הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
ספיישל: שורשים


חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album

שורשים



don't panic | infected mushroom -2001
אינפקטד מאשרום הייתה להקת מחתרת ישראלית שלא היה לה סיכוי להצליח כאן, וגם לא ממש רצתה והתאמצה, והיה זה אך טבעי שתהפוך למיתוס בקרב קהל מצומצם ביותר. הרה-ריליס הזה מאפשר לקהל מעט גדול יותר לשמוע את המוסיקה שלה

blues from the delta | skip james -1998
מי שמכיר את הבלוז הגס והפראי (במובן החיובי, כמובן) של הדלתא, יופתע מהעדינות של סקיפ ג'יימס. האינטימיות שלו - מדובר רק בגיטרה אקוסטית המוחלפת לעיתים בפסנתר - לא רק שאינה מפחיתה מהעוצמה הרגשית שלו אלא אף מגבירה אותה

ok computer | radiohead -1997
המלל הוא תוצר-לוואי של משבר כתיבה של יורק, כזה שמנע ממנו להרכיב מילים למשפטים. כעבור שלושה חודשים מתסכלים שלא נשאו פירות, פשוט העלה את אותן מילים לנייר, בהתחלה מפויסות ומנומסות, לבסוף מרירות וחורקניות

נושאי המגבעת | נושאי המגבעת -1996
בגיל 16 (שניה לפני האלבום השני והכה מופק, ''מי רצח את אגנתה פלסקוג?'') כבר יכולתי להקשיב לנושאי המגבעת הראשון וליהנות מהייחוד שלו. האנרגיות הכועסות, הטקסטים המיוחדים ושירת הדיבור המתריסה של פישוף, היוו לנושאים את מייצגי הדרך הפרטית שלהם

להתראות נעורים שלום אהבה | משינה -1995
''את לא כמו כולם'', יפיפה היום כמו אז ותענוג לבסיסטים באשר הם. ''עכשיו את בוכה'', שבזכותו למדתי שיש דבר כזה Atom heart mother, עם הצ'לו הנהדר בתחילתו והשירה המאיימת בסופו. מעל כולם חולש ''רכבות'' שבכלל מגיע באמצע האלבום.

worst case scenerio | deus -1994
היופי אצל דאוס הוא שהמוסיקה שלהם ממש, אבל ממש לא רגילה. אם באמת רוצים לכבול אותם תחת הגדרה אחת (וזה די קשה), פופ-ניסיוני יהיה המונח הקרוב ביותר. דאוס לא מפחדים משום אמצעי מוסיקלי על-מנת לבטא את מה שהם חושבים

no need to argue | the cranberries -1994
רגע אחד השירה רכה וממיסה, וברגע העוקב היא מבעבעת מזעם והטונים הופכים צועקים. הם היו יכולים להישמע כמו כל להקה אחרת, אבל הם לא. הם נשמעים כמו כל להקה שדולורס שרה בה, כי דולורס לא דומה לאף אחת

ready to die | notorious big -1994
אני חושב שיש 2 דברים שהופכים את שירי האלימות של ביגי מהתופעה המזויפת והמטומטמת שהיא בדרך כלל השירים האלה - לשירים כל כך טובים. הדבר הראשון זה אותנטיות: ביגי באמת חי את החיים האלה, מכיר כל האסלר וכל פימפ ברחובות, יודע בדיוק מה תהיה התנועה הבאה שלהם. הדבר השני זה הומור: גם כשהוא מדבר על שוד מזוין של כמה זקנות ברחוב, הוא מצחיק כמו ששלום אסייג יכול רק לחלום

siamese dream | smashing pumpkins -1993
כולם נכנסו ביחד, בסדר שנדמה אקראי למדי, לאלבום אחד. וכל הבלאגן הזה עובד כל כך מושלם ביחד, כאילו היתה זו יד המקרה. אבל קורגן מסרב להתנצל על מה שהוא - מסרב ליפות את המציאות, והתוצאה - נוקבת, כואבת, מבלבלת, יפהפיה, חלומית, הארדקורית וטיפשית. כמו החיים שלנו

enter the wu-tang (36 chambres) | wu-tang clan -1993
ההפקה הרזה במכוון של הריזה באלבום הזה, יחד עם שלל ההשפעות מהמזרח הרחוק אותן הוא משלב במוסיקה ובפילוסופיה של הלהקה, ויחד עם העוצמות האדירות של השירה והזעם של המילים - יוצרים תמהיל מחוספס, קשוח ובועט - הארדקור כמו שהארדקור צריך להיות

dusk | the the -1993
דמות האדם-מפלצת האדמומית המעטרת את העטיפה, בעודה מרחפת בעת השקיעה מעל מה שנראה כעיר, היא בעיני ייצוג דמותו של ג'ונסון כפי שהיא מצטיירת ב-Dusk. זוהי יצירת מופת, שמתכתבת עם יצירות גדולות מן העבר ומחברת אותן אל תחילת שנות ה-90'. האם יגיע היום ויהיה משורר-רוק של כרך שנות ה-2000?

automatic for the people | r.e.m -1992
בהמשך הוא מציע למאזין, למשל, להתנחם בחבריו. אינני יודע כמה חיים ניצלו מהתאבדות כתוצאה מהשיר הזה, אבל הכיוון הוא נכון, ובעיקר מדויק מאד. זהו שיר שמגיע למקום מאד מדויק בנפש, כדי לנחם ולמלא מעט את הבטריה הרגשית אצל אנשים הזקוקים לכך

rage against the machine | rage against the machine -1992
יש פה הכל: מילים פואטיות וכעס בתולי, גיוון משוגע של ראפ עם דיסטורשן הארדקור, תופים מדויקים וחזקים, בסיסט שלא בוחל באמצעים, קטעים שעדיין מקפיצים אותי אחרי 14 שנה שהדיסק הזה כבר בסביבה, והעיקר - טקסטים שתמיד יהיו רלוונטים גם בעוד חמישים שנה

blood sugar sex magic | red hot chili peppers -1991
ניתן להבחין בו לראשונה בתהליך התרככות שע(ו)בר על הלהקה ממוסיקת הFאנק-Pאנק שאפיינה אותם בתחילת הדרך, באמצע שנות השמונים, ועד למיינסטרים של ''By The Way''. הדבר בא לידי ביטוי בנגיעות המלודיות, הידידותיות יותר למאזין - שמתחזקות ומודגשות יותר

blue lines | massive attack -1991
כמה דקות אחרי זה מגיע ''One Love'' - הוראס אנדי רוכב על הצליל הדאבי המדבק בשירה איטית שמעלה חיוכים, ברקע סקראצ'ים מושחזים ומדויקים – ואתה כבר מגרד בראש, אולי זה טריפ-הופ?

king of the surf guitar: the best of | dick dale & the del-tones -1989
כשדייל לקח את הפנדר סטרטוקאסטר לראשונה, פנדר לעג לו על כך שהוא מחזיק את הגיטרה שלו ''הפוך''. אחרי שדייל שרף לו את המגבר (מילולית, כולל להבות, לפי האגדות) מרוב ווליום, פנדר כבר לא צחק. פנדר נתן לדייל עוד ועוד מגברים ודייל הקפיד לשרוף אותם בשיטתיות, מתוך תאווה לעוד ועוד ווליום ו-וואטים

the stone roses | the stone roses -1989
להלן פתיחה מוחצת: אלבום מושלם. נקודה

אפר ואבק | יהודה פוליקר -1988
אפר ואבק הוא לדעתי היצירה העצמתית ביותר שהוקלטה אי פעם בעברית, ומה שמקנה לה את התואר המחייב הזה הוא החיבור בין המסע הרגשי הנחווה ממש מול אזנינו, העיסוק בנושא השואה, הטעון כ''כ מבחינה רגשית, והרוק הבלתי מתפשר (תרתי משמע...) של פוליקר

darklands | the jesus and mary chain -1987
מעטים האלבומים שמצליחים לשדר לך במקביל את זה שהחיים הם שחורים ואת זה שיש תקווה, את זה שהדיכאון המטביע והאופף-כל הוא אמיתי ואת זה שבגשם, באהבה ובעצבות יש אור רך שכזה, נוגה, משקיף מבעד לזגוגיות הגשומות של הערפל כמו חסד

solitude standing | suzanne vega -1987
שאר הדמויות בדיינר, נעות, מביטות, מדברות, נוגעות, ואינן מבחינות בקיומה אף לרגע. התיאור שלה את השאר יבש כמעט לחלוטין. דיווח עיתונאי, למעט דקה אחת, בה היא נסחפת בזיכרון של בוקר אפור קצת פחות, ושומטת מידיה גם פיסה זו, קוטעת את השיר באחת וממהרת לעלות על הרכבת

the lion & the cobra | sinead oconnor -1987
השירה של שינייד אוקונור היא ברוב השירים כאן שירה מהבטן. הכי מהבטן שיכול להיות. ממקום שהוא ספק שירה ספק זעקה. הקול שלה עוצמתי וצלול ומותיר רושם חזק מאד כשהיא עולה משירה שקטה לקריאה / זעקה מהדהדת

meat is murder | the smiths -1985
ב-''How soon is now?'', האפסיות והרצון למות מגיעים לכדי ביטוי מלא, בשיר שכונה ה-''Stairway to heaven'' של שנות השמונים. אפילו ב''זמר החתונות'', כשאדם סנדלר מדדה חבול ומבואס הביתה אחרי שחטף מכות מהארוס של דרו ברימור, השיר כמעט לא מאבד מיליגרם של אותנטיות. שיישרפו ההומואים המבסוטים מעצמם של ''הכי גאים שיש'' בתוך המועדונים המלוקקים שלהם, או שיקפצו פעם למנצ'סטר.

concert in central park (live) | simon & garfunkel -1982
גרפונקל שר את הטקסטים החריפים האלה בעצבות מתוקה, סימון נותן בגיטרה ומכניס קצב. כנראה שרק אמריקאים יכולים לבקר ככה את עצמם, והביקורת של הצמד, שהגיעה בפורמט האופנתי דאז של פולק-רוק, נגעה עד מאוד ללב הדור ההוא, המתבגרים של שנות השישים

thriller | michael jackson -1982
העובדה הפשוטה היא שיש באלבום הזה מוזיקה שתופסת לך את המעיים, מסובבת את הקישקעס ולא עוזבת אותך לשנייה

the number of the beast | iron maiden -1982
והפזמון האיטי, הכבד, הכיל רק שורה אחת שחזרה על עצמה, כמו קריאה לצבא להתאסף: "Children of the Damned!". הרגשתי את הכליות שלי נעות. הורדתי את האוזניות, קראתי למוכר וקניתי את התקליט

back in black | ac/dc -1980
הלהקה החליטה להקליט אלבום כמחווה לסולן הנפטר, כזאת שתביא לו כבוד אחרון, אבל עשתה את זה בדרך הכי AC/DCית שאפשר - באמצעות שירי רוק כבד קופצניים ורעשניים המסתכמים באלבום שמכבד את סקוט, אבל גם שמנעים את אוזניהם של המעריצים שבאו לאור הצלחה.

london calling | the clash -1979
האג'נדה של הקלאש מאותתת לנו להתקרב ביד נקייה ושקטה הנחבאת מאחורי תדמית הפאנק הסטיגמטית. זוהי אולי הגדולה המבדילה אותם מהפיסטולס, גדולה שהולידה גדולה. מאחורי הקשת המוזיקלית עומדים כמה חבר'ה עם מודעות פוליטית ומסרים נוקבים

the wall | pink floyd -1979
יגידו בומבסטי, יגידו פומפוזי, יגידו מגלמוני-בכייני – אני חושב שזהו אלבום ענק שעומד כמעט באותו קו של קלאסיקות העבר. כל-כך שונה מהן, אך עדיין יצירה ענקית נדירה. זהו

שירי חג ומועד ונופל | מאיר אריאל -1978
ואתה יודע שגם בפעם הבאה בה תשמע את האלבום תגלה בו משהו חדש, תבין חרוז שלא ממש שמעת קודם, תגלה איזו פריטה על הגיטרה או על הפסנתר שלא היתה שם קודם. וזו ההתמכרות, כי בסוף כל סיבוב אתה כבר מחכה כבר לזה שאחריו

never mind the bollocks, here's the sex pistols | sex pistols -1977
הרבה דברים נאמרו על הסקס פיסטולז: שהם להקת בנים שהתפרסמה בזכות גימיק, שהם גנבו את רוב החומרים מהראמונז והקלאש ורבים אחרים, שיכולותיו של סיד וישס כנגן בס נמוכות יותר מאלה של רינגו סטאר בתור מתופף. אבל הם תרמו להתעוררותה של תעשיית המוזיקה והממלכה המאוחדת כולה יותר מכל להקה אחרת.

jaco pastorius | jaco pastorius -1976
ג'אקו ניגן על הכלי ברגישות שכמותה טרם נשמעה, כאשר הוא שולט בתושייה רבה על הדינאמיקה והארטיקולציה של התווים, כאילו הוא שר דרך הבס

diamond dogs | david bowie -1974
Diamond Dogs אינו אלבום מושלם. הוא אינו רציף והתחושה היא שבואי עמד בנקודה בחייו שבה הוא לא ממש ידע לאן הוא הולך. הגיוון בשירים - שנעים בין שירי רוק רועשים לבין בלדות איטיות ושקטות וקטע מטורף בסוף - נוצר דווקא מחוסר ניסיונו של בואי בעבודה עצמית

closing time | tom waits -1973
הוא מתניע את ה-''Ol' 55'' שלו, נוסע בכביש הפתוח ומרגיש הכי בחיים, אחר כך מתקשר למרכזנית ומבקש מספר טלפון, הוא לא זוכר את הכתובת או את שם המשפחה אבל הוא זוכר עד כמה הוא אוהב את מרת'ה ואלוהים רק שתענה לו בצד השני של הקו

aladdin sane | david bowie -1973
אלבום מהסוג שאת השירים שבו אין לכם סיכוי לשמוע ברדיו, גם לא בתחנות אלטרנטיביות. מדוע? לא ידוע. האלבום נחשב לאחד האלבומים האהובים ביותר בקרב המעריצים הכבדים, וכנראה שבגלל שהוא לא הכיל אף להיט, לא התפרסם כמו אלבומים אחרים של בואי

dark side of the moon | pink floyd -1973
לא מדובר כאן באלבום אישי. הוא מדבר על החיים שלנו, של כולנו, מתחילתם עד סופם. על הפחדים, אובדן השפיות, הדת, על המרדף הבלתי פוסק אחר האושר והכסף, הייאוש. וגם על תקווה. ובכל זה בקצת פחות מ-43 דקות.

pink moon | nick drake -1972
המוזיקה של דרייק מתאפיינת במלנכוליה רכה, שקטה ועדינה, בניגוד לפיטר האמיל או רוברט וויאט, הוא אף פעם לא צורח, או מייבב בבכי, אלא תמיד שומר על פאסון שקט ואפילו אדיש. דרייק לא תיאטרלי או דרמטי - הוא פשוט עצוב

paul simon | paul simon -1972
מבעד לקיר הדק בוקעות גניחות התאווה של זוג משתגל. הוא אינו יכול להירדם. מנקודת הווה זו של בדידות וניכור, הוא מספר לנו את סיפורו לאחור, כשהחלילים האינדיאניים של לוס אינקאס מספקים את ההפוגות המהורהרות, בהן מוזמן המאזין להשליך אל הקלחת את בבואתו שלו

there`s a riot going on | sly & the family stone -1971
מהתו הראשון היה ברור שאת הפאנק המקפיץ והמלהיב שהיטיב לרקוח באלבומיו הקודמים, השאיר סליי סטון בסיקסטיז. ''ריוט'' לוקח אותנו לסיבוב ברחובות המזוהמים שבצד האפל של הFאנק. פרנויה, ייאוש, ערפול חושים, אלה התחושות הדומיננטיות לכל אורך האלבום

what's going on | marvin gaye -1971
בסוף השיר, הסוגר את האלבום כולו, הוא חוזר על מילות הפתיחה של שיר הנושא: ''אמא אמא, כולם חושבים שאנחנו טועים, אבל מי הם שישפטו אותנו, רק בגלל ששערנו ארוך...'' - מתחילת האלבום ועד סופו - ''אמא'' היא אמא אדמה, ו''אבא'' הוא אלוהים, ומשניהם גיי מבקש סליחה ורחמים

hunky dory | david bowie -1971
לא אייגע אתכם בספירת מלאי של כל השירים שבאלבום; הוא עוסק במגוון עצום של נושאים - החל מפילוסופיה אובדנית, דרך גיבורי תרבות וכלה בתינוקו שזה עתה נולד, הכל בדרכו הבואית האופיינית - קצת הומור עצמי, הרבה רצינות ושאפתנות

four way street | crosby, stills, nash & young -1971
4 Way Street היה ונשאר אחד מהאלבומים החיים הגדולים בכל הזמנים, והיותר מושלמים של החבורה הזאת. CSN&Y הולכים כאן על הגבול הדק שבין הקאנטרי הכבד לקליפורני הנעימי, ואם אמרתם שורשים - אז דעו לעצמכם שבלי CSNY, לא היו לנו לא נשרים ולא מלון קליפורניה

who's next | the who -1971
הכל התחיל בציטוט: ''אף אחד לא יכול להסביר מהו רוק'נרול, אולי חוץ מפיט טאונסנד'' (ג'ייסון לי, Almost' Famous'). אחרי שראיתי את הסרט הזה, הייתי חייב לבדוק מיהו אותו בחור שיכול להסביר לי מהו רוק'נרול... מאז אני עדיין בודק, בכל יום פעמיים, אם אפשר, מיהו פיט טאונסנד.

ladies of the canyon | joni mitchell -1970
אהבתי לפולק רוק לא גדלה במיוחד, אבל קלטתי מהאלבום הזה משהו שלא קלטתי מאף אלבום אחר ששמעתי עד כה. את הפשטות שיכולה להיות ליצירה והכוח שיש לפשטות הזו. הרגשה כזו היא משהו מאוד אישי שיכולה להשתנות מאדם לאדם ומאלבום לאלבום, אבל איכויותיה של ג'וני מיטשל ידועות

atom heart mother | pink floyd -1970
פינק פלויד אף פעם לא התיימרה להיות ''להקה של נגנים גדולים'' כמו Yes או King Crimson. הייחוד שלהם היה בהפקה המדהימה, באפקטים המופלאים, בחיבור הבלתי נתפס של מקוריות ואוונגרד עם פשטות ויופי טהורים, בטאץ' המושלם של הצליל הבודד בשניה הנכונה

the man who sold the world | david bowie -1970
את שנות ה-70 פתח בואי בכתיבת האלבום המעולה הזה. זהו אלבום שניתן להגדיר אותו במילה אחת: 'רוק'. בעצם, אחרי מבט הצדה בחשש - מי יודע, אולי מישהו מסתכל ומשגיח - אגדיר אותו גם בעזרת שתי מלים: רוק משובח

plastic ono band | john lennon -1970
הדבר האחרון, הכי דרמתי והכי מפתיע, שלנון לא מאמין בו יותר, הוא ה-Beatles . לא, אני לא חושב שלנון מתנתק כאן מהעבר המפואר שלו. הוא פשוט לא מאמין שהביטלס, כמו כל דבר אחר בעולם, יפתרו לו את הבעיות שיש לו.

let it bleed | the rolling stones -1969
מיק ג`אגר מעולם לא היה כזה בנזונה סקסי מושחת ומקסים; קית` ריצ`ארדס מעולם לא היה רקוב וארסי כל כך. העובדה שהוא נאלץ לקחת על עצמו את תפקידי הגיטרה המובילה ברוב שירי האלבום גורמת לגיטרות להישמע מלוכלכות וסליזיות מתמיד

music to moog by | gershon kingsley -1969
גרשון יצר כאן עולם קסום ומרהיב ביופי הציורי שלו. בעוד קראפטוורק מנצלים את הדימוי של המכונה לקונספט רובוטי שמלווה אותם מהרגע שהם עולים לבמה, גרשון מנסה לעשות את ההפך – ולהכניס כמה שיותר רגש, בשר, צלילים. העיבודים עשירי הצלילים פשוט סוחפים ומנגנים על החושים

פוזי | אריק איינשטיין -1969
רגע, מה זה בעצם ''פוזי''? מסתבר שמדובר בכינוי חיבה שאריק העניק לאשתו אלונה. על העטיפה מצולם איינשטיין עם בתו שירי, לימים חוזרת בתשובה וכלתו של אורי זוהר, ההוא ששאל אם הוא יפה. הצבעים החמים והתום הילדותי שקורנים מהתמונה מספרים את סיפורו של איינשטיין של אותה התקופה.

space oddity | david bowie -1969
יש איזשהו קסם בשילוב של האקוסטיות הזו עם הקול הכל-כך צעיר של בואי

five leaves left | nick drake -1969
בדומה למחזה יווני, גם באלבום יש תחושה שככל שמקשיבים לו יותר ויותר יש איזו התגברות של האווירה. המשקל עובר מן הקל אל הכבד, כאשר השיא מגיע דווקא בשיר התשיעי בדיסק (מתוך עשרה) -Fruit Tree שהוא נבואת זעם של דרייק. רק בגיל עשרים בהקלטת האלבום וכבר נראה כי ניבא את עתידו השחור אשר כל כך העכיר את רוחו בהמשך

to our children's children's children | the moody blues -1969
יש לי מין סברה מטומטמת שכזו, לפיה אבא שלי הפסיק להתעניין במוזיקה בערך בזמן שנולדתי. הסברה הזו מטופשת כמעט כמו הנחת הילדות שלי, לפיה אין טעם שאכיר מוזיקה שנוצרה לפני שנת הולדתי, מכיוון שאין סיכוי שהיא עשויה לעניין אותי, אך יש לה איזושהי מידה של ביסוס

sgt. pepper's lonely hearts club band | the beatles -1967
וכך הגדירו הביטלז את הפופ מחדש - כז'אנר אומנותי שאין לו כמעט חוקים והגבלות, שנעשה בלי קשר למה שנחשב כטעם הקהל, למצעדי הפזמונים ולפלייליסטים, עם שירים שאי אפשר לשחזר בהופעות (לפחות לא אז), ולראשונה שימוש טוטאלי באולפן ההקלטות ככלי נגינה לכל דבר

the velvet underground & nico | velvet underground -1967
פתאום יש מישהו ששר על טרנסקסואלים, על פופ ארט, להקה עם הרבה שחור על הגוף ושחור בעיניים, הרבה ניכור, כעס ומנות גדושות של שנאה. דברים שלו ריד הפך למיליםסיפורים ויצר את הכוח האמיתי של הולווט אנדרגראונד

disraeli gears | cream -1967
קלפטון, לימים אחד הגיטריסטים הגדולים והדגולים ברוק, מוכה הסנוורים מג'ימי הנדריקס (ענק אחר), היה בפיק של עשיית הניסויים במסגרת עבודת האולפן שלו. יחד עם הטכניקה הנפלאה של ברוס ובייקר, וכתיבת שירים עתירת כשרון של ברוס ופיט בראון (נו, עוד ענק), האפקט המתקבל ב''דיזראלי גירז'', יוצא מן הכלל

pet sounds | the beach boys -1966
זה הזמן להתרווח, להדליק איזה משהו טוב ולתת לצלילים של חיות השעשועים לנזול מכל הכיוונים, ולהיוותר בנשימה עצורה גם אחרי הפעם העשרים שהמושלמות המדהימה של האלבום נופלת במכה אחת בין האוזניים, שולחת אצבעות ארוכות לגזע המוח ומפתחת שמה גרורה שלה שתישאר איתי עד יומי האחרון

freak out! | frank zappa -1966
וכאן בא זאפה החולירע וטורף לחלוטין את הקלפים! מה זה האלבום הזה? מה זה הפריק אאוט הזה שעשית לנו? זה אמור להיות אלבום של דו-וופ? של בלוז? פסיכדליה? סאטירה? מוזיקה קלאסית? ווט דה פאק? אלבום כפול? שיר שתופס חצי צד, שזה לא שיר בכלל, סתם רעשים ושטויות? צחוקים? סמים? טירוף? מה נסגר איתך, מר זאפה? ככה לא עושים מוזיקה!

blonde on blonde | bob dylan -1966
יש הרבה סיבות לאהבתי הגדולה אל האלבום: הלהקה שנמצאת עם דילן (שחבריה יהפכו לאחר מכן ל-The Band המעולים), הליריקה הפסיכדלית והסוריאליסטית וכמובן השירים עצמם. אבל מה שהופך אותו לכה מיוחד הוא שלראשונה לא ניתן לסווג את דילן כאמן של ז'אנר אחד.

a love supreme | john coltrane -1964
אחריו מגיעה עבודת השם בכל הדרה, ''Pursuance'' הנפתחת בתופים מלאי הוד של אלוין ג'ונס, ונמשכת בסקסופון של קולטריין ושוב סולו מופרע של טיינר, כאילו הם מתחרים ביניהם על אהבת האל

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©