|
גליון מספר 18, אוקטובר 2008
דבר העורכים
מ'מצב? ברשותכם, נספר לכם סיפור קטן:
פעם, לפני לא הרבה יותר מדי זמן, טרם היות האינטרנט אינטרנט והגישה אל ההמונים לא הייתה נתונה, לכאורה, בפני כל, הפנזינים היו כלי עבור המוכשרים מאיתנו. היו אלו מי שמאסו בעיתוני בית הספר או בניסיונות לכתוב לאיזה מגזין ''מקובל'' (שאלה של גיל ואמביציה) והייתה להם המוטיבציה להשקעה ברמה הקבוצתית, בכדי לנסות ולתקשר עם אחרים דומים להם, בנוגע לכל מה שאי אפשר לומר פנים אל פנים או במסגרת ממוסדת כלשהי. אולי הפנזין הישראלי המוכר והמצליח מכולם היה ''סטיות של פינגווינים'', שהתעסק רבות במה שיכול להיכלל במילה הראשונה של שמו, תחת הדגשת ההקשר המקומי, אך גם השפעות מוזיקאליות, בעיקר בתחום ה''אלטרנטיבי'' דאז, ניכרו מאוד בתכניו.
זכור במיוחד גיליון אחד, שדבר העורך שלו הכיל ציווי אל קהל הקוראים שלו - ''אל תכתבו למגירה, תוציאו ת'מגירה ותדפקו לאנשים בראש. ותהיו יצירתיים, פור קרייסטס סייק. אל תתלוננו שהמסגרות הקיימות לא מקבלות או לא מתאימות לכם. תפתחו ערוצי תקשורת חדשים שיתאימו לסגנון שלכם, לא רק לשלנו''. טוב ויפה. הארץ לא הוצפה בפנזינים, אך ניכרו פה ושם תאים של חקייני, משכללי ומתנגדי המודל הפינגוויני. כמובן, שרצוי היה שלבעלי היומרה להדפיס חומר משלהם יהיו קונספט כללי, חבורה מגובשת, יכולת אומנותית והבנה בסיסית בעיצוב, כסף לבית הדפוס וכיוצא באלו.
לפני ששמנו לב, העולם התהפך לנו. כולנו כבר יודעים ומכירים - בלוגים, בלוגים קבוצתיים, בלוגי MP3, קהילות רשת גמישות וסגורות, מגזינים ממוסדים; כל אחד יכול, כל בלוגר מלך. אותו ציווי מלפני 13 שנים כבר אינו נדרש. אם פעם היה צורך באנרגיה יצרית והרסנית בכדי לכתוב, היום כבר מדובר בעניין נורמטיבי יותר. אני מפרסם, משמע אני קיים וירטואלית.
איפה מגזין השרת עומד בתוך זה? שאלה מצוינת, שלא בטוח שיש לנו תשובה זמינה בשלף בכדי לענות עליה. אנחנו לא קבוצה יוצרת, ומצד שני אנחנו לא מפרסמים כלאחר יד כל מה שנשלח. אין לנו קונספט מאגד, אבל יש לנו איזה קהל יעד דימיוני ומגובש פחות או יותר. אנחנו לא משלמים מכיסנו על יצירת המגזין, אבל מבריאותנו - אל תשאלו. נראה שהשורה התחתונה היא, שאנחנו לא מנסים להיות אלטרנטיביים או נגנבים מזה שהרמנו עוד גיליון כי אין לנו תחליף, אלא שאנחנו באמת מאמינים שיש איזשהו חלל, שאותו אנחנו מנסים למלא, שהוא מספיק פלורליסטי והוא טומן בחובו מן ההפתעה, אבל עדיין שומר על רמה נאותה של תכנים ואיכות, כזה שיכול להגיע לכל אחד, אבל מבקש מהקהל שלו להשקיע גם מצידם.
18 (או ח''י) גיליונות, יש מי שיגידו מספר מזל. הכותבים והעורכים התחלפו כולם, אולי בכל השרת, והחלל הזה ממשיך עדיין להתקיים, בעיקר בשל הצורך שלנו לומר ולעשות דברים ובתקווה גם מהעניין שלכם לשמוע אותם. אי אפשר לומר שההרגשה בהעלאת הגיליון הזה הייתה דומה להלימה במגירה בקודקודו של מישהו, אבל כן, בהחלט ישנה ההרגשה שיש על מה להגיד, ורצוי יותר - להתדיין.
אז או קיי, מה אנחנו מציעים לכם בכלל? בגיליון הזה תוכלו להוריד אוסף בלעדי מתנת רדיו הר הצופים, בכיכובם של אמנים שהופיעו לייב בתוכניות השונות, לקרוא ראיון עם מריסה ניידלר הבוסטונאית, כמה רגעים לפני הוצאת אלבומה הרביעי, להתענג על הצילומים של יעל מאירי, הציורים של גלעד סליקטר והוידאו של יניב קלמציקי וגם להתעמק באייטמים בנושאים שונים ומגוונים, מפופ אנגלי ועד רוק מחאה ארגנטינאי.
אקלקטי, הא?
אגב, ההשראה לתמונות שמשמשות כתוכן לעמודי המגזין הגיעה מעטיפת אלבומם האחרון של The Editors, שמציג בעצם את עבודותיו של הצלם הגרמני הצעיר אידריס קאן (Idris Khan). אם עבודותיו של קאן עושות לכם את זה, ודאי תשמחו לקרוא את הטקסט שכתב אודותיו בועז לוין לפני מספר חודשים באתר המצוין ''מארב''.
קריאה מהנה
גונאי ואופק
|
תוכן עניינים
|
|
