Blind Janitor - Special: הגיבור הלא מושר 2005 -

swim | omri levy -2005

חורף 2005-6 לא יהיה דומה לאף חורף שהיה לכם עד עכשיו. האמינו לי – עד הקיץ אתם תודו לי, תודו לעמרי ותודו למי שהמציא את המוזיקה וגילה מה היא יכולה לעשות ללב שלך בליל חורף קר. איך היא תמיד החברה הטובה ביותר, גם כשאין אף אחד אחר בסביבה, ואיך גם כשהשיר האחרון נגמר בסוף הקסטה, תמיד יש שיר חדש בצד השני.

the birds, the sky, the trees...all that shit | itamar ziegler -2005

ציגלר הוציא אלבום מושלם, מגוון, מרתק וממכר, שההאזנה לו חושפת כל הזמן רבדים מוזיקליים נוספים. אלבום שמצליח לרגש אותך בכל שיר שתבחר כמשהו מייצג מהאלבום. בין הקטע הפותח והאלים לקטע הסוגר והמהורהר מתעוררת תחושה של גילוי משהו חדש, מרגשת ומפעימה שרק מחזקת את תחושת ההחמצה של עוד מוזיקאי גדול שלא נזכה לראות על בסיס שבועי בג'ה פן בימי חמישי בערב, אבל עם המון כבוד ליכולת ליצור דיסק כל כך אישי וכל כך קולקטיבי באותו הזמן

	13 & god \| 13 & god -2005
	זה אחלה דיסק. קצת מבולגן והזוי, אבל קשה לומר שזה לא מתבקש. ההפקות די מעיפות את התחת, בלשון המעטה: הסאונדים מצליחים לגרות את כל האזורים הנכונים, ואין לדעת לאיזה כיוון יתפתחו השירים – רוק מרגש או היפ הופ מחנטרש

muse breaks | j. viewz -2005

ולנו, חובבי תוצרת מקומית משובחת, אסור לתת לאלבום הזה לחלוף מעבר לאוזנינו, שכן מדובר בפנינה אמיתית. יצירה אלקטרונית ברמות שלרוב זרות למרבית הדברים הנעשים פה. ובפה מלא אני מרגיש בנוח להגיד: אחד האלבומים הישראלים הטובים שיצאו ב-2005

welcome to jamrock | damian marley -2005

Welcome to Jamrock הוא בדיוק מה שדמיאן היה צריך ומה שכולנו כל כך שמחנו לקבל – אלבום שמצד אחד שם את הרגאיי בחזרה במקומו הראוי, ומצד שני מחדש ומתבדל ממורשת אבא. זה אינו הרגאיי המסורתי ששר המלך בוב, זה רגאיי עדכני, קצבי, דאנסהולי כמעט, אבל לא בצורתו הפופיסטית שיצאה מכל החורים והטחורים (עיין ערך שון פול), אלא בצורה אינטיליגנטית, סוחפת ומרגשת

	תא מרבוטה \| תא מרבוטה -2005
	המוזיקה של תא מרבוטה היא בעצם רוק שנע בין קלאסי לישראלי עם רוח פינק פלוידית שמרחפת מעל השירים. בהחלט לא משהו שהרדיו או ההורים שלכם לא יוכלו לעכל

a river ain't too much to love | smog -2005

הקול של סמוג דופק על דפנות החיך המגרדות, כשהלשון מכחכחת כדי לתת את ההרגשה שאפשר לפתור את ההצקה הזאת ע''י חנק. אבל האלבום של סמוג לא מגיע מאזורי הגרון. זה איפשהו באזור הרגליים. העייפות הזאת, ההליכה הבלתי נגמרת במשעולי מילים וסימני שאלה. סמוג מנסה לחצות את הנהר שלא מספיק בשביל לאהוב. לא בנהר הזה, לא בעולם הזה, לא אצל סמוג

fisherman's woman | emiliana torrini -2005

שקט בשקט, אמיליאנה, יצרת פה אלבום מקסים. אחד כזה שלוקח למקומות אחרים מהקודם, מצד אחד, ומצד שני נשאר במחוזות המוכרים והאהובים. למרות שזה נשמע שונה, למרות שחסרות לי הגיטרות מהאלבום הקודם, אני עדיין מרוצה. ואולי לא למרות, אלא בגלל. אולי אני מרוצה שחשפת לי עוד צד שלך

	גיבור גיטרה \| רם אוריון -2005
	ב-20 שקל אתם מקבלים את הדבר הכי טוב שיצא פה השנה. זה לא פוסט-רוק מתוחכם, ולא אימו-הרדקור קורע לב, זה רוק גיטרות טוב, מקצועי, רם-אוריוני להחריד, וזה אמור להיות מספיק בשביל לשכנע כל אחד

parkpop | the melomanics -2005

''My style'' הוא דוגמא מוצלחת לרוח בו בנויים הקטעים שלהם. הוא מתחיל בצפצופי אלקטרו-פופקורן זנותיים ומרקידים, הבלונדי צועק ''טוטוטו'' לקהל שמחזיר לו ב''טוטוטו'', הגיטריסט דופק כמה ריפים מגניבים בגיטרה ואז מתבצעת תפנית לאיזורים המוזיקליים ש-DFA מתמחים בהם

a tribute to lisa bonet | felt -2005

בסיומה של שנה שבה טרנדים צעקניים, המעדיפים צורה על פני תוכן, דוגמת רגה-טון וקראנק שלטו בז'אנר, כמה טוב שיש עוד אמנים שמתאימים את הביט המושלם לפלואו גם בלי עזרתו של המפיק-החם-של-הרגע, כאלה שמסוגלים ליצור שירים מרגשים גם בלי השתתפותה של דיוות האר-אנ-בי התורנית, ובעיקר - אמנים שיודעים את מקומם בסכמה הגדולה של הדברים ושלא לוקחים את עצמם ברצינות תהומית כל כך

פרויקט המרה השחורה | איזי והפתולוגים -2005

הנושאים המרכזיים של האלבום החדש הם פרידה ומוות, והם נעטפים בעיבודים המשרתים ומשלימים את הטקסטים האישיים ואת שירתו הפצועה של אור-פז. ברגעיהם החזקים ביותר ביכולתם לתפוס את המאזין בגרון. לכל אורך האלבום, אור פז משוחח עם המתים בהיפוך נוגע ללב. בניגוד לשבלונה הנהוגה בשירי תוגה, דווקא הוא זה שמצטייר כמי שנמוג ואילו יקיריו המנוחים הם אלו שנוכחותם רק מתעצמת בעולם

בלב ובנפש | רפי פרסקי -2005

רפי פרסקי הוא לא אחד שקוטף תהילות עולם. בארץ קטנטונת כמו שלנו, גם אם היה רוצה, הדבר היה קשה מאוד. ובכל זאת, רפי פרסקי מתעקש להישאר נאמן למוזיקה שלו ולעשות אותה בצורה הטובה ביותר. זהו אלבום אישי מאוד, רגוע, מלנכולי אך לא כבד, ששווה להחזיק בצמוד לכוס תה או שוקו חם ולנגן ביום גשום, במיוחד כשנזכרים באהוב לשעבר

lag | katamine -2005

כשכל יום שעובר הופך למשימה רק כמעט בלתי אפשרית, רגע ההתעוררות, הוא רגע החזרה להכרה, קשה מנשוא אבל עקשן ומחזורי והנפש עובדת על ניוטרל - הפך Lag לחבר הכי קרוב שלי. נפש תאומה שאין לה הצורך האנושי הכפייתי בתקשורת מילולית, אלא מקבלת בברכה את השקט הנפרש בינינו כמנחה

drinking songs | matt elliott -2005

כאן זה מוות ושקט על פני תהום. מוזיקה שמגרדת את הרצפה, קינה למלאכים שעומדים להיפרד מהחיים, שיר אהבה למלחים שמבלים את רוב זמנם בים ושותים ושותים. שירי השכרות. יש בדיסק הזה מילים, אבל הן לא משמעותיות, הן משתוות לנהמות דקות, הן נבלעות בתוך הפסנתר וכלי המיתר, בתוך מערבל הצלילים הגאוני של מאט אליוט

crying at teatime | alfie -2005

Crying at teatime הוא אלבום קליט, שלא מאבד מהמהות של אלפי. הם שומרים על המלודיות של האלבומים הקודמים, שומרים על האווריריות של השירים, על המלנכוליה הקלה, אבל מוסיפים את הקצביות, קצת רוקיסטיות, הדבר הזה שהופך את האלבום למשהו שהרבה יותר כיף לשמוע

	attention! \| the apples -2005
	על העטיפה המדליקה מופיעה האזהרה: ''Consumption may cause uncontrollable body movements'' ברור לגמרי שהגיבור שלנו אינו מתכוון לכבוש את יצרו, ואכן, Attention! הוא 43 דקות דחוסות בשחרור של יצר גרובי טהור

ruby blue | roisin murphy -2005

אלבום שזועק גאוניות מכל ניענוע ישבן, זריקת ראש מצד לצד והטיות כתפיים שכמובן נעשים מתוך רפלקס טהור למוזיקה שהיא מבריקה וכיפית כאחד. היכולת שלה להישמע סקסית ומאיימת באופן סכיזופרני בשיר אחד היא ייחודית לסגנון של מרפי ששרה כמו זמרת ג'אז שמושפעת מקים דיל וסוניק יות'

אלימות ספונטנית | סמרטוט כחול-לבן -2005

אלימות ספונטנית ממשיך בדיוק מהמקום שקודמו סופה מגנטית הפסיק, והוא עושה את זה ביתר שאת ובתחכום גדול יותר. זהו ללא ספק אלבום ההארדקור-פאנק הכי טוב שיצא אי פעם בישראל, כזה שאוהבי הז'אנר חיכו לו. אם החמצתם ואם לא החמצתם אותם בהופעות - אל תחמיצו גם את הדיסק

z | my morning jacket -2005

ההתקדמות שעברה הלהקה באלבום זה (Z) דומה מאוד למעבר של רדיוהד מ-Pablo honey ל-The bends ו-My iron lung. כבר על העטיפה הרגשתי שמשהו השתנה. במקום הצבעים החמים (אדום, צהוב, חום ודובים גדולים) שאפיינו את העטיפות הקודמות שלהם, קיבלתי עטיפה עם ציור פסיכדלי מוזר, קר, עם הרגשה אנגלית כזאת

the runners four | deerhoof -2005

יש באלבום הזה כל כך הרבה שיאים. כמעט בכל שיר יש שיא. לפעמים השיא הוא מלודיה נוגה במיוחד כמו ב-''Bone Dry'' ולפעמים השיא הוא קקופוניה רעשנית במיוחד שעל סף איבוד שפיות הדעת (לכל הדעות) כמו ב-''Scream Tree''. ואתה אף פעם לא יודע מתי זה יבוא. ומאיפה זה יתקוף. אבל אתה מאושר כשזה בא. ההפתעה כמעט תמיד מענגת

cole\'s corner | richard hawley -2005

זה אלבום שדינו להשמע בלילה, בדרך כלל על ידי אנשים בודדים שרוצים להרוות את הבדידות שלהם בכוסית של משהו טוב ופסקול משובח. לכל אורך אחד עשר שירי האלבום האווירה נשארת זהה, עד שלעתים נראה שכולו שיר אחד ארוך ורך, מעין חלום שנמזג יחד

a prescription for paper cuts | solstice coil -2005

האלבום הזה הוא חמישים-ואחת-וחצי דקות של עולם. אחר, אבל לא בדיוק. לא פשוט, לא ברור, לא לגמרי נעים. יפה מבחוץ ודוקר מבפנים, שלנו – אבל דרך המנסרה של המוזיקה והמילים של הלהקה. אולי זה העולם שאנחנו בורחים ממנו כל הזמן, בפנים או בחוץ, ביום או בלילה, בעבודה או במנוחה, ואולי גם הכל ביחד

	live at stubb's \| matisyahu -2005
	בשביל מישהו שלא עושה סמים ולא מופיע בשבת, מתתיהו הוא אחד הדברים הכי פרועים שקרו למוזיקה בשנה האחרונה. ''הראפר החסידי'', ''מיסטר ג'ואיש רגאיי'', ו''האיש ששם את אמינם בכיס הקטן, ליד ספר תהילים'', הם רק חלק מהכינויים שהודבקו לו

life aquatic with steve zissou | various artists -2004

לא מעט פעמים במהלך הצפייה בסרט, בעיקר ברגעים בהם המוזיקה משחקת תפקיד מוביל, ולא פעם במהלך ההאזנה לאלבום, אני מרגיש את תחושת ההתפעמות המוכרת לי בעת צפייה/האזנה ב/ליצירות גאוניות. כמו שקורה לי במקרים שכאלו, לא הצלחתי להסביר לעצמי מדוע אני מרגיש את ההתפעמות מהגאוניות, דהיינו: מה גאוני כל כך בפסקול הזה?

secret love | various artists -2004

ניסיון לסכם בהגדרות או בשמות את הדבש הטהור שנכלל כאן יגרום לי להתחרט: העורכים מגדירים את האוסף כ-''View on folk'', אבל אל תחשבו שתקבלו כאן חבורת זקני-תיש מהורהרים על גיטרות אקוסטיות. בין ההשפעות במגוון הצלילים המפנקים האלה תמצאו הרבה סול, היפ-הופ, מעט ג'ז, קצת פולק, קמצוץ טריפ-הופ, ולמרבה ההפתעה: הרבה גרוב