בואו ונרד הישר לשורה התחתונה שמסכמת את השנה - ארקייד פייר הוציאו את אלבום השנה של 2010. מה? לא, לא בהכרח מדובר בדעתנו, אלא שזוהי כנראה דעת הקונצנזוס, והקונצנזוס לא מדלג גם על הילדים האלטרנטיביים והאנשים שכותבים להם. מה במקום השני, השלישי והרביעי? או אולי צריך לומר - מה זה בעצם כבר משנה? האם זה באמת חשוב שב"דירוג השנתי" של החנות/הבלוג/תכנית הרדיו/אתר הביקורות LCD Soundsystem השיגו את קנייה ווסט, או שמא להפך? האם הפערים בין המקומות נושאים חשיבות של ממש? כבר דיברנו על הטעם, או נכון יותר לומר, על חוסר הטעם ברשימות למיניהן, ואולי, ממש אולי, יהיה שווה לסכם את 2010 רק ממרחק בטוח של זמן. אז נראה מה נכנס אל הפנתיאון, מה לא ניזון מהייפ בלבד ומה יעלה מחדש במפתיע. אבל יודעים מה, זו אפילו לא הנקודה הבאמת באמת מעניינת.

לפני כמה שבועות אמרי מהבלוג "חסר תרבות" הספיד אתרים כמו פיצ'פורק ודומיו והילל את הבלוגוספרה העצמאית, בתקווה שהיא תביא את המגוון ותאתגר את הקול המרכזי של תרבות השוליים-לכאורה. המחשבה נחמדה, ויש לו פה ושם גם תמיכה בשטח. אבל המציאות מראה משהו קצת שונה. חשבו בבקשה, זה לא מפליא שכל כך הרבה אנשים התחברו השנה, ובאופן עוצמתי, גם לארקייד פייר וגם לסול האפל והסטלני של גנג'הסופי, וגם לאלט-קאנטרי של קמפבל ולאנגן, וגם לאלקטרוניקה של סופיאן, וגם למשולש של ג'ואנה, וגם לפסיכדליות של טיים איפאלה, וגם מסכימים כמעט פה אחד שקנייה הוא גאון ושברדפורד קוקס הוא "ההומו הלוהט בעולם" (טוב, את זה אמר אוחובסקי...) וגם וגם וגם וגם. האקלקטיות של הרשימה הזו באמת מרשימה, ואנחנו חיים בעידן פתוח שבו הכל זמין ונגיש וכו'. אז נשאל שוב, כמו בכל שנה כמעט, אם אלו פני הדברים - איפה המטאל? איפה ההיפ הופ והאלקטרוניקה היותר קשים ופחות מתוקשרים? למה אלבומי טראנס, ג'אז, מוזיקת עולם (הגדרה מאוד בעייתית לכשעצמה), נויז, ניאו-פולק או בלוז לעולם לא מגיעים לרשימות האלו, אם הכל באמת פתוח והכל משפיע על הכל? ואולי שאלת השאלות - למה הרשימות האלו כל כך דומות אחת לשנייה?

כי אמרי טועה. כי קיים בון טון גם אם ישנם אינספור בלוגים, ומשנה לשנה, כך נראה, הבון טון הזה נהיה מגובש יותר ויותר.
זה בדיוק אותו בון טון שמאפשר לגיאחה מעונג שבת לטעון שקנייה הוציא את אחד משלושת אלבומי ההיפ הופ של השנה, ולי ככותב המילים האלו לגחך ולשאול את עצמי "באמת? וכמה אלבומי היפ הופ שמעת השנה, שאתה יוצא עם קביעה כזו?". אבל זה לא רק גיאחה שיצא בהצהרה כזו - רובנו כאלה. עצוב בכלל שאנחנו מנסים לסכם ולומר מהו אלבום השנה וגם להטיף לאקלקטיות ולאידיוסינקרטיות שבטעמנו. ופיצ'פורק, הוא, לא הולך לשום מקום.

הפארטי פופר יבוא וישאל מה כל הרשימות האלו לכם, ומה עושה אחת טובה מאחרת. חפיף, רשימות זה יכול להיות כיף אם מוציאים מהן את היומרנות ואת הלוטו-קונצנזוס. מה שיותר מעניין, לפחות כאן, לפחות בעשר השנים האחרונות, זה לשאול אילו אלבומים לא מגיעים לסיקורים ולהמלצות המפוצצות, ומאילו סיבות בדיוק. יכול להיות שיש יצירות שאי אפשר לעכל אותם בזמן אמת, יכול להיות שסגנונות מסוימים תמיד יהיו מקופחים לטובת איזו הגדרת "אלטרנטיב" אמורפית או שבסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מיחצנות מסיבית. מה שעצוב אולי בכל הסיפור הזה, שהסבירו לנו טוב טוב איך באינטרנט כולם שווים, והמייספייס מחבר בין כל הנקודות. ובכן, כנראה שעדיין יש המון חשיבות לשירותי התיווך.

במהלך ינואר יתפרסמו כאן מקצת מהאלבומים שעשו לכמה מאיתנו את השנה ולא קיבלו את תשומת הלב הראויה.

קריאה נעימה.

	the besnard lakes are the roaring night | the besnard lakes -2010
	שירים לזמן לילה, לרגעים שמלווים בתחושה של אהבה מצד אחד ופורענות מהצד האחר. הלילות שלהם מלאים בפושעים נמלטים, בחיילים שמנסים למצוא את הדרך הביתה, במתאבדים ובמרגלים. כולם אוהבים או לפחות מאהבים בעיני עצמם, והאהבה היא ההסבר הרציונלי לכל מעשה שקרה או עלול לקרות

	מחוץ לתמונה | שירלי קונס -2010
	כמו בעטיפה היפה, גם השירים מלאים בתנודות בין אור לצל, קבלה ודחייה, ישירות וחידה. להט גדול בתוך מעטה קריר

	when you left the fire | the wilderness of manitoba -2010
	השירים לא שופטים את החוויות אלא רק מציגים אותן לראווה, כמו תמונות על כן, וכל עובר ושב יכול לקטוף לו משהו שהוא מתחבר אליו

	here for now | left -2010
	לפט עושים מוזיקה שנשמעת כאילו נעשתה בערבות ארצות הברית בין עצי מדבר עירומים, באיזה חווה נידחת שכזאת, עם בדלי סיגריה בין השיניים וכובעי בוקרים על הראש. ואז היא פתאום מתהפכת ונשמעת כמו גראז' מעושן בסברביה, של חזרות להופעה נוספת במחוזות סיאטל החשוכה, בלי כובעי הבוקרים אבל עדיין עם הסיגריות בין השיניים. ואז היא שוב מתהפכת והופכת לרוק ישראלי משובח שמגיע אל הבפנוכו ומנגן על נקודות הגעגועים הביתה

	pushing neon lights | אד טרנר והדנילוף סנטר -2010
	המוזיקה של אד טרנר בסיסית מאוד, וגם נורא כיפית ומשחררת. הטקסטים של יואל דנילוף צועקים בעיקר בוז ומיאוס, ונותנים תחושה שהולך ונגמר לו המקום

	נסיעה | מיכאל גוטליב -2010
	תשעה קטעים, תמיד עם קולו של גוטליב, תמיד עם פסנתר, לפעמים עם הפקה קצת יותר פומפוזית, אבל רק לפעמים

	gone for good | my jerusalem -2010
	גם אם האלבום לא יישאר במערכת שלכם במשך שנים, הוא יהיה אלבום שכנראה יעמוד במבחן הזמן. אפשר יהיה לחזור אליו גם בעוד עשר שנים ולהנות ממה שיש להם לתת, ואני מאמין שיש להם עוד הרבה הפתעות בשבילנו בהמשך הדרך

	cinema | the cat empire -2010
	אחרי חמש שנים של עשייה אינטנסיבית מטריפת חושים, הם למעשה בישרו על השתיקה הארוכה ביותר בקריירה של הלהקה. וזאת מכיוון שלקח להם שלוש שנים ארוכות להוציא את הגיבור הלא מושר שלי, מודל 2010 - Cinema.

	gummy bears | catastropie -2010
	כמו צעצועים ספוגי ילדות שנשכחו במעבי הארון והפכו עצובים מנשוא, מוזיקה מתוקה כזאת שמטשטשת קצת את התוכן הלפעמים נוגה לפעמים קדחתני שלה. ילדים שהתבגרו אבל עדיין מתכחשים לזה, נאחזים בנוסטלגיה עמומה עטופה בלבטי וקשיי ההתבגרות