר אפל מאשר נער פוסטר-פרחים, חלק ניכר מהקהל ומהעיתונות המיושבנת בחר למצער לראות אותו כך באותה התקופה) . ג'אגר? הוא פעיל עד יום, כמובן, ונראה מצוין, אבל תסכימו איתי שאלו כבר לא אותם הסטונס. אז זה היה רק רוק נ' רול, ועכשיו זה ביג ביזנס, מהסוג שסוגרים עם מייקרוסופט.
במקביל, תרבות הרוק החלה לאבד יותר ויותר מכוחה כז'אנר הפופולארי ביותר. כן, מסות עוד הלכו וכנראה גם ילכו אחריה, אך התנופה של שנות ה-50' וה-60', עת הרוק היה כוח מרקיד וחתרני-עד-כדי-סכנה-שלטונית (זו עמדת ה-FBI, לא זו שלי!) בו בזמן חלפה-עברה לה. והמסות? הם תמיד יחפשו לעצמם גוד טיים, או פשרה בדוגמא של גוד טיים. שימו לב לטוויסט שמוזיקת הרוק, על גווניה השונים, החלה לתפוס - אם נתעלם מבלדות ושירי גיטאר-הירו נראה שהסגנון הזה הפך יותר ויותר לנחלתם של אלו שהוגדרו כשוליים, מבחינה מעמדית או מבחינה של פופולאריות.
הרוק נותר כגורם מעצים, ואולי גם משחרר, אבל הוא לא יביא יותר למהפכה בקנה מידה חברתי. הוא ידבר מעתה אל הבודדים, אל הדחויים חברתית, החשים כמנושלים, הביישנים, הרגישים יתר על המידה והזועמים. הרוק יהווה מעתה סוג של תרופה כנגד שעמום ואפאתיה של תרבות הפרוורים החדשה. אם תביטו בפתיחה לסרטו של סם דאן אודות תרבות המטאל, תראו ילדים בטייטס וחולצות של איירון מיידן מדגימים למצלמה את שמחת החיים ה''אפלה'' שלהם. אם המצלמה הייתה ממשיכה לבוקר שאחרי, בבית הספר, הייתם בודאי רואים איך אותם ראשי-מטאל היו ננעלים בארון השירות או משהו דומה. גם הפאנקיסטים היוו בחלקם ילדים שרצו משהו משמעותי יותר מסתם להיות עוד ילדים ''חסרי משמעות''. הנקודה היא, שהרוק הפך להיות לז'אנר למיטיבי לכת, מאמינים אמיתיים, פאנבויז, ומי ייתן למשהו שהוא ''בסה''כ רוק נ' רול'' לתפוש חלק גדול מהנשמה שלו, אם היא לא הייתה מרגישה ריקה מלכתחילה?
האם אני קושר בין הרוק לבין דיכאון באופן מלא? חס וחלילה. בכלל, הפופולאריות של הרוק לא הפכה אותו למוזיקת שוליים בלבד, אלא שהוא הפך, עבור האדם שלא מתעניין במוזיקה יותר מדי, כעוד רכיב בתפריט המוזיקאלי השווה לכל נפש שמציעה לו המדיה הפופולארית. הוא לעיתים זוכה לתקופות בהן הוא בולט יותר ולעיתים הוא פחות נשמע. אך חלק ניכר מאותם שירי הרוק נועדו לרגעי ההשתוללות מסוג שונה על רחבת הריקודים בין הונגה בויז לוויל סמית, כאשר התיכוניסטים/חיילים בחופשה/סטודנטים השיכורים יוצרים לרגע אחוות דפוקים אגואיסטית לצלילי גרין דיי או לינקין פארק. פתאום כולם וייט טראש פרווריים עצבניים, כולל מג''בניקים וסטודנטיות לתעשייה וניהול.
פול גוגן - לילה בבית הקפה בארל, 1888 |
ראשיתו של הדור המזוין
בחזרה לאנשי השוליים הדפוקים, אך ללא ספק, המעניינים יותר. אם פריצת הפאנק, ההכרזה אודות הדפיקות (שהקרדיט עבורה ניתן בחלקו הגדול בחזרה לחברה) והמהפכה-לא-מהפכה שליוותה אותה לרגע קט היוו חותמת גומי לרגש נוסף שלא נהוג במיוחד לבטא אותו בהקשר תרבותי, והוא הזעם. הזעם, כפי שהזכרתי, לעיתים נתפש כגורם הראשוני, למעשה, של תחושת הדיכאון. הרעיון פשוט ומסוכן בו בעת- במקום להתבכיין על הממשל, הגורל ועל חוסר האונים הפרטי שלנו, או להבדיל, לחלום על עולם טוב יותר, בואו נשפוך הכל החוצה, חזק. במקום להתחפר בתחושת ניתוק, בואו נרגיש חיים. על ירידת הפאנק מגדולתו, אני לא מוצא צורך להרחיב, אך על מה שבא אחריו- בהחלט כן.
שנות השמונים, האייטיז. איכס, הצילו. עשור שלרבים יש אלרגיה סמויה כלפיו, כמו למשקה האזבסט הטחון הזה, שקראו לו זיפ. ולא בכדי - אסתטית, זה היה עשור של שילובים בלתי אפשריים בין קיפאון סכיזואידי-פראנואידי לאקספרסיביות נובו-רישית שהושגה על ידי התהדרות באמצעים דומסטיים. במילים אחרות ונורמאליות- זה היה עשור שבו אנשים לא ידעו אפילו איך להרגיש, אז הם שמחו שיש להם אטארי, העמידו פנים שהם שמחים במסיבות כיתה, היו רציניים כשראו מוקד או מבט שני והסתכלו מעבר לכתף בכל רגע בכדי לראות אם לא נמצא שם מחבל עם גרזן. אבל עצם הנחת העבודה בכל מה שקשור לשנות השמונים, שלא היה שם כלום, או שכל מה שהיה, היה רקוב, הינה מוטעה ומטעה.
לשנות השמונים היה מרחב יצירה. אני אומר זאת, כמובן, באופן רטרואקטיבי, שכן קשה לראות זאת מבעד לתיאור מהפסקה הקודמת. אך עדיין- שינויים טכנולוגיים, כמו הסינתיסייזר שקטן והפך לביתי יותר והשימוש הנרחב יותר במחשב ככלי אולפני ''לגיטימי לכל דבר''. יותר מכך, האפשרות לפעול ''מתחת לרדאר'' הלכה והתבססה, היות ואמנם נראה שהפאנק ומה שהוא ייצג מתו, אך למעשה, הוא הגדיר, באופן אירוני למדי, את קיומה של תת תרבות, כזו הנלווה ומבקרת את התרבות השלטת, מבלי לחתור (או לרצות לחתור) כנגדה באופן גלוי ומפורש. אלא שלתת תרבויות אלו הייתה מן המנטאליות של מועדונים סגורים, אך מרובי סניפים, הנאמנים לקודים מקומיים יותר מאשר לאיזו אידיאולוגיה דומיננטית. העיקרון פשוט- אלו הן תרבויות ניהיליסטיות-לכאורה, אם במודע ואם שלא במודע, אם בכוונה או שבכוונה חלקית. אתה יכול לחוג סביבן, אין תנאי קבלה, אך מידת הטמעותך בהן תקבע, כך או אחרת, לפי יכולתך לקלוט ולהחצין את הזיוף והניכור.
זה עובד פחות או יותר ככה, ואתם בטח מכירים את זה - נכנסים לחלל, שחור, מוזיקה תעשייתית ברקע (תעשייתית- ביטים חזקים וקבועים, בלי שתהיה בהכרח תבנית מוזיקלית מתפתחת שניתן לעמוד עליה, סימפולים להדגשת אווירה של סינתטיות כשהכל עובר דרך כמה אפקטים של מיסוך). שניים- שלושה אנשים על רחבת הריקודים (לרוב, זה דווקא שתיים- שלוש) וכל השאר מפוזרים על הבר, על הספות בצד, מישהו אחר יושב לבד, על הרצפה, עם הראש על הברכיים. רוב הקהל נראה משועמם למדי. מתישהו הדי ג'יי, באקט אובדני, מחליף את סקיני פאפי בסמית'ס, והקהל ברובו מכיר כבר את הטריק הזה. ברגעים השקטים יותר, בין השתיקות כבדות הראש, מנסים להתאמץ ולשמוע מה קורה בשירותים. כולם בוחנים את כולם ואף אחד לא מדבר יותר מדי, חוץ משתי בנות שממש מתלהבות מכל הסצנה, וכל השאר צוחקים עליהן, אבל רק בלב, קצת כי הם מרחמים עליהן, וקצת כי הם היו רוצים יותר להיות כמותן. בסוף כולם עומדים לבדם, ועוזבים לבדם, והולכים הביתה ובוכים ורוצים למות, והכי מצחיק זה, שיש מסיבות כאלו עד היום, ואולי מה שתיארתי זה בכלל פרשנות של המסיבות מאז של שנות השמונים, שעברו מוטציה פרשנית לימינו אנו.
וינסנט ואן-גוך - לילה בבית הקפה בארל, 1888 |
נשמע די מוזר ואפילו מיותר, נכון? אני לא חושב כך. אנשים מתנגדים לשנות השמונים, טוענים שלא קרה בהם כלום, שהן היו ''מדכאות'', וזה נכון ולא נכון באותו הזמן, וזה מה שהופך אותן, לטעמי, למעניינות. זמנן של המהפכות הגדולות חלף לו, הבטחות לשלום ולטכנולוגיה מתקדמת לא נראו מתממשות. המונח ''זורם'' לא היה קיים באותו זמן, ולכן קל יהיה לסווג את מי שחי את חייו באותה תקופה של ''כלום'' כאטום. הקיצוניות השנייה תהיה לסווג את אותן מקבילות גלובליות לאנשי הפינגווין כמי שרק מחפשים לעצמם תשומת לב. הדבר הנכון יותר, לדעתי, יהיה להתייחס לאנשים מסוג זה כמי שהשתייכו למעין תת תרבות חדשה ומהפכנית מאוד בדרכה, שתוכל אולי להיות מוגדרת כתנועה מחודשת של אינדיבידואליסטים מוצהרים.
אתם מבינים, דיכאון אינו בהכרח רק רגש. לפעמים הוא עשוי לשמש כסוג של פתרון, או כפשרה בפני עצמו, ולכן קל יהיה לכעוס או לצחוק על מי ש''בחר'' בדיכאון כאורח חיים, ולו לזמן מה. למה לגרד את התחת על הרצפה כשאפשר לזעום או לאהוב, כמו שעשו לפניכם וכנראה גם יבקשו לעשות אחריכם? מאיפה התבוסתנות הזו, השנאה הנרקיסיסטית הזו? אבל, אפשר לקחת את השאלה הזו ולהפנות אותה לכיוון המנוגד: להיכן התמוססו המתנות שהבטחתם לנו ולדורנו? איך אתם מסוגלים לחיות בהכחשה, או לנטוש את ההישגים הקטנים והקולקטיבים שלכם לטובת הישגים גדולים יותר ופרטיים? אסתטית ופוליטית, שנות השמונים נחשבות לאסון במובן ''הרשמי'', ויש מי שיגיד אותן כ''ירידה לצורך עלייה'' (ושוב ירידה וכך הלאה), אך לדעתי, התרבות והאסתטיקה לא איבדו כלל מערכן, אלא התנסחו מחדש, ואף במהירות מרשימה ובמידה לא מבוטלת של אומץ.
אותם ''דיכאוניים'' יכולים להיות, בעיניים אחרות, כסוג של מיצגים בפני החברה, מעוררים קבועים של אי נחת. הם אינם מי שיערערו על סדר חברתי מסוים, וככל הנראה התנהגותם אינה בעלת אלמנט עברייני לתפישת רוב האזרחים השקטים. הפחד שהם מעוררים נובע מפגיעה בנורמות השרדותיות אישיות שהושרשו מחדש, לפיהן ביטוי עצמי פירושו נידוי, והחצנת הכאב הפנימי הינה שלב אחד לפני אשפוז פסיכיאטרי. אותם ''מדוכאי שנות השמונים'' היו דומים אולי ברוחם ל''דיכאוניים סטייל ה-''Velvet Underground'' בגישתם הניהיליסטית והדקדנטית, אך למעשה, הם היוו מחאה של ממש, גם אם ''חסרת כיוון'', אל מול תרבות שהיא הרבה יותר שמרנית ושמורה. הטירוף שהם הציגו היה טירופו של היחיד שמודע לקיומם המשוער של הדומים לו, האסתטיקה שהם הציגו גם היא נבעה מן המקוריות של היחיד, ובכך ישנו הישג משמעותי יותר מזה של הפאנק, אשר הלבוש והמוזיקה שנקראו בשמו הראו קו שהיה הרבה יותר אחיד, נכון לחלק משמעותי מאותו הקהל שבו התבסס ובתדמית שקנתה אחיזה בתרבות הצעירים ובמדיה.
על איכות תמיד יהיה קל להתווכח, במיוחד שמשווים את המוזיקה הקרה והמונוטונית של ''דיכאוניים'' אלו אל מול זו של שנות השישים והשבעים. אך חדשנות ושכלול אינם תמיד מתבטאים ביכולת נגינה או הלחנה וירטואוזיות, אשר בסופו של דבר עשויות להביא לחיקוי בקנה גבוה של קונבנציות קיימות של יצירה. הניימדרופינג איננו נמנע בשלב זה, ואפשר להתחיל מלהקות מקובלות על הכלל במידה כזו או אחרת, כמו דפש מוד, דרך להקות כבדות מעט יותר, כמו הקיור, אשר הוציאו בתחילת-אמצע שנות השמונים אלבומים כמו ''Black Celebration'' של הראשונה ו''Pornography'' של השנייה (שנפתח, כמה נוח עבורי, בשורה -It doesn't matter if we all die'''', ונקטל עם צאתו בעיקר תחת טענות שהאלבום בכייני למדי), ולעבור ללהקות (פופ)-רוק מוכרות פחות, כמו Alien sex fiend וקילינג ג'וק. את כולם ניתן לאפיין באי נחת מצד אחד, בטיפוח תדמית של ניתוק ומצד שני בהחצנה ובהתרחקות מקונבנציות של התחומים המקובלים של הרוק, כך שהמוזיקה עצמה אימצה את הכלים החדשים ואפילו רבים מהם ניסו, שומו שמיים, ליצור קטעים שיתאימו לרחבת הריקודים.
פול סזאן - טבע דומם וגולגולת |
במקביל, אפשר יהיה לסמן ניסיונות לפיתוח סגנונות מוזיקאליים חדשים, כמו ה-EBM שניסחו להקות כמו Front 242 וסקיני פאפי, אשר דרך אחת להגדרתם בהקשר של דיכאון תהיה ''התקף נוירוטי על סף ערפול חושים בטרם התמוטטות צורמת'' (ניסוח בעייתי וסובייקטיבי, אני מודע לכך), או סגנון הנאו פולק, אשר בחלקו פנה אל הצדדים האפלים הטמונים בטבעו של האדם, ועל ידי שימוש בכלי נגינה ''מודרניים'' לצד אלו מסורתיים מניח יסודות להבעת קדרות כלפי ההיסטוריה האנושית, מימי קדם ועד זו הנוכחית/קרובה, כפי שהיא מתבטאת בעימותים אתניים ובמדיה כוזבת, כמו גם בקשר ביניהם. אפשר ורצוי מאוד לציין גם סגנונות מוזיקאליים שנוסחו מחדש בתקופה הזו, כמו המטאל על נגזרותיו השונות, שמקרים של אובדנות יוחסו ועדיין מיוחסים ישירות למסריו או רוק אינדי/אלטרנטיבי מבית מדרשם של הרכבים כמו סוניק יות', Swans או ג'יזס והמארי צ'יין, אשר כל אחת בתחומה התייחסה לנתקים וקרעי חלומות. כל הסגנונות הללו רחוקים מאוד האחד מהאחר, ושמיעתם מספקת מגוון של צרכים מנטאליים, אך קבצו את כל הקהלים השונים שלהם יחדיו ותעמדו בפני מסה עגמומית של מאבדי דרך, שמחפשים דברי חוכמה או משמעות במקום לשקוע בשעמום או להפנות כתף כלפי רגשותיהם הבסיסיים.
מה המסקנה הפרטית שלי, שאני מרגיש מחויב להעלות בשלב הזה? התחושה החזקה ביותר שלי הוא שתחומי האופל והדיכאון הפכו להיות עולם המשחקים של הפנטזיה הקולקטיבית. אי אפשר היה בשלב הזה להתחמק מכישלונות קודמים ומחלומות שלא הוגשמו, והסביבה אף לא הייתה סובלנית במיוחד כלפי אלו. הרגש הלגיטימי והנכון ביותר היה הרגש המלנכולי, בין אם הוא בא לידי ביטוי בניסיון נואש לשמור על רומנטיקה או בסימפתיה לשטן. המועדון או אולם ההופעות הפכו למקום בו השליליות יכלה להיות מוחצנת, ואף מוגנת ו''מחובקת''. תאהבו או לא, תקראו לזה מהפכנות או אוננות הדדית, הדבר טוב, לדעתי, וגם מעניין יותר פי אלף מונים, מבחירה ''להימחק'' לחלוטין.
בוב קורדרוי מת
קורט קוביין ונירוונה, וכמה זה מעייף לחזור על מה שרבים כל כך כבר כתבו, היוו את נקודת הפתיחה המוזיקלית של שנות ה-90, אבל כמובן שהם לא התחילו דבר בעצמם. עבודת השטח לקראת פריצתם נעשתה שנים לפניהם, במדינת וושינגטון ומחוצה לה, על ידי להקות וקהלים שונים, כמו קהילת האלטרנטיב מצד אחד, ההארדקור מצד שני ואפילו המטאל מצד שלישי. סצנות שונות שתססו לאורך השנים היו מוכנות לקבל לעצמן ביטוי בבמה המרכזית, וכמו שנטע הדגימה יפה ב''עשרה שצריך הארדקור'', זמן רב לפני שאני כותב את השורות האלו, אמנים רבים נשכבו על הגדר בשביל פריצת הגראנג'.
רנה מאגריט - המצאת החיים, 1928 |
ופתאום זה נהיה אופנתי, פתאום זה בשידור מחזורי בטלוויזיה ומושמע בכל בית שני שחי בו מתבגר, לא רק בארה''ב- בעולם כולו. אין זה המקום לחזרה על הדיון לגבי מה עשה את Nevermind למה שהוא, אך בסיכום ובקצרה אפשר לומר שהשילוב בין האותנטיות ליכולת הכתיבה של קוביין הצליח להביא את זעם הנעורים בחזרה למרכז, או עבור רבים, בפעם ראשונה למרכז, והוא עשה את זה בצורה משכנעת מספיק בכדי שהמונים ילכו אחריו. אני רק יכול לחלום ולדמיין איך הרגיש חובב אלטרנטיב/הארדקור ותיק כאשר ראה את אחותו הקטנה סוגדת לקוביין, או את הבן החמוד של השכנים מגדל שיער ועושה פרצופים כועסים, אך אני יכול לשער שזו לא הייתה תחושה נעימה. ובכל זאת - הגראנג' עשה אאוטינג משמעותי לרגשות ומחשבות שלא הובעו בכזו תדירות לפני כן על ידי מסה גלויה כזו של צעירים, גם אם הם לא עשו שום דבר משמעותי עם המחאה שלהם. ברגע זה, הרגשות השליליים היו על המפה והנושא ''הנוער האבוד- לאן'' טיפס חזק וגבוה באג'נדה החברתית, במיוחד על רקע השלווה היחסית של חיי האזרח האמריקאי הלבן שבתקופת קלינטון. באופן נוח ולא מקרי כלל ''דור הפרוזאק'' (או בתרגום נכון – ''אומת הפרוזאק'') של אליזבט וורצל ו''דור ה-X,'' של דאגלס קופלנד היו לרבי מכר כשהם מציגים את בני דורם כבעלי פוטנציאל, אך מודעים ורגישים מדי, ולכן פגיעים ונתונים למצבי רוח עגמומיים או לניסיונות בריחה מהמציאות, שבה יועדו להם תפקידים מרכזיים. האם אמריקה חולה? האם העולם המערבי חולה? ואם כן, איך זה התאפשר?
התשובה לכך היא כנראה לא. אולי אפשר להגדיר כל חברה שיש בה מידה שכזו של דרישה ליעילות, ניתוק מקהילה וחיבור מוגזם למדיית ההמונים כחולה, אך אין כאן למעשה מחלה נוספת, אלא התפרצות של סימפטום, כמו שחצ'קון מעיד על פעילות הורמונאלית, אך לא מהווה הפרעה בפני עצמו. מה שמעניין יותר לבחון הוא, מדוע כוח הקנייה של צעירים רבים כל כך נוצל לטובת פריטים שקשורים לתת התרבות החדשה שפרצה, או יותר נכון- כיצד הדבר הפך לאופנה? ניסיון שלי להסביר את זה- אם בן השכנים ואחותך הקטנה התחברו לזה, לא רק מכוח צו האופנה, כנראה שיש כאן בסיס רחב להזדהות, יותר רחב מכפי שהיה קיים בעבר. האם זה קיים רק בשל הנגישות של המוזיקה הזו? כנראה שכן, אבל לדעתי, נירוונה ופרל ג'אם שמו בצל כמעט כל מה שהופיע בו בזמן איתם או בעבר הקרוב, לפחות עבור אותם בני נוער ששמעו אותם. מול העומק הנתפש של קוביין, ודר ושות', איזו משמעות עשוי להיות לשיר אחר, שמדבר במושגים בסיסיים של שלום, אהבה ומסיבות? ואיזו משמעות כבר ללהיטי העבר, שאולי כבר אינם רלוונטיים כלל בסביבת התקשורת החדשה? ואלו בדיוק הם סימפטומים לאורח חשיבה של בעל נטייה לדיכאוניות - ראייה בעצב ובדכדוך ערך עליון, כגילוי יקר ערך, מכיוון שהוא מאפשר ראייה ''נכונה'' יותר, ואי מציאת משמעות ביחס לעבר, לא משנה אילו אוצרות חבויים בו. אין כלום, ואף אחד לא יכול לומר לך אחרת. הלך מחשבה זה מאפיין את התפישה ואורח הפעולה האקזיסטנציאליסטיים, לפיהם, גם אם הדבר לא בהכרח בא לידי ביטוי במעשים, האדם שיודע שאין בעולם דבר בעל משמעות חי בכבוד יחסי כל עוד הוא לא משלה את עצמו אחרת, או במילים אחרות –Nevermind.
פאבלו פיקאסו - נשים רצות על החוף, 1922 |
מצחיק, עם כן, כי אירוע השיא של תקופה זו היה ההתאבדות של קוביין, ובכך נראה שהגראנג', או אולי אפילו סצנת הרוק הזועם-אך-פופולארי מיצו את עצמם. דווקא היינו מצפים כי האקט הסופני הזה ייתן דחיפה לאומנים אחרים או לצעירים בתחילת דרכם המוזיקאלית לנסות ולעבור את הרף של נירוונה, או לכל הפחות להיות מושפעים מהמעשה והמשמעויות שניתן לייחס לו, לחקור יותר לעומק את רוח התקופה . בעצם, בודאי שהיו מספיק מושפעים, ואלו ניסו במידה של הצלחה מעוטה מאוד להמשיך ולקיים סצנה אחרי אפריל 94', מה שהראה בצורה ברורה שבשלולית הזאת היה קוביין גדול וכמה דגי רקק (Bush ו-Silverchair הן שתי דוגמאות שהייתי רוצה לשכוח). מה שרוב הרכבי הפסאדו-גראנג' באותה תקופה עשו היה ניסיון לשיחזור הרוח, ולא הגדרתה מחדש, ובעצם זה היה בכלל ניל יאנג שכבר הספיד אותה. כמי שהיה בגיל ההתבגרות באותו הזמן, אני זוכר שלוש אפשרויות עיקריות שעמדו לחובב נירוונה המיותם: האחת היא ללכת עם הז'אנר ולהסתפק בפרל ג'אם (שהוציאו באותה השנה את Vitalogy, שבסה''כ די התנער מהגראנג' ''המסורתי''), השנייה היא ללכת עם הזמן, להתנער מנירוונה ושות' ולשמוע את מה שכולם שומעים באותה תקופה (בעיקר יורוטראש) או לבחור באופציה שאני בחרתי בה, האפשרות השלישית – ללכת עם הרגש, לשמור אמונים לכל מה שנשמע מחושמל וכועס/עגמומי, אבל לא מטאלי, חלילה.
אז כן, מי שחיפש לעצמו עוגמה מוזיקאלית מצא אותה לעצמו, כולל עבדכם, אבל הזמנים השתנו. הרוק האלטרנטיבי המורבידי חזר בהדרגה אל הגטו שבו היה נתון מלכתחילה. גטו מורחב, אך אני מניח שרוב מי שצלח את האייטם עד כה וחי באותו הזמן יודע איך זה להרגיש את חוסר הרלוונטיות הפתאומית של מה שעד לפני רגע היה חלק גדול מאוד מעולמו הרוחני. למרות שלא היו באותו הקליבר של ההרכבים מ-91' עד 94', רוב רובן של הלהקות החדשות הפכו להיות עניין למיטבי לכת. אני, מצידי, ראיתי רבים הופכים עולמות וחנויות דיסקים בכדי להצדיק את הבחירה שעשו באופן מודע פחות או יותר – מחפשים הרכבים אזוטריים ומגניבים יותר, מקצינים יותר בלבוש ובאופן הבילוי, ובאופן כללי, עושים מאמצים ניכרים בכדי להתרחק מכל מה שנראה או נשמע כפופולארי באמות מידה בית ספריות, תוך הפגנת בוז כלפי הפלורליזם שאפשר את קיומם, לכאורה, אך למעשה השאיר מקום גם למוזיקה שלא קלעה לטעמם. כך, היגון הפך למקודש, לחוצץ מן הסביבה. יכולת כאילו להעריך את מידת המודעות של האחר לפי המוזיקה שהוא שומע – ולדעת עד כמה הוא מחויב כלפיה. כעת, זעם הנעורים והבלבול עברו פילוח מחדש, כאשר רק הרוק העכשווי בעל הסממנים האמריקניים, עבור אותו המתבגר ששומע אותו, הופך להיות כלי לגיטימי לביטויו. האכזבה מניסיון מהפכת הרוק החדשה לא הייתה הפעם בין-דורית, אלא תוך-דורית, כאשר תוך שנה אחת הכישלון היה ברור לחלוטין. העולם לא הפך למקום הומניסטי יותר בעקבות גילויי הדיכאון והחרדה הקולקטיביים, מה שמדגיש עוד יותר את טענתם של מי שמייחסים לחברה זיוף ולבני גילם תועלתנות אישית. למרות שהרוק, כז'אנר כללי, המשיך לשגשג, לא היה מקום לטעות – הבידול וההקצנה חלו גם בין מחנות ספציפיים, שניתן להדגמה בעיקר במתח בין מפנימי ומחציני כעס. על הלקח הנלמד מתקופה זו אכתוב, אני מקווה, בפעם הבאה.
|
|
|
|
